את יודעת, טליה, כדי להיראות זוהרת ולצחצף זהב בכל יום, קם אני כבר בחמש לפנות בוקר, מרבה להאכיל את הפרות, לשתות לתינוקי העקרבים, לחלק את האוכל, ואז רק אחרי זה מתכוון ללכת לעבודה המרכזית. אין כאן מה לקנא. אם רק היית מבינה איך החיים בכפר, לא היה לך מושג איך זה מרגיש.
אוי, אודליה! כמה יפה את נראית! ועכשיו את אומרת שאת גרה בכפר? תסתכלי, מלאה בזהב שרשראות, חוגים, אפילו צמיד זהב קטן. טליה, שומעת את חברתי לדרך, משיחה בלי עצירה. טוב, אודליה, הרבה אומרים שהחיים בכפר קשים, אבל אם תסתכלי עלייך, כל עירן כאן ירצו לעבור לכפר. זה חייב להיות לחיות בכפר, להתלבש בסטייל, ולהבריק בזהב!
את יודעת, טליה, כדי להיראות כך ולצחצף זהב אני קם כל בוקר בחמש, מרפה את הפרות, משקה את העגלים, מחלק מזון, ואז רק אחרי זה יוצא לעבודה המרכזית. אין כאן מה לקנא. אם רק היית יודעת מה זה חיים בכפר, לא היית מתלוננת ככה.
אודליה, אני לא יודעת מה זה כפר! מאז שהייתי ילדה הייתי רגילה לפרות ולחזירים, אבל איך התהפכת לפתאום לאישה כפרית זה עדיין תעלומה בשבילי. תמיד חשבנו שלא תחזור לבית אחרי הלימודים.
אהה, למה לחזור הבטן, מה שהיה הוא מה שהיה. בגיל הצעיר כולנו חושבים שנוכל לממש את כל התוכניות שלנו, ואז מגלים שהדברים מתפתלים אחרת.
לאורך כל הסיפור, אופייה של אודליה נחרץ היא בטחון, אם היא אומרת משהו, היא עושה זאת. מאז ילדותה קבעה שהכפר עם הכרשים, תפוחי האדמה, הפרות והעגלים איננו זקוק לו, שהיא יפה וחכמה ראויה לטוב ביותר, והפרות האלו לעולם לא יהיו לה צורך.
אמא, אני לעולם לא אחזור לכפר שלנו. אסיים תיכון, אלך לעיר, אחפש שם בעל עשיר, אתחתן איתו ואשאר בעיר. לא רוצה יותר להיות בכפר!
טוב, אודליה, אולי כך, אבל אף אחד לא יודע לאן החיים יפנו. הכפר אינו גרוע מהעיר בו גם אנשים חיים. היה טוב אם תבואי לקחת את הפרות, בת. תעשי לי את העבודה קלה, ובזמן הזה אנחה ארגן ארוחת ערב.
תארי לעצמך, אם הייתי הולכת אחרי הפרות! כולם בכפר היו מצחקקים עליי. אמא, הפרות שלכם תכירו אותן, אבל אני לא אלך, ואל תבואי לשאול אותי שוב על כך.
אחרים בונים קו חיי פרות ומסייעים להורים. למה את טובה יותר מאחרים, בת?
אמא, למה הייתי מביטה באחרים? יש לי את השכל שלי…
אמא של אודליה, ראלה, נאנחה בשקט והלכה לקבל את פרות החווה מהמרעה, בזמן שהבת מריחה קילוגרמים של קוסמטיקה כדי להיראות טוב במועדון הכפרי.
חברות של אודליה מביטות בקנאה במלכה המקומית, שלעולם לא מטפלת בעבודות הבית, אפילו לא שוטפת כלים, ולא נוהגת להיכנס למבנה האחסון. כנראה אודליה לא ידעה אפילו מאיזה צד לגשת לפרות. הילדה המאוחרת, בלתי צפויה, ללא חיזוי. הבת הבכורה הייתה נשואה כבר, כבר עם נכדים, ורק עכשיו ראלה גילתה שהיא בהריון. הן ילדו כמעט באותו זמן, שני חודשים הפרש. איך אפשר לא לפנק את הקטנה?
