שתטוס לבד, אולי שם כבר יגנבו אותה, העווית פנים חמותה של אליאב.
היה ערב כבד בתל אביב, רגע לפני החופשה. אמור היה להיות ערב של התרגשות קלה, אריזה אופטימית, תכנון חוויות. במקום זה, המתיחות בבית של אליאב ותמר רק הלכה והתעצמה. באמצע הסלון, כמו עמוד של דאגה, עמדה יעל, אמו של אליאב. ביד אחת היא החזיקה שלט לטלוויזיה.
אני פשוט לא מרשה! אתם התחרפנתם? קולה של יעל, לשעבר מורה לאזרחות בתיכון, התחדד לאבן.
על המסך קפאה עוד תמונה דרמטית: מגיש מהדורה רם-קול עמד מול מפה של אפריקה, מסמן חצים אדומים לכל מיני סכנות.
תמר, שידעה היטב את הדינמיקה, אספה בגדים למזוודה בשקט מפתיע.
אליאב ניסה להתערב, מתאמץ להחזיק פנים רגועות:
אמא, באמת מספיק עם השטויות! זה בית מלון רגיל, חופשה בהכל כלול, יש ביטוחים…
שטויות?! יעל הניפה ידה, השלט כמעט עף אל הקיר אתה עיוור או מה? היא עוד תגרור אותך אל המוות! באפריקה, על כל עץ שם יש חוטפי איברים! יגידו לך אליאב: “רד לקנות מים בפיצוציה”, ויחטפו לך כליה! הכל ישודרג במזוודה לאירופה! והיא… ידה הצביעה בתיאטרליות על תמר היא תימכר לעבדות, לבית בושת! אני ראיתי כתבה!
תמר הניחה חולצה במזוודה, הסתובבה אל יעל והביטה בה בלי למצמץ.
יעל, באמת את מאמינה? שבכל חנות כלבו בכנף, עומד גנגסטר מנתח בשעות הפנאי?
אל תצחקי! אלה עובדות מהטלוויזיה! אנשים טסים בשביל האקזוטיקה והמשפחות מקבלות חבילות בדואר עם אברים!
אליאב נאנח.
אמא, זה תוכן לפנסיונריות שזקוקות לאדרנלין! מפחידים במיוחד, כדי שלא תעבירי ערוץ. מיליונים טסים כל שנה…
ואלפים נעלמים, יעל התעקשה, תמר, כבר בטח קנית כרטיס, נכון?
קניתי, תמר ענתה, לא מבטלת. שנתיים חסכנו. בדקתי, קראתי המלצות, הכל מדויק. לא הולכים לזחול בכניסה לאיזה שכונה מסוכנת. נטייל, נשתזף בחוף בזנזיבר, נאכל דג ומנגו.
ירעילו אתכם, השד יודע מה שמים שם באוכל! יעל רטנה. אליאב, אני מתחננת, תתעורר… שתיסע לבד אם כל כך דחוף לה. סיכון שלה בעיה שלה. אתה תישאר חי ושלם. לב של אמא יודע.
שתיקה כבדה. ואז תמר אומרת, כאילו זה התנגן לה בראש זמן רב:
בסדר גמור. את צודקת, יעל. סיכון עניין אמיץ. אני אטוס לבד.
תמר! את בסדר? נדהם אליאב.
שמעת את אמא שלך. הלב שלה מאזעק. אני לא אקח סיכון על הכליות והכבד שלך. תישאר פה, תשתה תה עם אמא ותראו כתבות. אני חיוך קר על פניה אני אשא את הצלב לבדי.
יעל נראתה גם גאה וגם המומה מהנחישות המוזרה של כלתה.
נכון מאוד, גמגמה פתאום, שתלמד על בשרה.
אליאב ניסה לשכנע, אבל תמר התבצרה. בלילה שלפני הטיסה, הם שכבו גב אל גב במיטה.
אולי בכל זאת תחזרי בך? ניסה.
לא! ענתה קצרות.
*****
המטוס נחת באנג’אמנה, ותמר יצאה. חום כבד, ריח מנגו חריף, עטף אותה.
פחד? לא היה. רק עייפות וסקרנות. כמה ימים היא שוטטה בשירה, התפעלה מהשווקים, אכלה אוכל מקומי, ביקרה במקדשים, צחקה מהניסיונות של המקומיים להוריד אותה על עשרה שקלים.
