אנחנו כבר החלטנו, אמרה אילנה בשקט, מניחה את ידה בעדינות על ידו של בנה. מוכרים את הבית בכרמל. שני מיליון שקל ניתָן לכם למקדמה, די כבר לדירות שכורות, מספיק שתתגלגלו.
אלעד קפא עם כוס התה ביד, בדרך אל הפה. רוני, אשתו, הפסיקה ללעוס, והפיסטוק נשאר לה על המזלג.
אמא, מה זאת אומרת? אלעד הניח בקפידה את הכוס. הכרמל? אתם הרי שם כל שנה…
נסתדר. יהודה, תגיד להם.
אביו, שהשתדל למצוא בצלחת את החלק המתוק של הריבה, הרים ראשו, מבטו כבד.
אמא שלך צודקת, אלעד. ארבעים שנה בבית ההוא, כבר הגג מטפטף, הגדר מתפרקת, כל קיץ רק תיקונים. הגיע הזמן שתהיה לכם דירה משלכם.
אבא, אנחנו נסתדר לבד, אלעד נענע בראשו לאט. עוד שנתיים, אולי שלוש…
שלוש שנים! אילנה נאנחה בקול. עם תינוק בדרך, עוד תשלמו שכירות? רוני, לפחות את תגידי משהו!
רוני הסתכלה על אלעד, ואז על חמותה.
אילנה, זה המון כסף. קשה לנו פשוט…
תסתדרו, חתכה אילנה, זה לא לדיון. דיברנו כבר עם מתוָוך, בשבת יש סיור.
אלעד לקח נשימה, רצה לומר משהו, אבל אילנה הקדימה אותו.
בן שלי. לא נהיים צעירים יותר. אבא שלך עם לחץ דם כבר שנה שלישית, אני עוד מעט בת שישים. בשביל מה לנו עוד קיץ בכרמל? עגבניות, אני קונה בשוק. ואתם שתהיו עם הילד שלכם בבית אמיתי, שלכם, את מבינה?
השתררה שתיקה. רוני לחצה את ידו של אלעד מתחת לשולחן. אלעד שפשף את גשר אפו, כמו תמיד כשהוא לא מוצא תשובה.
אמא… נחזיר הכל, לאט לאט, כל שקל.
כבר תעזוב, יהודה נופף בידו. תחזיר, לא תחזיר, העיקר שהנכדים יזחלו בבטחה.
חודש וחצי אחרי, הבית נמכר. אילנה סידרה את כל הניירות, ספרה לבד את הכסף, העבירה שני מיליון שקל לאלעד. שלושה חודשים אחרי, אלעד ורוני עברו לדירת שני חדרים בשדרות הסנהדרין בניין חדש, תשיעי, חלון לפארק.
בחנוכת הבית התאספו חמישה עשר איש. ההורים של רוני הביאו כלי מטבח, החברות נתנו מגבות, הקולגות של אלעד התאגדו וקנו מכונת אספרסו. אילנה הילכה בין החדרים, מלטפת קירות, מסתכלת בארון, מנענעת ראש קשה לדעת אם היא מאשרת או בוחנת.
לקראת ערב, כשכולם התפזרו, אילנה איתרה את אלעד במסדרון.
אלעד’לה, אפשר לדבר רגע?
הובילה אותו אל דלת הכניסה, רחוק מאוזניים.
תביא לי את המפתח.
אלעד נראה מבולבל.
איזה מפתח?
של הדירה, הרזרבי. בכל זאת, עזרנו לכם, אתה הרי מבין. אם יקרה משהו, ושלא נוכל להיכנס… חוץ מזה, אנשים נורמליים נותנים להורים מפתח.
אלעד לא ענה מיד. הבעת פניו הסגירה את המתח, חיפש מה לומר ולא מצא.
אמא, זה… רוני…
מה רוני? רוני לא רוצה? אילנה הצרה עיניים. קנינו לכם דירה, והיא נגד מפתח?
