תמר הבינה מיד, כשמשכה בחוט הבד שהוצמד לשיח, שהיא מצאה פיסת בדים ישנה צבועה בצבעים עמומים. היא משכה חזק יותר, ופתאום נעצרה: בפינה של הבד שוכב תינוק קטן.
בבוקר היום ההוא חלמה תמר בחלום מוזר כאילו בנם אליה, אליהו, עומד על המרפסת ונהן על הדלת. היא קמה במהירות, רצה ברגליים יחפות אל הפתח והקיצה את עצמה לחדות.
שקט. אין שם אף אחד. כאלה חלומות נודדים לעיתים קרובות ומטעים, אך תמיד היא הייתה רצה אל הדלת ופותחת אותה לרווחה. הפעם גם היא פתחה והביטה בחשך הלילי.
החשכה והדמדומים סביבו חיבקו אותה. בניסיון להרגיע את הלב המהולל, היא ישבה על סף המרפסת. ברגע של דממה נשמע רעש זר: ציקור או רשרוש.
החתלת של השכן שוב נתקעה חשבה תמר והלכה להציל את הקטנטן מהשיחים, כמו שהייתה עושה פעמים רבות.
אבל זה לא היה חתלת. תמר זיהתה מיד כשמשכה בחוט הבד שהוצמד לשיח. הבד התגלה כבד כיס ישן, והיא משכה בחוזקה יותר.
והיא קפאה במקום: בפינה של הבד שוכב תינוק ערום לחלוטין, כנראה מתפשט על האדמה. היה זה נער קטן, והבטן שלו עדיין מותחת, כך שמימיו עוד לא נמסרו.
התינוק לא יכול היה אפילו לבכות; הוא היה רטוב, חסר כוח ובודאי רעב. כשהחלה לתפוס אותו בזרועות, הוא נחלק בקול חלש.
בלי לדעת מה לעשות, היא צמודה אותו אל חזהה והבריחה למעון. שם מצאה מצעים נקיים, עטפה אותו במגבת חמה והדליקה חלב.
היא ניקתה בקבוק, מצאה פטיפון שנשאר מהקיץ שבו היא היניקה גור קטן. הילד ניבט וצעק מצמא, ולאחר ששתה, חזר לשנתו השקטה.
שקעה השחורה, אך תמר המשיכה להרהר במציאה. היא הייתה כבר מעל לארבעים, והכפר קרא לה דודה.
במלחמת העולם האחת היא איבדה את בעלה ואת בנה, והייתה לבד בעולם. היא לא הצליחה להתרגל לבדידות, והאמת הקשה של החיים לחצה עליה כל שנה, עד שלמדה לבטוח רק בעצמה.
עכשיו נקטעה והיא לא ידעה מה לעשות. היא מבטה אל הילד הוא ישן, נושן בקולו, בדיוק כמו כל תינוקות קטנים.
היא נזכרת שכדאי לשאול את השכנה, ולכן יצאה אל חנה. לחנה, שהחיים נראו לה חלקים ונעימים, לא היה בעל או ילדים, ואף פעם לא איבדה מישהו למלחמה. חנה חיה בנוחות.
הגברים של חנה היו כאלה שמגיעים והולכים, ולא היו לה מקום לאחוז בהם. חנה עמדה על המרפסת שלה, חופה במגפון על כתפו, מתבוננת בקרני השמש החמות. אחרי שהסבירה את האירוע הלילי, היא חייכה בקצרה:
טוב, ולמה את צריכה את זה? ואז חוזרה הביתה. תמר שמעה ברגע שהוילון נזז במרפסת כנראה שכיר נודד רחרח בלילה.
למה? באמת למה? לחשה תמר לעצמה.
היא חזרה הביתה, חיבקה את הילד, עטפה אותו ביבש, ארזת מזון למסע, ויצאה לתפוס אוטובוס לעיר. אחרי כמה דקות עצרה לטעון משאיות שמכוונות לעיר.
לבית חולים? שאל הנהג, מצביע על חבילת הילדים שבידיה.
לבית חולים, ענתה תמר במרוכזות.
במוסד, בזמן שהמתינו לאישור עלייתו של הילד, היא לא יכלה להפסיק לחשוב שמא עושה משהו שלא בסדר, שהקושי בליבה לא נותן לה מנוחה.
זכרונה של פטירת בעלה ובנה חזר אליה, כמו ריסת קו של דמעות.
איך נקרא לו? מה שמו? שאלה האחראית במוסד.
