לא, מירי, אל תסמכי עלי. התחתנת תהיי עם הבעל שלך, לא איתי. אני לא צריכה זרים בבית שלי, חתכה גילה.
מירי בלעה רוק בכבדות, אחזה בטלפון חזק יותר. גוש עלה לה לגרון. היא לא ציפתה לסירוב כל כך מזלזל.
אימא… הוא לא זר. זה הבעל שלי, החתן שלך. אנחנו לא מבקשים שתקני לנו דירה, רק לגור איתך קצת עד שנחסוך לראש משכנתא.
נשמע צחוק קצר ומעוצבן.
אני מכירה את הסיפורים האלה. תרשה להם לגור אחר כך לא תצליחי להוציא אותם. קודם יהיה ראש משכנתא, אחר כך שיפוצים, ואז עוד משהו. ולא יהיה לי שקט. לא, מירי, אל תיעלבני, אבל אני ואבא שלך עשינו הכל לבד, בלי להטריד אף אחד. תסתדרי לבד גם את.
אימא, איזה לבד? מירי לא ויתרה. את יודעת שאנחנו שנינו עובדים, חוסכים על כל שקל. הכסף פשוט הולך כולו על שכר דירה. בקצב הזה, עם המחירים שמטפסים, נחסר רק לקופסת קרטון של מקרר.
ולמי קל עכשיו? הקול של האם נהיה עצבני. אני ואבא שלך לא גרנו אצל ההורים ולו יום אחד. עברנו הכל בעצמנו ולא התלוננו לאף אחד.
בעצמכם, בעצמכם… אימא, בבקשה אל תספרי לי סיפורים. אני זוכרת הכל! זוכרת איך סבתא עזרה לכם.
אל תשוו, זה שונה. סבתא עזרה כי היא רצתה ויכלה. אנחנו לא ביקשנו כלום. את הדירה הזו הרווחתי ביושר עם האמת…
ואני לא ביקשתי שתלדי אותי לשום מקום, מירי פרצה והטיחה את הטלפון.
בפנים הכל רטט מזעם. אולי לאמא שלה הייתה זכות מלאה לסרב, אבל הדרך שבה עשתה את זה… כאילו היא בנתה אימפריה לבד, ומירי, הנבלה הזאת, מנסה עכשיו להיכנס לגן עדן על חשבון של אחרים. אבל המציאות הייתה שונה לגמרי.
…כשגילה גילתה שהיא בהריון, היא אפילו לא הייתה נשואה. ארז, אביה של מירי, היה קל דעת, עדיין לא מיצה את עצמו ולא חיפש אחריות מיותרת. אמו הייתה כמוהו, התגרזה מזמן ונמצאת בחיפוש נצחי אחר אושר. לכן גילה פנתה לעזרתה של לאה סבתו של ארז.
לאה, כששמעה על מצבה של גילה, פרצה בדמעות של אושר, חיבקה אותה בחוזקה והבטיחה לעזור בכל.
את, נכדה, אל תחשבי אפילו, תלדי. ואני כבר אדבר עם ארז, הבטיחה. ובגלל שהמצב כזה, כנראה אעביר לכם את הבית שלי. אני אעבור לגור עם הבת שלי. ממילא קשה לי לבד, ותמר צריכה עזרה בבית. ולכם יהיה איפה לגדל את הנכד. או הנכדה.
לאה, מה את אומרת? גילה לא האמינה לאוזניה. זה בית שלם, לא קופסת גפרורים!
אני לא אקח אותו איתי לקבר. אני לא הייתי מאושרת, אז לפחות את תהיי, נאנחה האישה.
לאה קיימה את ההבטחה שלה ואפילו עשתה יותר. היא רשמה את הבית על שם גילה, כי ידעה שהנכד שלה לא הכי אמין בענייני משפחה. גילה הפכה את הבית לדירת שלושה חדרים.
עם לידתה של מירי, באמת שום דבר לא השתנה. ארז המשיך לבלות ולבגוד, והתרומה היחידה שלו לחיי המשפחה הייתה המשכורת. וגם אותה הוא לא תמיד הביא הביתה בשלמותה.
גילה ידעה הכל, אבל בחרה לסבול. התלוננה, כמובן, לפעמים אפילו בכתה, אבל לא גירשה אותו.
לילדים תמיד טוב יותר במשפחה שלמה, אמרה לאמה כשזו הציעה להתגרש. כשתהיה למירי 18, אני אעזוב אותו.
למירי, אגב, הייתה דעה שונה לגמרי. עדיף כבר לחיות עם אמא חד-הורית ולהתבגר מהר מאשר להיות כרית בדיחות לדמעות של אחרים, לשמוע כל הזמן מריבות ולפעמים להפריד בין ההורים.
גילה הצליחה איכשהו להגיע לגיל 18 של מירי, וכמו שרצתה, הגישה בקשה לגירושין. מירי כבר שמחה, אבל מוקדם מדי.
מירי, נשארנו רק אנחנו שתינו. שתינו כבר מבוגרות, אז נסתדר עם הכל ביחד, הודיעה לה האם. החודש תהיי בחופש, ומהחודש הבא חשבונות ומכולת חצי-חצי.
מירי למדה אז במסלול יום, אז נבהלה. כן, היא קיבלה מלגה. אבל זה היה סכום כל כך זעום, שבקושי הספיק ללחם. האם, לעומת זאת, הייתה רגילה לתזונה מלאה עם בשר, דגים וירקות. מירי ניסתה להציע מדפים נפרדים, אבל זה היה חסר תועלת.
בשום עבודה מזדמנת לא שילמו למירי מספיק כדי לכסות את מה שהייתה צריכה להעביר לאמא שלה כל חודש. היא נאלצה לצאת לעבודה מלאה.
אחרי חצי שנה מירי נשרה מהאוניברסיטה. כן, אפשר היה לנסות לעבור ללימודי ערב, אבל מירי הבינה היטב: גם שם צריך להקדיש זמן ללימודים, וזמן לא היה לה. וחוץ מזה, איזה מעסיק ירצה עובדת סטודנטית?
ההחלטה הזאת רדפה את מירי עד היום. לאן שלא הלכה כמעט תמיד העדיפו מועמדים עם תארים. אפילו אם חיפשו עובדי מחסן.
בהתחלה האשימה את עצמה, אבל אחרי שדיברה עם בני גילה, הבינה: פשוט לא נתנו לה נקודת פתיחה בחיים האלה.
האמא הגיבה לבשורה על הנשירה בשלווה.
אז זה לא שלך, רק אמרה.
מאותו הרגע הן חיו כמו שכנות. בלי מריבות, אבל גם בלי חום.
עברו עשר שנים. מירי התחתנה. עם יניב הם שכרו חדר בפריפריה. הוא עבד כאלקטריקאי. מקצוע חשוב ונחוץ, אבל שילמו לו פרוטות. קצת עזרו עבודות נוספות, אבל הכסף הלך על מגפיים בלי התראה, טיפולי שיניים, או סתם לסתום חורים בתקציב המשפחתי. משהו הצליחו לחסוך, אבל…
אם זה ימשיך ככה, נצטרך לחסוך 12 שנה, לא פחות, יניב נאנח, מביט במסך הטלפון.
אז מירי החליטה שכדאי לדבר עם האמא. לה היה דו-קומתי עם חדר פנוי.
אבל, כפי שה�
