יוקרה עולה ביוקר
– נטע, שוב פעם? כמה אפשר? אני כבר עובד רק בשביל החתול שלך!
החתול שנטע ניסתה להכניס לקופסה, הצליח שוב להשתחרר, נחת על הרצפה בתרועת “מיאו” עלובה ורץ להתחבא בפינת המסדרון כשהוא מיילל בקול של בן אדם שמכריז שהיום יום כיפור. למראהו אפשר היה לחשוב שחיים, שקיבל את שמו הרומנטי מזמן דודגר, מתכוון להיאבק על זכותו למות ביוקרה.
נטע עצמה כבר עם חתולים עסקינן, אז דודגר, או בקיצור דודי כפי שהיא קוראת לו ברוך, חי אצלה כמעט עשור. האמת, גיל החתול נשאר תעלומה נטע פשוט אספה אותו מהרחוב, וכבר אז היה בוגר, רק צעיר ברוח, כפי שווטרינרית הסבירה לאמא שלה.
באותו בוקר, לאה, אמא של נטע, הגיעה יחד איתה למרפאה, מחבקת אליה את החתול כמו תינוק עטוף בשמיכת תינוקות ישנה.
– תצילו אותו!
– מאיפה הבאתן את היצור הזה? שאלה הווטרינרית בגועל. הוא מלא רחוב!
– מה אכפת לך מאיפה? הוא שלי! תעזרי! מה, הכסף שלי פחות טוב מהשל אנשים עם החתולים ה”יוקרתיים”?
לאה, כמו כל גננת בישראל, ידעה לעמוד על שלה. אשה עיקשת, משהו מהדור הישן. לגדל ילדה לבד זה לא פשוט, בטח כשיש הורים זקנים לדאוג להם, ושהכול, תבינו, על משכורת של גננת. אפילו “סופרנני” לא הייתה מסתדרת.
היא כל כך ידעה לעמוד על שלה, שבקושי שכנה אחת מהבניין לא חוותה את החוצפה המרומזת, ואין הורה שלא הביט בה ביראה. אבל לאה תמיד ידעה לרכך, לשבת בצד, להקשיב, עד שבסוף כולם באים לספר לה את הצרות והיא רק מהנהנת ומחכה בסבלנות. בסוף הם תמיד אומרים לה תודה והולכים.
אבל, למרות כל האסרטיביות עם זרים, עם בני בית זה כבר סיפור אחר. כמו ישראלי טוב, קרובים ביותר הכי קשים.
הבעל של לאה ברח שבוע אחרי החתונה. כשאמה של לאה הייתה אומרת שזה החזיק הרבה מעל למה שציפתה, לאה לא ענתה, אבל בליבה הסכימהלא קל להיות איתה, כמו להכין חמין ביום שני. בעלה עזב כשהוא זורק לה:
– אשה לא עשית ממך!
לאה נעלבה, אבל לא התפרקה. חודשים אחרי הגירושין גילתה שהיא בהיריון, ובעיקר נרגעה לפחות אישה היא, ומי כמו אישה יודע להביא חיים!
ההיריון היה חגיגה קצרה בביתbook, בלי יותר מדי “שמחות” בשגרה. כשלאה הודיעה לאמא שלה, המענה היה:
– פשוט דאגה נוספת, לאה. מה תעשי? תאכלי חומוס כל היום? ילדים, מתוקה, זה יקר מתגעגעים לחיים. במילא תחווי את זה בעצמך.
– אבל לא ככה חיינו תמיד? ישרדות על קוטג’ ולחם פרוס?
– בזה בדיוק העניין, לאה!
חשבונות, כן. אבל ברגע שמרימים עליה קול, דווקא היא מתעקשת. כשניסתה לדמיין את החיים בלי תינוק, משהו בפנים נחסם אף אחד לא יחליט בשבילה, היא תילחם גם עבור עצמה.
בסוף הייתה זו סבתא שהרגיעה: הגיעה מעוטרת במטפחת חגיגית וקבעה:
– תלדי, ילדתי, אני אעזור!
– ומה עם סבא?
– סבא יגרד בסדר. ואם לא, נביא אותו אלינו. הנה כסף בשביל דירה, שנשאר מהמכירה של הבית במושב.
לאה התנגדה, אבל סבתא לא הקשיבה. זה הבית ארבעה חדרים ישנים, שיפוץ קל, צוות עובדים עיראקיים, וסבתא שלהם בוסית. חודשיים ושווה את כל מאמצי החיים. לאה חייכה: מי אמר שלא מתנחמים בכסף?
אחרי כל המאמצים, נטע נולדה קומפקטית, נגמרו הדרמות ילדה בריאה, חיוכים ומצח קטנטן. הבטיחה לעצמה לא לעשות לא את מה שאמא שלה עשתה לה אף פעם לא לצעוק, להאשים, להכאיב.
– סבתא קרובה אלייך יותר מכולנו! היא קנתה דירה, שומרת, עוזרת, ואני? אפילו בייביסטר לא נותנים לי להיות!
– אמא, אף אחד לא מונע ממך לבוא, רק בלי צעקות את עושה לנטע טראומה.
אם רק היתה מצליח להסביר לבני אדם כמה נזק עושה צעקה אולי לא היינו צריכים פסיכולוגים.
לקח זמן עד שהרוחות נרגעו. לאה עבדה, סבתא וסבא טיפלו בנטע, שלושתם צלם משפחתי מלוכד. סבתא נהייתה חולה, לאה הבינה לבד, וכשהציעה לטוס למרכז רפואי בתל אביב, סבתא ענתה:
– מה את צריכה שם? חייתי, מספיק לי. מפחדת רק עלייך ועל סבא.
