יקר אבל שווה
נועה, שוב פעם? כמה אפשר? אני עובד רק בשביל החתול שלך!
החתול, שנועה ניסתה להכניס לכלוב הנשיאה, הצליח להתחמק לה מהידיים, נפגש על הרצפה, וברח לפינה של הכניסה בעודו מילל בקול חנוק ועצוב. לפי איך שהוא נראה, החתול, שאותו נועה כינתה בשם האריסטוקרטי בן-יהודה החליט למכור את חייו ה”לא חשובים”, לדעתי, במחיר יקר במיוחד.
כבר עשר שנים בן-י, כמו שנועה קראה לו בחיבה, חי איתה. את הגיל האמיתי של החתול אף אחד לא ידע. נועה מצאה אותו ברחוב, והוא ממש לא היה גור. כבר אז היה חתול בוגר, אך עדיין צעיר, כך אמרו לאמא של נועה במרפאה הווטרינרית.
לשם הגיעה תמר, אמא של נועה, עם בתה, כשהיא מחזיקה בו היטב עטוף בשמיכת תינוק ישנה.
תצילו אותו!
מאיפה הבאתם את היצור הזה? שאלה הווטרינרית, קמעה מצח. זה הרי חתול רחוב מוזנח!
מה זה משנה? זה החתול שלנו! תעזרי לו! את רואה שהוא סובל! למה את מהססת? בשטרות שלי יש פחות ערך מהאלה שבאים עם פרסים וגזעים?
תמר הייתה כל כך עצבנית, שהווטרינרית העדיפה לא להתעמת. וכך באמת נהגה נכון.
תמר כהן הייתה אישה עקשנית מאוד. ומה לעשות, אם גם הגורל היה כזה לגדל ילדה לבד, לטפל בשני הורים מבוגרים, וכל זה על משכורת של גננת. לא פלא שגידלה אופי פלדה.
לדאוג לעצמה היא ידעה טוב מאוד, אבל עם זה שמרה על לב פתוח: אהבה ילדים וחתולים, לפעמים גם כלבים, שאותם דווקא פחדה מאז ילדותה.
היא לא נתנה שקט לאף אחד לא לשכנות בבניין, לא להורים של הילדים, אפילו לא לאנשים זרים שהסיקו שהיא טרף קל בזכות החזות השברירית.
אבל היא עשתה את זה בצורה כל כך עדינה, ואף פעם לא הייתה צריכה לצעוק. במקום מריבות וויכוחים, אנשים פשוט נעצרו, התחילו לספר לה על עצמם ולשתף במה שמציק להם. אחרי מכן, היו מודים לה, מבקשים סליחה לדרכם.
איך היא ידעה ללחוץ בדיוק איפה שכואב? אף פעם לא ידעה, זה פשוט בא מהלב. תמר הקשיבה באמת, ולא ניסתה להוכיח שהיא צודקת רק ניסתה להבין.
אבל בבית זה לא עבד. עם קרובים, השיטה הזו התפקששה.
הבעל של תמר נעלם שבוע אחרי החתונה. אמא שלה הייתה צוחקת “עוד החזיק הרבה זמן!”
זה כאב, אבל תמר חשבה שאולי באמת עם אחת כמוה, קשה לבנות משפחה. גם הוא אמר לה: “בחורינה אני לא אהיה, וגם את לא אשת משפחה!”
תמר התבאסה.
אבל חודשיים אחרי הבינה שהיא בהיריון, וזה הרגיע. בכל זאת, אישה. גברים לא יולדים!
את הולדת בתה נועה חיכתה יותר מכל, אפילו יותר מהחגים ומהיומולדת. בחיים השקטים ולא מרשימים שלה, לא היו כמעט חגיגות.
ואז, אמא שלה אמרה:
בשביל מה לך, תמר? זה עול! את צעירה, יפה, יש לך עתיד… תלדי ותישארי על אורז ושניצלים, וגם הילדה שלך. ילדים זה יקר מדי! תביני לבד אחר-כך.
אבל ככה לא חיינו, אמא?
בדיוק! ומה יצא מזה?
תמר חשבה על זה, רגילה להקשיב לאמא שלה, אבל הפעם משהו בתוכה התקומם.
