יומן אישי, גיל 60
אסתר:
השנה הגעתי לגיל 60. אף אחד מהמשפחה אפילו לא התקשר לברך אותי ליום ההולדת העגול.
יש לי בת ובן, נכד ונכדה, וגם גרוש חי וקיים.
הבת בת 40, הבן בן 35.
שניהם גרים בתל אביב, שניהם למדו באוניברסיטאות המובילות בעיר. שניהם חכמים ומצליחים.
הבת נשואה לסגן מנכ”ל במשרד ממשלתי, הבן נשוי לבתו של בעל חברה גדולה במרכז. לשניהם יש קריירה מצליחה, דירות, וגם עסקים פרטיים לצד המשרה הקבועה. הכול יציב.
הגרוש שלי עזב כשהבן סיים תואר ראשון. אמר ש”מיצה את הקצב”. עבד במשרד קטן, תמיד בנחת, סופי שבוע עם חברים או על הספה, וחופשות חודש שלם אצל משפחתו בחיפה. אני, לעומת זאת, לא לקחתי יום חופש: עבדתי בשלוש עבודות מהנדסת במפעל, שם גם ניקיתי בבניין המנהלה, ובסופי שבוע ממיינת אריזות בסופר השכונתי מ-8 עד 20; בנוסף לניקיון המחסן והחדרים.
כל השכר הלך לילדים תל אביב יקרה, הלימודים דרשו בגדים טובים, אוכל, בילויים.
למדתי להסתדר עם בגדים ישנים, לתקן ולהחליף לפי צורך, נעליים לתקן לבד. תמיד נקייה ומסודרת; זה הספיק לי. הבילויים היחידים היו החלומות שלי לפעמים בחלום הייתי צעירה, מאושרת, מחייכת.
הוא, ברגע שנפרד, מיד קנה רכב חדש, יוקרתי. כנראה חסך יפה… הזוגיות שלנו הייתה מוזרה: כל ההוצאות עליי, חוץ מאגרת מים וארנונה שהוא שילם. בזה תרומתו הסתיימה. אני זו שדאגה לחינוך הילדים…
הדירה שלנו ברחוב פנקס עברה אליי מסבתא. דירה קומפקטית ומטופחת בבניין ישן, עם תקרה גבוהה. בשיפוץ הפכתי אותה לשלושה חדרים. הייתה בה מחסן 8.5 מ”ר עם חלון, שיפצתי אותו מיטה, שולחן, ארון, מדפים. הבת גרה שם. אני והבן בחדר יחד; לפחות הייתי באה רק בלילה. הגרוש בסלון. כשבת עברה לתל אביב, עברתי למחסן שלה. הבן נשאר בחדר.
אהבנו בנפרד, בלי מלחמות או מריבות. הוא רצה לחיות באמת, ואני הייתי מותשת והרגשתי הקלה… לא עוד סירים ושולחנות; לא עוד כביסת מצעים, לא עוד גיהוץ, לא עוד סידור וארגון. הזמן הזה קדשתי למנוחה.
באותה תקופה הגיעה איתי גם חבילת מחלות גב, מפרקים, סוכרת, בלוטת התריס, תשישות. לראשונה לקחתי חופש מהעבודה הראשית והתמסרתי לטיפול. מהעבודות הנוספות לא נפרדתי. טיפולי עזרו קצת.
שכרתי איש מקצוע ושיפץ לי את חדר השירותים לשביעות רצוני אחרי שנים, זכות לעצמי!
הילדים המוצלחים שלי קיבלו ממני כסף על חשבון כל חג ומועד ימי הולדת, ראש השנה, פסח, יום המשפחה, אחר כך גם הנכדים. לא יכולתי לוותר על עבודה נוספת, על עצמי לא נשאר שום סכום. הברכות כמעט תמיד רק בתגובה לברכות שלי. מתנות אף פעם.
הדבר הכי כואב לא הוזמנתי לאף אחת מהחתונות של הילדים.
הבת אמרה בפשטות: “אמא, לא תשתלבי בחברה שם, יהיו שרים ומנהלים.”
על החתונה של הבן בכלל שמעתי מהבת, אחרי שכבר התקיימה… תודה לפחות שלא דרשו ממני לממן את האירוע.
לאף אחד מהילדים אין זמן להגיע, למרות שאני מזמינה. הבת אומרת שאין לה מה לחפש ב”פיתוח” (עיר מרכזית בצפון). הבן תמיד עסוק.