הזמן עבר, הילדים גדלו, המבוגרים הזדקנו. סיימה אודליה תיכון, עם ציונים ממוצעים של שלושות, אך עם שאיפות גדולות, אפילו אם הן נראות בלתי מציאותיות.
היא החליטה ללמוד להיות מחנכת. עבודה שאינה מלוכלכת, במרקם נקי, ובעלת כבוד.
ראלה נשפה בכבדות, היא ובעלה קנו שני אילים, ושלמו לאודליה שנה של לימודים.
במקור אף אחד לא הבין מה קורה עם אודליה. השנה האחרונה במכללה, והיא חזרה לביתה לעיתים קרובות. היא הייתה רוצה ללמוד במרץ, אבל תמיד חזרה הביתה. יושבת מול המראה, מתפנקת, מביטה בחלון כאילו מחכה מישהו, והקבוצה באולפן נסתיימה והיא נשארה לבד.
היא התחילה לגדול, הפכה לבחורה יפה ונחמדה. באחד מימי החופש, קיבלו את החתן, ושאלו: “יש לנו סחורה, ויש לנו קונה”.
ההורים לא הבינו את הצחוק, מי הם החתנים? אודליה, שלא ביקשה לשאול את הוריה, קפצה לקראת החייל מהכפר, והקשר נמשך ארבע שנים. האהוב היה מהכפר, אחרי המכללה נשאר בעיר והם נפגשו, והאהבה נבעה.
החתונה נפלה, ובסיום הלימודים במכללה, היא כבר הייתה נשואה ועם הריון מתקדם. שמעו שהקורסים ניתנו לה בעיקר בגלל מצב המשפחה, ולא משום שהייתה מצטיינת מבחינה אקדמית.
הם משכו דירה בעיר והחלו לחיות שם. ההורים של ויטאל (הבעל) שלחו רק שקיות מצרכים, כדי שהזוג יוכל לפרנס את עצמו. אודליה הייתה בחופשת לידה, בעוד ויטאל, הבן הזוג הצעיר, עובד כפול. בתם נולדה, יפה כמוה, והמשכין שלושה אנשים משכורתו של ויטאל לא הספיקה לשניים, אבל שלושה זה מספיק. ויטאל התפרע ואמר:
את רוצה מה שאת רוצה, אבל אני לא רוצה לשמוע עוד. נמאס לי לחיות כך, לחלק חצי משכרי לבן דוד לשכור דירה. נלך לחיות בכפר עד שהבת תגדל, והדבר יסתיים.
בלא לחשוב פעמיים, אספו את הציוד ונסעו לכפר. הוריו של ויטאל קנו בית אחר, והישן נשאר ריק. הם נוישו שם. ויטאל מצא עבודה בחווה טכנאי מכונות, עם תואר מוסמך. השכר היה קצת פחות מהעיר, אבל הוא קיבל כל מה שצריך, ולא שילם עבור מגורים. אודליה במקדם התנגדת, שאלת מדוע הוא מביא אותה לכפר, אבל אחרי שהשתכנעה, היא נרכשה עם ההורים והחמות שמסייעים במוצרים, כמו תמיד. החיים הפכו לסיפור.
אבל לא עבר הרבה זמן לפני שהסיפור הסתיים: החמות והאם של אודליה נזעקו על כך שהיא יושבת שעות מול המראה בעוד הם מתלכלכים בגינות. “בואי נשב עם הנכד בתורף, ולך לעבוד בגינה”. אודליה נחשבה צעירה, ועבודה בגינה נראתה לה מתאימה. היא נבזה, ויטאל הסתכל על פניו, ואמר לה שתבין את הכל, ואז היא הלכה למגרש הגזרים. קיבלה קיץ של עבודה קשה, ללא פסולת בגינה, ונהנתה מצפייה. באותו קיץ היא החליטה לגדל גינה משלה, כדי שלא תצטרך לבקשות מהורים על כל גזר.