כל מחשבה על ויתור על הילד גרמה לה מועקה עד חוסר נשימה. וגם לא בגלל היצור בתוכה אלא התחושה שהיא חייבת להיות גם אמא.
בסוף, באה סבתא בלי הודעה מוקדמת, סידרה את המטפחת החגיגית, ואמרה:
תלדי, תמר! אני אעזור!
ומה עם סבא? הוא לבד בכפר!
הוא עוד חזק! ואם לא ניקח אותו אלינו.
הניחה אריזה יפה על השולחן, תמר מיד זיהתה את המפית הרקומה שהכינה לנכדיה.
תזכרי? תפתחי!
כל כך הרבה כסף תמר לא ראתה מעולם.
סבא מכר את הבית. הולכים לבנות פה כביש האדמות יקרות מאוד. כל החסכונות גם פה. לדירה קטנה זה מספיק. ומשם תסתדרי.
תמר רצתה לסרב.
את יכולה הכל! לא בשבילך, בשביל בתך. מי עוד ידאג לה?
זה היה הקש ששבר את הקשר עם אמא שלה.
שכשאני ביקשתי כסף אמרתם שאין. ועכשיו באתם עם מגש של כסף? טוב, יפה…
סבתא גירשה אותה מהחדר ודיברה עם אמא שלה הרבה זמן, אבל לא הצליחה לשכנע אותה לקבל זאת.
תמר גם היום לא מבינה מה כל כך נורא היה. נכנסה להיריון מבעלה. אם לא הלך שתיהן אשמות! ואיך סבתא אמרה: בעגלה לא מושכים לבד, ואם כן שניהם אשמים!
והוא עוד גבר, היה צריך למשוך כפול!
על הגיל לא דיברה, אך תמר הוקירה תודה לסבתא שוב ושוב.
הדירה נקנתה, ותמר נדהמה מעקשנות וראיית העתיד של סבתה. בזכות השיחות שלה עם המתווכים והמקצוענות, מצאה דירה ארבעה חדרים ישנה, ומיד ארגנו שיפוץ הסבתא עם צוות בנאים ובפיקוח צמוד. כשתמר ראתה את החדר מסודר עם מיטת תינוק, בכי הציף אותה.
למה את בוכה? צריך לשמוח! אמרה הסבתא ולחצה על תמר לארגן את המטבח.
נועה נולדה קצת מוקדם, תמר נבהלה, אך הכל היה בסדר. הילדה גדלה בריאה, חזקה ונעימה.
תמר נשבעה שאיתה לעולם לא תעשה מה שעשתה לה אמא שלה תמיד להרים קול ולכעוס.
הסבתא יותר קרובה אלייך ממני! ברור, היא קנתה דירה ומטפלת בילדה! ואני? את אפילו לא נותנת לי להיות איתה!
אמא, מתי מנעתי ממך? רק אל תעשי סקנדלים, זה מפחיד את נועה.
מה מפחיד אותה? אני מדברת חזק!
אמא, את צועקת…
נראה איך תתמודדי כשבתך תתנהג אלייך ככה!
לא תתנהג!
תמר השתתקה “אני אהיה אמא אחרת!”
קל להגיד. קשה לבצע.
היא לא הייתה בטוחה במה שהיא עושה, אבל נועה הייתה ילדה חכמה ובעלת אופי. כבר כקטנה ידעה בדיוק מה היא רוצה, והייתה יודעת לקבל אישור בדרכה.
אמא, אפשר סוכריה?
רק אחרי האוכל!
ממש אי אפשר?
אי אפשר.
טוב, אמא! ואחרי זה אפשר שתיים? אני אוכל יפה!
תמר הייתה צוחקת ונותנת לה, באמת שמגיע לה.
נועה למדה מהר שהסקנדלים לא מובילים לשום דבר והייתה יודעת להרגיע גם את סבתא:
סבתא, אל תתרגזי! זה לא יפה! את הרי יפה! אל תרימי את הקול זה עושה קמטים. בואי אליי!
למה? סבתה הייתה משתתקת, נועה על הברכיים שלה, מלטפת לה את הפנים.
תראי, ככה את שוב יפה!
