תביאי את המפתחות לצימר, נשאר שם כמה ימים,
הזוג פתח לחברים את הדלת לאירוח, בלי לחשוב על ההשלכות.
אצל יואב, אמו פתאום חלתה, ולכן הוא ואשתו, דקלה, נשארו בחגי השנה בבית. פגשו את השנה החדשה בשקט, באופן משפחתי. החברים של הזוג, דלית ורמי, קצת נעלבו שיואב ודקלה ביטלו ברגע האחרון את הנסיעה לצימר, אבל מי היה יכול לדעת שבדיוק בחגים רחל, אמא של יואב, תרגיש לא טוב?
בכל זאת לדקלה היה טיפה רגשות אשמה על כך שזה קרה.
כשדלית התקשרה אליה בערב השני של השנה וסיפרה איך הם קיבלו את השנה החדשה בדירת שלושה חדרים צפופה, דקלה הרגישה קוץ בלב.
“היה צריך לשמוע את התלונות של אמא של רמי, פרצה אצלנו בערב שלושים ואחת עם דרמה על זה שאין לה בכלל חימום בדירה! עכשיו היא נשארת אצלנו עד סוף החגים, עד שמישהו בעירייה יתקן לה את הצינורות! אני משתגעת! אני כבר מתגרשת מרמי בגלל אימא שלו, נשבעת!” התלוננה דלית.
“אוי, אני מבינה אותך, רחל מתמודדת קשה עם המחלה,” ענתה דקלה בצער, “אם אוכל לעזור לך, בשמחה אעשה זאת.”
“תשמעי דקלה… את באמת יכולה לעזור לי.”
“באמת? איך?”
“תני לנו את המפתחות לצימר. אנחנו נברח לשם מהחמות… שתחיה אצלנו לבד, שתתמודד בעצמה.”
דקלה היססה. מצד אחד, רחמה על דלית; מצד שני, לא ידעה מה יואב יחשוב. למרות שהתייחסו לצימר כרכוש משותף, על הנייר הצימר היה שייך לו.
“אני… לא יודעת, דלית… צריכה לשאול את יואב.”
“ברור, הכל טוב. מבטיחה שנהיה הכי זהירים עם החפצים שלכם.”
“יש שם אולי מלא שלג, הכביש חסום. לא הזמנו מפלסת,” אמרה דקלה.
“לא נורא, יש לנו ג’יפ, נעבור איכשהו.”
“וגם מזמן לא בדקנו את הדוד. כדאי לבקר שם לפני שמביאים אנשים…”
“דקלה, אנחנו אנשים בוגרים, רמי עבד עם דודי חימום שנים. לא תדאגי, אם יש משהו שצריך לתקן נטפל.” דלית הייתה כל כך משכנעת, שדקלה חשבה למה לא בעצם?
הבטיחה לדלית שתעדכן אותה אחרי שתשוחח עם יואב.
“את בטוחה שזה רעיון טוב?” שאל יואב.
“לא יודעת, יואב… אנחנו החברים הכי טובים שלהם, ורצינו איתם לנסוע בראש השנה, אילולא אמא שלך…”
“אם יקרה משהו, לא נוכל להיעזר בצימר, זה לא קרוב, ואין להשאיר את אמא לבד.”
“יודעת, בגלל זה שאלתי. לגמרי הייתי מסרבת, אבל דלית משתגעת מהחמות. אין לה מושג איך להסתדר איתה. לטענתה, החמות של רמי פשוט אישה קשה, הנישואין שלהם בסכנה.”
הם התייעצו קצת, ולבסוף החליטו אם אושר של דלית ורמי תלוי בהם, כדאי לעזור.
“ניתן מפתחות, אבל שיתמודדו לבד, שלא ישגעו אותנו,” קבע יואב.
דלית מייד הבינה שחברתה נתנה לה את הדבר החשוב ביותר.
“תודה, אהובה! אדווח לך כל הזמן,” הבטיחה ונסעה.