לא, זה לא מה שהתכוונתי…
אז תן. מה אתה מתפתל כמו ילד קטן?
אלעד שלף את צרור המפתחות, בחר אחד חדש לחלוטין.
הנה.
אילנה סובבה אותו באצבעותיה, שיבצה אותו במקומו בין מפתח הבית למפתח החניה. הצרור השמיע צליל ברזל קל.
אתה ילד טוב, ליטפה את לחיו. הולכים לאכול עוגה, שבטח כבר חיסלו הכול שם בפנים.
הערב הצליח.
…אילנה בחרה במגע, הפכה כרית שנייה, בודקת את התפרים. קטיפה חלקה, גוון חרדל חמים, נעים, ממש מתאים לספה האפורה של רוני. השנייה גוון טרקוטה. כבר רואה בעיני רוחה: כריות בפינות, ביניהן שמיכת סריגה מהשוק.
באוטובוס, חיבקה את השקית. בחוץ חצרות, מתקני משחקים, מכוניות. שדרות הסנהדרין, התחנה שלה.
גרם המדרגות טבול בריח צבע טרי. אילנה עולה לקומה תשיעית, שולפת את צרור המפתחות, פותחת את הדלת בשקט.
שקט מוחלט.
היא חולצת נעליים, הולכת לסלון. כמו שצפתה הספה ריקה, משעממת. פורקת את הכריות, מניחה בפינות, צעד אחורה נראֶה נפלא. רוח חדשה.
אבל העין קלטה את האבק על המדף, וכוס מלוכלכת על אדן החלון. אילנה מנענעת ראש, לא נוגעת. עדיין לא שייך לה.
בערב, קצת אחרי תשע, הטלפון מצלצל.
אמא, היית אצלנו?
אלעד נשמע מתוח מאוד.
בטח. ראית את הכריות? יפות, נכון?
אמא… השתהה. רק תדעי להודיע מראש. רוני באה הביתה, הכול מוסת, כריות חדשות…
מה זה “חדשות”? אילנה הזדעקה. זה עלה אלף חמש מאות ליחידה! ותגידי לרוני שמלוכלך לכם בבית. אבק בכל מקום, כוסות מטונפות, הצצתי במקרר חצי ריק. אתם רעבים? לא בשביל זה נתַתי לכם את הכסף!
אמא, פשוט תודיעי לפני, בסדר? לפחות תשאירי הודעה…
אוי אלעד’לה, אילנה גלגלה עיניים, שלא ראה. טוב, אני חייבת, אבא קורא לי.
סגרה בלי לחכות לתשובה.
שבוע אחרי, הביאה להם סט מצעים סאטן. רוני בבית, אבל במקלחת אילנה שמעה מים. השאירה את השקית על המיטה, הלכה בלי פתק. אין צורך, יבינו.
עוד שלושה ימים סט סירים חדש. הסינים שלהם התקלפו, התביישה להביט.
בשבת, אלעד ורוני באו לארוחה. ישבו סביב השולחן, אכלו קובה, דיברו על מזג האוויר והשיפוץ של השכן מלמעלה. הכול שקט, מאופק, מאולץ.
רוני הניחה את המזלג.
אילנה…
כן?
אפשר… היא התלבטה, הביטה באלעד. לבקש שתודיעי לפני שאת נכנסת? שנדע מראש.
אילנה ניגבה את שפתיה.
רונִי’לה. נתנו לכם שני מיליון. שני. מיליון. יש לי זכות להיכנס מתי שאני רוצה. זו חלקית גם הדירה שלנו.
אמא, אלעד ניסה להתערב.
מה אמא? אני לא צודקת?
שקט. יהודה בוחן את הקובה, משדר שגם הפעם לא יתערב.
תודה על הארוחה, רוני התרוממה. אלעד, נלך.
ארזו מהר, נפרדו בחיוך מאולץ. אילנה סגרה מאחוריהם, חזרה למטבח, אספה כלים.