תמר צחקה בשקט, מסתכלת איך סבתה נמסה מהטיפול של נועה.
עם הזמן, הכל הסתדר במשפחה.
תמר עבדה, סבתה וסבא, שעברו לעיר, שמרו על נועה.
התקופה הקשה הגיעה כשהסבתא חלתה והרופאים לא היו אופטימיים.
אולי ניסע לתל אביב, סבתא?
בשביל מה? לא צריך. חייתי מספיק. מה שמפחיד זה להשאיר אתכם. אל תשאירי את סבא לבד.
אל תגידי כזה דבר!
עזבי, שטויות.
דווקא אז, נועה מצאה את בן-יהודה.
היום שבן-י נכנס לחייהם, היה היום שתמר כמעט איבדה את בתה. נועה חזרה מהלימודים ופשוט נעלמה בדרך הקצרה, סבא פספס אותה בדקות.
חיפשו את נועה, כולם השכנים, תמר, הסבים.
נועה חזרה לבד מיוזעת ובוכה.
תמר, בלי מילה, לקחה שמיכה, עטפה בחתול פצוע ונשימתי, ושאלה:
את בסדר? לא כואב?
לא! אמא, הוא כואב, לי לא!
ותמר רצה.
עד המרפאה היה כמה דקות בדרך תמר הבינה שיש להם חתול. מהיום הוא של נועה, חד משמעית.
בסוף, הפציעות לא קשות מדי. כלב משך בו, אבל לא פתחו. טיפלו בו, ותמר שילמה מחיר מהפנט יכלה לקנות חתול גזעי…
בבית, תמר עשתה חשבון אין כמעט כסף לסוף החודש. צריך תרופות לחתול, לסבתא, ומתנה ליום ההולדת של נועה שמתקרב.
אמא, אפשר בבקשה שלא תקני לי כלום? אפשר שהחתול הזה יהיה המתנה שלי?
תמר חיבקה אותה, הסתכלה על חתיכת פלנל אפור שמייד התרפק לה לרגל. ניסתה לשים אותו בקופסה תמיד ברח לשבת לידה.
כמובן שבן-י נשאר.
מפתיע, אבל תוך זמן קצר התרגל לחיים בבית חם. התנהג יפה והיה ילד טוב. התאהב דווקא בסבתא ולא עזב אותה לרגע.
והוא שינה את החיים. תמר, אחרי שטיפלה בחשבון מהמרפאה, הבינה מספיק לה לחכות. יותר נשארה בגן, פוחדת לאבד את הוודאות.
היא התפטרה, פוחדת, אך קיבלה את עצמה לעבודה אצל משפחה טובה המלצה של חברה. משם, כל פעם הילד גדל, ההורים המליצו עליה, המשכורת שלה גדלה.
ובכל ערב, הייתה מגרדת את האוזן לזקן.
בן-יוש, תודה! אלמלא אתה…
החתול היה מגרגר, מושיט כף לכף שלה ונעץ מבט בנועה. הוא אמנם אהב את תמר, אבל את כל עצמו נתן לנועה.
היה איתה בשיעורי בית, ישב לצידה, חיבק עם כף. ליווה אותה כשעמדה ליד דלת החדר של הסבתא הנפרדת, וגם אחרי שלסבא “אזלו הכוחות” והלך לעולמו.
היה שם גם כשאמה פגשה גבר טוב ונישאה שוב, ויותר אף אחד לא העז לטעון נגדה שום דבר. החתן העריך את כל מעלותיה, ואף הסכים עם חמותו להשתדרג: רכב עם נהג.
עכשיו, גם אמא של תמר הרגישה מלכה: יוצאת מהשיכון, מגששת שתילים ברכב החדש “החתן לוקח אותי למשתלה…”
נועה, שכבר למדה במכללה, העדיפה להישאר לגור בדירה שהכירה מילדות, ולשם הביאה את בן זוגה.
וואו, נועה, יש לך פנטהאוז פה!
נו באמת!
איזה מרווח! מה זה היצור הזה?!
חתול רותח ועצבני קפץ מהחדר, התנפל על דניאל, שברח מהבהלה.
תוציאו אותו! תוציאי!