שלחה תמונה בקבוצת הווטסאפ עם אליאב ויעל (שדרשה להיות בשיחה): תמר מחייכת, עם כוס שייק, על רקע ים כחול. כיתוב: “כל האיברים שלי במקום. עבדות לא הוצעה עדיין. מחכה בסבלנות”.
אליאב שלח לבבות. יעל רק קראה ושתקה.
אחר כך נסעה צפונה, לאזור הכפרי, שם התארחה אצל אמינה, אישה מקומית שבגילה יכלה להיות אמא של יעל. אמינה ניסתה ללמד אותה להכין תבשיל דגים.
באנגלית עילגת ובלב חם, אמינה דאגה לבתה, שנסעה לעבוד בצרפת.
שם קר, אנשים קרים, אוכל מוזר. ראיתי בטלוויזיה רדיואקטיבי שם והם קשוחים!
תמר קלטה את החרדה, נקרעה מצחוק עד דמעות.
אמינה הביטה בה, משתוממת. תמר הסבירה בשפת סימנים, בסיפורים ותמונות, גם על יעל, גם על איברים, גם על עבדות.
אמינה הצטרפה לצחוק. כל האימהות אותו דבר, הכריזה, הפחד הוא מתרבות לא מוכרת. הטלוויזיה מפיצה שטויות. גם פה!
בערב, על המרפסת, מתחת לכוכבים, תמר עשתה שיחת וידאו ליעל.
יעל נראתה חיוורת ועייפה.
נו? שאלה בלי גינונים את חיה?
שלמה, וכל האיברים איתי, תראי, תמר הצביעה על הבטן.
אמינה נכנסה, חייכה למצלמה. שלום! הכלה שלך תותחית! אל תדאגי אני שומרת עליה. עבדות אין כאן! והיא חיבקה את תמר.
יעל שתקה. הביטה פעם בתמר, פעם באמינה.
ו האיברים? לחשה.
במקום, ברוך השם. אפילו יש לי תיאבון. יעל, פה יפה וכולם חמים וטובים. אמינה דואגת. הבת שלה בצרפת, והיא פוחדת כי בטלוויזיה אמרו ששם קר וכולם רעים.
שתיקה.
תני לי לדבר עם אמינה, קראה יעל.
הן דיברו עשר דקות בשפת ידיים, חצי חיוכים. אמינה צחקה, יעל התרגשה, הפנים שלה התרככו.
אחרי שניתקה, שלח אליאב הודעה: “אמא סגרה את הטלוויזיה. אמרה שנמאס לה מהפאניקה. שאלה מתי את חוזרת”.
תמר הביטה בשמיים זרועי כוכבים, ולא ענתה מיד. עוד תמונה: היא ואמינה חבוקות, צוחקות. כיתוב: “מצאתי שותפה. מחר עפה במצנח רחיפה. אל דאגה, הכליות שלי בסדר. נשיקות”.
הטיסה חזור הייתה משוחררת. אליאב חיכה לה בנתב”ג, ויעל, בזר פרחי כלניות אדומות, צפתה בהם מהצד.
לא חיבקה, לא הרימה קול. רק הגישה לה את הפרחים.
אז, חיה?
כמו שאת רואה. אפילו לא חטופתי…
טוב, נהמה, תספרי על אמינה.
בדרך הביתה, תמר סיפרה על השווקים, האוכל, האנשים, ובדיחות משותפות.
יעל הקשיבה, שאלה לעיתים. הטלוויזיה נותרה שקטה.
במסך השחור שלה השתקפו שלוש דמויות: זוג מחובק, ואמא, שמתחילה סוף סוף לראות את העולם לא דרך מהדורות מפחידות, אלא דרך העיניים של הבת שחזרה לא רק שלמה אלא באמת שמחה.
בערב, על כוס תה, יעל רמזה בשקט:
בשנה הבאה… אם תרצו… אולי גם אני איתכם? רק לא לאזורי הדובים, כן?
אליאב ותמר החליפו מבטים וחייכו במבוכה חמה. משונה, לראות את יעל סוף סוף מסתכלת אחרת.
אבל כעבור יומיים היא נכנסה שוב, סמוקה ונרגשת:
אני לא נוסעת לשום מקום! ותמר, פשוט היה לך מזל. שוב ראיתי כתבה אנשים ניצלו משבי! מי צריך את זה…
כרצונך, תמר משכה כתף.
אליאב, גם אתה תשכח מטיולים בחו”ל. יש אחלה טיולים בצפון. סיכמה יעל בטון יציב.
אליאב נענע בראשו, ויתר על ויכוח, יודע שאין עם מה להתווכח.