הדרך לצימר לקחה יותר משלוש שעות. הבית נמצא בנוף יפהפה, רחוק מהעיר. אבל יואב ודקלה צדקו בחגים ירד המון שלג, והגישה לבית הייתה בעייתית אפילו עם ג’יפ. דלית ורמי נתקעו בשלג והתקשרו לבקש עזרה.
“מה לעשות עכשיו?” שאלו.
“לחזור הביתה. בשלישי בינואר אף אחד לא יפנה לכם שלג, כולם בחופשה.”
“לא! סתם נסענו שעות… יש פה יישוב גדול ליד. אמרת שיואב מכיר שם איזה מפעיל טרקטור, נכון?”
“כן, הוא מפנה את הכביש.”
“לפנות אליו, לבקש שיבוא לפנות.”
“אעביר לך את המספר,” אמרה דקלה.
חצי שעה אחרי, דלית התקשרה שוב.
“לא עונה. שייואב יתקשר, בטח לא מזוהה את המספר שלי!”
“טוב. חכו.”
דקלה שכנעה את יואב להרים למפעיל, והוא הבטיח שיבוא תוך שעה.
בזמן הזה יואב היה מתוח. דלית כל הזמן דופקת טלפונים, שואלת כמה זמן עוד לחכות. בסוף דקלה נשארה אשמה.
למזלה, המפעיל הגיע, פינה את הדרך. כדי לפתוח את השער, היה צריך לעבוד עם את ורמי נאלץ לפלס שביל עד הדלת, ולבסוף פתחו את הבית.
הרדיאטורים קררו, היה צריך להפעיל את הדוד. רמי לא ידע; שוב התקשר ליואב. יואב השקיע שעתיים בהסברים על הדגם הישן.
“אף פעם לא ראיתי דוד כזה… בטח ישן אצלכם ממש.”
“העיקר שעובד!” ענה יואב בעצבים. החשדות שלו על בעיות לא נעלמו.
וכמובן דלית התקשרה כל דקה: איפה המחבת, למה קר בבית…
לקראת לילה, דקלה ויואב סגרו ניידים בניסיון קצת לנוח.
בבוקר, עשרות שיחות שלא נענו מהחברים.
“מה קרה שם?”
“לא יודעת…” דקלה המודאגת חייגה מייד. דלית ענתה באיחור.
“נו, איפה נעלמתם?!”
“ישנו.”
“אצלנו מקרה חירום. כמעט שרפנו את הצימר! היה ריח עשן בסאונה!”
“וואו…”
“נו באמת, מי בונה ככה סאונה?”
“מה לא תקין?”
“היית צריכה להגיד שיש קפיץ על הארובה… טוב שרמי שלי הבין בזמן.”
“סליחה, לא חשבתי שתשתמשו בסאונה כבר ביום הראשון…”
“מה!? אנחנו אורחים, משתמשים בהכל! לא ידענו שאסור. בקושי הגענו לסאונה, הכול מלא שלג!”
“תעשו חיים, דלית.”
“ועוד, אין מנגל.”
“המנגל הישן נשבר.”
“אז איפה נעשה על האש?! למה לא אמרתם?!” דלית כעסה.
“לא יודעת, דלית, תשברי את הראש לבד עם הבשר, העיקר שלא תשרפו לנו את הבית.”
קצת נעלבה, ניתקה.
“שוב תקלות?” שאל יואב.
“כן.”
דקלה סיפרה ליואב הכל.
“רמי איתי בסאונה בקיץ, מכיר מצוין את הקפיץ. אין טענות. לגבי מנגל זו לא בעיה שלנו. אם היו רוצים להכין מג’דרה, לא היינו קונים להם סיר מיוחד. שירצו על האש שיקנו ביישוב. שם מוכרים מנגלים חד פעמיים, יספיק לכמה ימים.”
וזה בדיוק מה שדקלה אמרה לדלית כשהתקשרה שוב.
“טוב, נבין. נבקר ביישוב, עכשיו שהמסלול פנוי.”
מפתיע, אחרי השיחה דלית הפסיקה להציק לדקלה. הבינה שנמאס לה.