נועה הצליחה להרגיע, אך בין דניאל לחתול לא נרקמה הבנה.
הזמן עבר, נועה ודניאל התחתנו, אך לא הכל הלך חלק. מדי פעם, דניאל העיר לה על דברים שתמר הייתה מתעלפת לשמוע:
איזו אישה את? זה מרק? מים אדומים! את לא יודעת לבשל! איזו אישה?
את הבורשט למדה מסבתה, ומבשפחתה, ולכן, לא היה לו באמת על מה.
אבל בא החתול…
מה יש לו? ראה את החשבון מהמרפאה ולא האמין: נועה, את בסדר?! אני לא מבזבז על עצמי ככה, ולחיה הזאת את נותנת יותר!
בן-יהודה הוא משפחה!
לא שלי! מילא שלך… לי לא צריך קרוב כזה!
מה אתה אומר?
מה שמעת! זה יקרה שוב מעיף אותו מהבית!
בדיוק באותו בוקר, נועה גילתה שהיא בהיריון, והעדיפה לא לענות. החתול הקשיש לא הספיק להגיע לארגז, והיא הייתה באמצע להכניסו לכלוב כשדניאל חזר מהבוקר.
על בריאותו דניאל הקפיד. תזונה נכונה, כושר בקרים, והיה מקפיד להעיר לנועה.
בריאות זה מעל הכל!
עוד פעם לוטרינר? התנפל. מספיק, הגיע הזמן להיפטר מהיצור הזה! לא אוציא שקל על פרווה! החוצה מהבית שלי!
רק תחכה לי בדרך!
ביחד איתך! נשברתי! עד כאן!
משהו נשבר באוויר, ומשם הדברים השתנו לעד.
נועה לא אמרה מילה.
פשוט הכניסה ידה לכיס המעיל של דניאל, הוציאה מפתחות, והציגה אותם.
אני בהיריון. אסור לי להתרגש. גם לא לריב. החתול מבין. אתה לא. תצא, בבקשה. כשתירגע נדבר, אבל אני לא אמשיך לחיות כך. אם אפשר לזרוק חתול חולה רק כי מפריע מה יהיה איתי כשאני אמאס? הרגשות שלי לא מעניינים אותך, נכון? היה טוב, אבל עכשיו לא טוב, וזה המון. לך. את הדברים תיקח בהמשך. עכשיו אני צריכה לרוץ איתו לרופא. הוא סובל. והוא אחריות שלי.
דניאל אסף תיק, זרק ניירת ומעיל ויצא בסערה.
נועה הבינה שעניין ההיריון כלל לא נגע אליו הכל קשור בחתול.
הניחה את הכלוב, בן-י, לאטרף, נכנס לבד הפעם ושלחה מבט:
מוכן? בוא נצא. מתחילים שינוי קודם בריאות.
החתול הבריא. כמובן, יזדקק לטיפולים, ונועה תוציא את הכלוב פעמים רבות, אבל כעת ילדה קטנטנה תהיה היחידה שיש לה רשות לעשות לו הכל ולאפילו עוד קצת.
והחתול ישים כף רכה על שמיכת התינוק באהבה, ויסייע להרדים את הילדה שצוחקת, בדיוק כמו שסבתא שלה עשתה פעם.
השם ייבחר בהתייעצות. אמא תמליץ, דניאל יסכים לעזור לראשונה יתייעץ עם נועה באופן ענייני, ויבטיח להיות שם עבור הילדה.
ואיילה הקטנה, תגור בשני בתים שונים, עם שתי מיטות ושני ארנבים אהובים, ותוקף בהבנה שילדה אחת יכולה לאחד משפחה, כמו שלימדה אותה אמא שלה.
והחתול הזקן ידע את כל סודות הילדה, אך לא יספר לאף אחד לא כי לא יודע לדבר, אלא כי אין צורך
כי ברור לכולם: חתולה שהיא אמא טובה גם הילדות שלה יהיו כאלה.
ואיילה, עם אהבה סביב לה בשפע, תגדל ובוא יבוא היום תתכופף אל העריסה, תלטף לחי קטנה, כמו אמא וכמו סבתא לפניה, ותאמר:
שלום, ילד שלי, חיכיתי לך כל כך…