משהו גרם לה לגשת לחלון בדיוק ברגע שהם יצאו.
החלון פתוח. רוני נשמעת ברורה, חותכת:
…או שנחזיר את החוב, או שנפרדים. אני לא יכולה יותר.
אילנה קפאה עם הצלחת בידה.
איזה חוב? מה הכוונה?
למטה, אלעד ענה, המנוע התעורר.
הניחה לאיטה את הצלחת בכיור.
לא. זה כבר לא מוצא חן בעיניה.
…אילנה סובבה את המפתח, פתחה את הדלת כמעט נתקלה באלעד, שעמד במסדרון. רוני ההפיעה מהמטבח, ידה רטובה מהספוג.
או, אתם בבית, נבוכה לשנייה, ואז התעשתה. הבאתי לכם…
אמא, רגע.
משהו בטון של אלעד גרם לה לשתוק. הוא שלף מעטפה עבה מכיס הפנימי של המעיל.
רצינו להחזיר לך משהו.
אילנה קיבלה אוטומטית, פתחה ועמדה להתמוטט.
כסף. הרבה.
זה… מה זה?
שני מיליון, רוני נעמדה ליד בעלה. לקחנו משכנתא.
אתם… הרימה מבטה. השתגעתם? למה?
כדי שלא נרגיש חייבים, רוני כבר מדברת ישירות, בלי פחד. אילנה, נשבר לנו. מהביקורים, מהבדיקות, מהכניסה בלי הודעה והחיטוט.
לא חיטטתי! הבאתי כריות! מצעים! סירים!
אמא, אלעד הניח יד על כתפה של רוני. אנחנו מחליפים את המנעולים. מחר יבוא מנעולן.
אילנה מצמצה, עוד פעם, עוד פעם. הקפידה להבין את המשמעות.
מנעול?
כן. לא יהיה לך מפתח יותר.
שתיקה כבדה התפשטה. עיניה נדדו בין הבן לכלה שלו. הלב התכווץ, הפנים התגשמו בלהט.
אתם… בלעה רוק. קטנים. קטנים וחסרי תודה. מכרנו בית בשבילכם! ועכשיו מגרשים אותי, כאילו גנבת?
אנחנו לא מגרשים, רוני עונה בקור רוח. אנחנו פשוט מבקשים שתנו לנו להיות לבד.
אילנה מעכה את הצרור ביד. אצבעותיה נאבכו.
אלעד, אתה באמת מסכים לזה?
אלעד השפיל מבט, ואז הביט ישר לעיניה.
אמא. זו החלטה של שנינו.
אילנה סבה ויצאה, לא אמרה שלום.
בדרך הביתה, חזרה ושיננה מה תגיד כשלבסוף אלעד יצלצל לבקש סליחה. מחר, גג מחרתיים. יבין שטעה.
עבר שבוע. הטלפון שתק.
פעמיים כמעט חייגה בעצמה, ובכל פעם הניחה את הנייד. לא. שיבואו הם. שיבקשו הם. היא הרי אמא, כל מה שרצתה זה טובתם.
חודש אחרי, יהודה שאל בזהירות בארוחה אם השלימו. אילנה רק משכה כתף, החליפה נושא.
שניים חדלה לקפוץ עם כל התראה בטלפון.
שלושה הכל התבהר.
הבן לא יצלצל. לא מחר, לא שבוע, לא שנה.
אילנה ישבה במטבח, מביטה בצרור. מפתח הבית, המפתח של החניה, וביניהם זה שהיה לדירה בשדרות הסנהדרין.
רצתה לעזור. באמת רצתה. כריות, מצעים, סירים הרי זו דאגה, לא? ההורים עוזרים, הילדים מודים, כולם שמחים.
אבל בדרך, משהו נשבר. ואילנה, כמה שרצתה להבין, לא גילתה איפה בדיוק.
לתקן כבר אי־אפשר.