ויטאל החליט להתרבות אילים, נחשב למקצועי החווה מניבה חציר, ומזון לכל החיות. איפה אילים, שם גם פרה. הוריו של אודליה עברו למרכז האזור, והם regalarו פרה לצעירים. בתחילה היה לא נוח לאודליה לקום כל כך מוקדם, אבל בהמשך נרכשה הרגל.
לאחר ארבע שנים היא חזרה לעבודה, חיכתה למקום פנוי בגן הילדים, כשמורה פרש. במקביל המשפחה הפכה לחזקה, והם חיו בכפר.
אודליה לא הרגישה עוד חלום על עיר, האמת היא שכל חיי היום-יום, משחר ועד ערב, מלאה בעשייה ובדאגה.
החמות כבר עוברת למרכז, הבת לומדת בבית ספר, והיא, אודליה, נשארת בכפר. היא קודמה למנהלת גן הילדים. ויטאל הציע, אולי הגיע הזמן לחזור אל העיר?
מה, ויטאל? למה לך רע? יש לנו בית, גינה, חקלאות, והכסף מספיק. אנחנו גם נוסעים לעיתים לעיר. אני לא רוצה לעזוב, כאן לי טוב, ואם אחזיר, מי יטפל בגן? הבת שלנו תסיים את בית הספר, ואז נחליט, אבל עכשיו אין לי כוונה ללכת לשום מקום.
עשרים שנה עברו כמו רגע. קיבלו החלטה להתכנס עם חברי הכיתה לשנתיים אחרי סיום הלימודים. רבים מהחברים של אודליה נראו, חלקם עדיין גרו בכפר, אבל החברות של הילדות קרן וטלי, שלא ראו יותר מעשור, הגיעו למפגש ערב.
הם הפתיעו זה את זה. איך המצב של המבוגרים השתנה! חצי מהקבוצה עובדת בעיר, אף אחד לא חשב שהדבר יקרה.
קרן, לדוגמה, חיה כל החיים בכפר, ההורים עובדים בחווה. למדה פשוט, ולא תכננה להמשיך ללימודים, אך קיבלה מקום בחווה. הלכה ללמוד קולינריה, למדה בעיר, נישאה, והיום היא משקיעה את עצמה במלאכה.
טלי נישאה במתבגרות, למאה של מיכאל, חבר לכיתה. הוא גר בעיר, עם דירה ורכבים משלו. הוא יזם עסקי, וטלי לא עובדת, אף על פי שגדלה בחווה ולא תכננה לחיות בעיר, תמיד חלמה על החיים בכפר.
הקבוצה נדבקה לשיחה מרגשת, החליפו מספרי טלפון, נדהמו מהפניות בחיים, והפיצו. אחרי זה חזרו אודליה וויטאל הביתה, עם מחשבות עמוקות.
סליחה, אודליה, שלקחתי אותך מהעיר אז, ידעתי שאת לא יכולה לסבול כפר. היית בעיר היום, אולי?
מה אתה מתכוון, ויטאל? אני כבר נוהגת במכונית, ואנחנו לא גרים פחות משאר האנשים. בעיר גם אין זה מושלם. יש כאן יתרונות. אהבתי את החיים בכפר. התשישות מהעיר מגיעה, והסיבה שלא עבדתי בבית במקביל זה שההורים פיקחו עלי. חשבתי שזה מביש לגלגל את העבודות. אם היית מביא אותי לכפר אז, אולי היום היינו משכירים שכירות או משקיעים משכנתא. אתה זוכר איך פחדתי לזרוק צלחת? ובכפר, עם הבית והקירבה אליך, למדתי שהעבודה גורמת לכל מקום להיות יפה. אנחנו לא רחוקים מהעיר, אפשר לעבור אם נרצה. יש עבודה, בית משלנו מה עוד צריך לאושר?
כן, אודליה. מתי אהבת את הכפר?
אהבתי אותו תמיד, רק לא הבנתי עד שמבוגרת. אל תגיד לעולם “לעולם לא”. תזכור איך הייתי צועקת שלא אשאר בכפר? ובסוף נגמרו כאן.
אהבו אותנו, תנו לייק וכתבו תגובות!
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו לייק. זה נותן לנו כוח להמשיך לכתוב!