והנה, בדיוק אז הגיעה נטע הביתה וגררה אחריה את דודגר הקטנצ’יק השרוט מהחצר.
ביום שדודגר נכנס לבית, לאה איבדה את נטע לשעה. יצאה מבית ספר, נעלמה בדקה בדרך וזהו. כל השכונה חיפשה עד שנטע חזרה בעצמה, דומעת ומחזיקה ביד חתול מרוט.
– אמא, לא לי כואב! לחתול כואב!
לאה עטפה אותו בשמיכת הלידה ונחפזה לווטרינר. החתול שרד רק שפשוף ומתיחות קצת, הרבה פחות ממה שאפשר לחשוב בהתחשב בגרפולוגיה. העלות? חצי משכורת.
– על כזה כסף אפשר היה לקנות חתול עם תעודות! מלמלה לאה. אבל שילמה.
כסף נגמר באמצע החודש. צריך תרופות לחתול, לסבתא, ולנטע יום הולדת קטן מתקרב. מתלבטת בלילה, נטע מתקרבת:
– אמא, לא צריך לי מתנה. שיהיה לי את החתול, זה מספיק. הוא המתנה שלי.
כתם האפור ישן להלכה ליד רגלה. לאה ניסתה להכניס אותו לקופסה, דודגר התעקש לצאת ולספר לה מה חשוב באמת.
אז הוא נשאר. והתחיל להתאים את עצמו לבית הישראלי: אין רהיטים חדשים, אבל בשפע אהבה, ושפע של קשקושים של זקנים. דודגר התרגל והתחבב.
גם עם כסף לאה הודיעה לעצמה: עד כאן! מספיק עם עבודה לא מתגמלת. קיבלה אומץ ויצאה לטפל אצל משפחה פרטית בשכר הגון, והחיים חייכו אליה משם כל ילדה שהייתה מטפלת בה המליצה עליה הלאה והמשכורת טיפסה.
בכל ערב היד היתה נשמטת לאוזן של דודגר: “אם לא אתה…”
דודגר מקבל ואוהב. לנטע קשור במיוחד. איתה עושה שיעורים, איתה מתנחם כשהיא עצובה, איתה בכל ערב שבת שאת החיים שלה הוא כבר מזמן הבין לפרטי פרטים.
כשהסבתא נפטרה, דודגר נשאר לנחם. אחר כך גם סבא נפטר. כשלאה סוף סוף פגשה גבר טוב שהתאהב בה באמת, דודגר הזה התרצה אפילו לשווער החדש, אם כי את הרכב החדש אצל אמא זה כבר היה עונג.
נטע המשיכה להיות עצמאית, עברה ללמוד במכללה, ובחרה להישאר לגור בדירה ההיא. לשם הביאה את החבר תומר.
– וואו, נטע, יש לך פה וילה!
– נו באמת…
– ומה זה הדבר הזה?
החתול יוצא בדהרה מחדר השינה, שורט את תומר וצועק “החוצה!”. תומר בורח למטבח, נטע מרגיעה את דודגר, אך קרירות נותרה.
עם השנים הם התחתנו, ומיד החלו חיכוכים. תומר לא מוצא חן בעיניו שבכל חודש עוד 1200 שקל הולכים לווטרינר.
– מה, הוא לא סתם כדור פרווה?
– דודגר הוא בן משפחה!
– שלי? תוציאי אותו!
נטע, שגילתה בדיוק בבוקר שהיא בהריון, בלעה את התגובה ורק התכוננה ליום נוסף במרפאה לחיות.
כשחזרה, תומר עלה להתעצבן במדרגות. היא עמדה לצאת שוב, החתול בקופסה.
– דיה! נגמר! תעיפי את הפוחלץ מהבית!
– רק יחד איתי ענתה פתאום, לא רגועה לרגע.
– אז לכי כבר! נמאס לי!
וכך, בלי עוד ויכוח, נטע שלפה את המפתחות מהמעיל שלו, פתחה את הדלת, ואמרה:
– אני בהריון. אני לא מוכנה לצעוק, לא רוצה דאגות. החתול מבין אותי. אתה לא. תצא עכשיו, נדבר כשאתה רגוע. אבל אני לא נשארת. מי שמוציא בכזו קלות את מי שאיתי כל ספק החיים, מה יעשה כשתמאס לו גם אני? הגיע הזמן להפסיק. עכשיו דודגר צריך רופא. והוא במרכז. ששש… בוא חמוד.
תומר יצא, נפגע. והיא עמדה. ידע שהיא לבד לא תרגיש. החתול נכנס לקופסה בשקט, מוכן. הגיע הזמן לשינוי. מהיום מתחילים עם הבריאות שלך, ידידי.
החתול הבריא. וכשהתינוקת נולדה, היא, ענבל הקטנה קיבלה בייביסיטר שעיר עם לב ענק, ששומר עליה בלילה ושם עליה כף צמר על הכרית.
גם כשנטע שאלה אם לקרוא לה לאה, אמא שלה אמרה: תחשבי גם על אבא. תקראו לה איזה שם שלכם.
– לא פשוט יהיה, אבל בשביל נכדה אני אעזור. תשמרי על שלום בית.
אפילו תומר לוקח חלק, נוסע באוטובוס עם ענבל פעמיים בשבוע, שני ארנבים במזוודה כל אחד לבית אחר. תשובה של ילדה: “אהבה זה לכולם למה לא?”
אם תשאלו את דודגר החתול? הוא יודע הכול, שותק ומגרגר. אין צורך להסביר מי שטוב לאמא, גם הגורים שלה יגדלו טובים. וענבל? יום אחד גם היא תלטף לחי של תינוק ותגיד לו:
– הגעת בדיוק בזמן, חמוד שלי… חיכיתי לך!