שם? חייכה תמר, עצרה לרגע, ואז אמרה בפליאה: נקרא לו אלי.
שם יפה, אמרה האחראית, אצלנו יש הרבה אלי וקתרין. ברור שמי שאיבדו, מי שמזרים תינוקות ללא הורים. היום אין גברים, צריך לחגוג את הילד, ואל תתפוצי שמי חודשי, לא אם!
המילים נגעו בלבה של תמר, וגרמו לה להרגיש חוסר. היא חזרה הביתה בערב, כיבתה את הנר והביטה בפיסת הכיס הישנה של אלי. היא לא זרקה אותה אז, אלא שמרה בצד. היום היא לקחה אותה ביד, ישבה על המיטה.
בידיה היא מנפה בעדינות את הבד הרטוב, ומגלה קשר במזעור הפינה. בפינה נמצא קטע נייר קטן וצלב נחושת על חוט. היא פרסה את הנייר וקראה:
אישה יקרה, סלחי. הילד הזה לא היה לי, נתקעתי בחיים, מחר לא אהיה כאן. אל תעזבי את בני, תני לו אהבה, טיפול והגנה.
תחת המילים נרשם תאריך הלידה של הילד. פתאום תמר פרצה בדמעות, בכתה וקרעה כמו סערה. הדמעות זרעו כמקווה, והיא חשבה שגמרה את כלן.
זכרה את נישואיה, איך היא הייתה מאושרת עם בעלה, ואז הגיע אלי האושר חזר. בכפר האמהות קנאוה בה; תמר זרחה מכיוון האהבה לבעלה ולבנה.
למה לא הייתה זוהרת? בעל אהוב, בן אהוב, גברים אהבו אותה. לפני המלחמה אלי סיים קורס נהיגה והבטיח לקחת אותה ברכב החדש שהבטיחו לו באחוזה הקולקטיבית.
ואז האסון הגיע באוגוסט 1942 הגיעו לה קברון על בעלה, ובאוקטובר אותו דבר על בנה. והאושר של תמר נפל לתמיד, האור הלבן דעך.
היא הפכה כמו כל אחת בכפר, כמו כמעט כל האישה השנייה. היא קפצה בלילות, רצה לדלת, פקדה אותה, מביטה בחושך.
באותו לילה לא יכלה לישון, רצה לרחוב, שמעה את הלילה והמתינה למשהו. בבוקר היא שוב הלכה לעיר.
האחראית במוסד זיהתה אותה מיד ולא התפלאה כשביקשה לחזור עם הילד כי כך צווה בנו בנו.
טוב, אמרה האחראית, קחי אותו, נעזור עם המסמכים.
תמר עטפה את אלי במגבת, יצאה מהמוסד עם לב חדש ללא העומס הכבד של הבדידות ששרר שנים של קיום יחיד.
הרגשות החדשים מילאו אותה באושר ובאהבה. אם גורלו של אדם הוא להיות שמח, הוא בטח יהיה, וכך קרה בתמר.
בבית הריק שלה, אחרי שחזרה, נצפו רק תמונות של בעלה ובנה על הקיר. הפעם פניהם נראו שונה לא רציניים או עצובים, אלא מוארים, רכים, מחממים ומעודדים.
תמר לחשה לתמונות:
תעזרו לי, בבקשה.
עשרים שנה עברו. אלי גדל לנער טוב. כל בחורה חלמה על אהבה איתו, אך הוא בחר באחת שהלב שלו נגע, האהובה ביותר אחרי אימו היא קראה לעצמה מיקה.
אלי הציג את מיקה לאמו, ותמר הבינה סוף סוף שהבן שלה גדל והפך לאיש אמיתי, וברכה את הזוג הצעיר.
הם חגגו נישואין, הקימו קן משלהם, ועם הזמן נולדו ילדים, הצעיר ביותר קראו לו אלי. תמר הפכה לשגשוג של משפחה.
לילה אחד קמה משמעשמת הרעש מחוץ לחלון, והלכה כהרגל לדלת. פתחה ויצאה לחוץ. סערה התקרבה, ברק נדלק.
תודה לך, בני, לחשה תמר אל החשכה, עכשיו יש לי שלושה אלים, ואני אוהבת את כולכם.
עץ גדול שנשתל על המרפסת על ידי בעלה לפני הלידה של אלי רדד, וברק ברק כמו חיוך שמש של אלי.
הסיפור נגמר, אך הזיכרון נשאר חיי.