הטיסות לתל אביב, בכל יום כמה, שעתיים נסיעה
איך הייתי מכנה את אותה תקופה? חיים של רגשות כבושים…
הזדהיתי עם סקרלט או’הרה “אחשוב על זה מחר”…
הדחקתי את הדמעות ואת הכאב, את כל הרגשות מהמבוכה עד לייאוש. עבדתי כמו רובוט מתוכנתת לעבודה בלבד.
ואז באו קונים תל אביבים ורכשו את המפעל שלנו, החלו שינויים. פיטרו אותנו, בני ה-60, איבדתי שתי עבודות בבת אחת אבל הגיל איפשר לי לפרוש לפנסיה מוקדמת. קבלתי קצבת זקנה 4,000 ש”ח… תשרדי מזה.
בסוף יצא לי מזל: בבניין בו אני גרה שיכון בן 5 קומות התפנה משרה של ניקיון חדרי מדרגות… קיבלתי עוד 4,000 ש”ח. לא ויתרתי על הסידור בסופר השכונתי בשבתות 600 ש”ח למשמרת, משתלם אם כי קשה ברגליים.
התחלתי בשיפוצים קטנים למטבח. עבדתי לבד, הזמנתי מהשכן דלתות ושיש עשה עבודה טובה יחסית ותמורה הגונה.
התחלתי לחסוך שוב, לשפץ גם את החדרים, להחליף רהיט פה ושם. היו לי תכניות… אבל לא היו שם תכניות לעצמי! מה השקעה בי? רק אוכל פשוט ולא הרבה. ותרופות על זה הלך רוב הכסף. מחירי הדירה ומיסים עולים כל שנה. הגרוש אמר לי: תמכרי את הדירה, תקני דירה קטנה ותיהני מכסף. לא יכולתי. זו הזיכרון שלי מסבתא זה הבית של כל הילדות שלי.
נשארנו ביחסים של ידידות. מדברים לפעמים, כמו שכנים ותיקים. הוא בסדר. על החיים האישיים לא מדבר. פעם בחודש מגיע, מביא ירקות, מים, תפוחי אדמה מה שכבד, מה שחיוני. לא לוקח כסף. רוצה שלא אשתמש במשלוחים “הכול מביאים ישן, לא טרי”. מקבלת.
בתוכי הכול קפוא, תקוע… ממשיכה לחיות. עובדת הרבה. לא חולמת. לא רוצה לעצמי דבר. את הילדים אני רואה רק באינסטגרם של הבת. את הבן בסטורי של הכלה. שמחה שלפחות הם בסדר, שמחים, נהנים בבתי קפה, טיולים, מסעדות.
אולי לא נתתי להם מספיק חום ואהבה. לכן זאת לא חוזרת אליי. הבת שואלת לפעמים איך אני. אני תמיד משיבה שהכול טוב. לא מתלוננת. הבן שולח מדי פעם הודעה קולית: “שלום אמא, מקווה שהכול בסדר”.
פעם אמר שלא רוצה לשמוע על הבעיות שלי ושל אבא “כל דבר שלילי פוגע בי.” מאז לא מספרת, רק מגיבה: “כן בני, הכול בסדר”.
מאוד רוצה לחבק את הנכדים, אבל יודעת שהם כנראה לא מודעים בכלל לסבתא שמנקה מדרגות בשיכון. אולי הם למדו שסבתא כבר לא איתנו…
לא זוכרת מתי קניתי משהו לעצמי, אולי גרביים לפעמים, הלבשה תחתונה פשוטה. לא זוכרת ביקור בספא, מניקור או פדיקור… כשצריך הולכת לספרית מעבר לרחוב. את הצבע עושה לבד. לפחות, כמו בצעירותי, כך גם עכשיו אותו מידה 4042. לא משנה הארון.
אני כל כך חוששת שיום אחד לא אוכל לקום מהמיטה כאבי הגב לא עוזבים אותי. פחד משתק להפוך משותקת.
אולי לא הייתי צריכה לחיות כך בלי חופשה, בלי הנאות קטנות, רק עבודה והכול “למחר”… אבל איפה המחר הזה? כבר איננו…
הנפש שלי ריקה… הלב אדיש… ובסביבה ריקנות.
אני לא מאשימה איש. גם את עצמי לא. עבדתי, ממשיכה לעבוד. בונה לי קופת חירום קטנה שיהיה, אם לא אוכל לעבוד יותר.
אבל אם נהיה כנים ברור לי שאם אשכב, לא ארצה להמשיך… שלא אכביד על אף אחד.
ומה הכי עצוב? אף פעם, לא כל חיי, לא קיבלתי פרח אחד במתנה… אף פעם…
מצחיק לחשוב שיביאו לי זר טרי רק לקבר. באמת, זה יביא חיוך…