“מזמן לא שמענו מהם, נוודא שהכול בסדר,” אמר יואב ביום שאחרי.
דלית לא ענתה, רק שלחה הודעה הכול בסדר.
הזוג החליט פשוט לסמוך עליהם ולשחרר קצת.
לקראת סוף החגים, רחל הבריאה.
“אולי תסע מחר לקחת את המפתחות מהצימר? תבדוק שהכול תקין גם,” הציעה דקלה.
“נכון. אסע בבוקר, אחזור בערב. צריך לראות מה מצב הצימר, והסאונה.”
יואב נסע, דקלה נשארה עם חמותה.
היא הודיעה לחברים שיואב בדרך, קיוותה שהכול יעבור חלק. הופתעה כשהיואב חזר הביתה עצבני ושקט.
הכול התבהר כשדלית התקשרה יום אחרי והזמינה את דקלה אליה. גרו ברחוב ליד.
“החמות הסתלקה?” שאלה דקלה.
“למזלנו, כן. סידרו לה את הבית וחזרה רגע לפני שחנו חזרנו.”
“טוב, אני אקפוץ עוד שעה,” אמרה דקלה, ולא סיפרה ליואב לאן הולכת. ראו שהנושא הזה מפריע לו. ורצתה להבין למה.
דלית נתנה לה את ההזדמנות, ומיד אמרה:
“הנה, קחי. הכל רשום,” ונשענה לה דף.
“מה זה?”
“רשימת ההוצאות שלנו בצימר שלכם.”
דקלה רפרפה: שירות טרקטוריסט, את חשמלית, מנגל, פחמים, חומר הצתה, רשת לגריל, שלוש נורות, וגם שמנים ארומטיים לסאונה.
“אלו הדברים שקנינו בזמן שהיינו אצלכם.”
“למה את מראה לי את זה?”
“משאירים לכם את הכל. תיהנו.”
“תודה…” דקלה נשארה מבולבלת.
“אני ורמי חשבנו שאם זה מה שתשתמשו בו, הגיוני להתחלק בהוצאות.”
“את רצינית?” גיחכה דקלה. חשבה שדלית צוחקת.
“כן. אם היה לכם מנגל, לא היינו קונים מנגל. אם היה את איכותי, לא קנינו חשמלית. ואילו הטרקטוריסט היה מפנה בזמן, לא היינו נשרפים על דלק. וגם, לא היה שמפו בסאונה קניתי!”
“דלית, הגזמת. אף אחד לא צימר מפואר כאן אין לנו שמפו ושקיות אמבטיה. את ואת החשמלית והגריל קניתם כי רציתם, תיקחו אותם לעצמכם. כמו השמנים, כמו הפחמים, כמו הרשת. ניקוי כביש לא אשלם, זה סיכון שלכם. אם הייתי צריכה להגיע, הייתי פונה לעירייה זה חינם, פשוט בחגים היה צריך להזמין. זו ההוצאה שלכם. ולגבי הנורות זה כן רלוונטי, אז אשלם.” אמרה דקלה, והעבירה מאה שקלים לביט של דלית. קמה, הלכה מיד, ופסלה שיחות והודעות.
כדי להסיר חובות, דקלה ויואב נסעו לצימר, ארזו את כל מה שנשאר של דלית ורמי ושלחו לה הכל במשלוח.
בינתיים רחל הבריאה, והזוג שב לבקר בצימר בשבתות, כפי שנהגו. דלית ורמי איבדו את הפריבילגיה. לאחר המפגש ההוא, הידידות דעכה, והנדיבות של דקלה ויואב נעלמה; הם לא סמכו עוד על חבריהם, מה שהפתיע והכעיס את החברים.
“אנחנו רק ניסינו לעזור, רצינו בטובתם… והם? כפויי טובה!” אמרה דלית לרמי, מחייגת שוב לדקלה. את את החשמלית לא היתה צריכה, אבל אפשר להחזיר אותה רק עם הקבלה ומי יודע, אולי נתקעה אצל החברים בצימר.
