גלית הראל הרגישה ברגע שנמשכה למגבת הקטנה שמסתתרת בין השיחים שהקיפה האורן. המגבת התגלתה כשפיסת בד צבעונית משומשת, והיא משכה אותה בחוזקה. פתאום נקרר הזמן: בפינה של המגבת שוכבה תינוקת קטנה, ערומה לחלוטין, כאילו נמסה על המיטה של חלום.
בבוקר שלמחרת חלמה חלום מוזר: ככה הוא נראה, אלון, בנם, עומד על המרפסת ודופק בפתח הדלת. היא קפצה לתודעתה, ננשקה ברגליים יחפות וברחה אל החלון הפותח לתוך הלילה.
שקט. אף אחד. חלומות כאלה רודפים אותה לעיתים קרובות ומטעות אותה, אך תמיד היא רצה אל הדלת וחיפשה את האור במרוחק. הפעם פתחה את הדלת ועמדה מול השקט העמוק של הלילה.
שקיעה וחשכת הלילה עטפו אותה. היא ניסתה להרגיע את הלב הדוחק, ישבה על מדרגת המרפסת. ברגע של שתיקה נשמע רחש חסר מקור: אולי קרצוף, אולי רשרוש.
החתול השכן נלכד שוב, חשבה גלית והלכה להציל את הקטנטן משיחי הדשא כפי שעשתה פעמים רבות.
אך לא היה זה חתול. גלית הבינה מיד כשמשכה את המגבת שמחוברת לשיח. המגבת התגלתה כשבגד ישן בצבעים, והיא משכה אותה בחוזקה יותר.
ואז הקפאה: בפינה של המגבת שוכב תינוק. הילד היה ערום לחלוטין, כנראה נגול ושטף במשך שעות, זה היה בחור קטן. מהטבור שלא נפל עדיין, היה ברור שאין לו קשר לבני משפחה.
התינוק כבר לא יכל לצעוק, היה רטוב, חולש מאוד ובעל רעב כבד. כאשר גלית הרימה אותו בזרועותיה, הוא פלט קוּרק מבעבוע בכבדות.
בלי לדעת מה לעשות, היא חיבקה אותו חזק וברחה חזרה אל הבית. שם מצאה מצעים נקיים, ארזה את הילד, חיפתה אותו בשמיכה חמה והחלה לחמם חלב.
היא נזפה בקובה, מצאה פטמה שהייתה באביב כשהיא הטילה גור קטן. הילד קיבף וקיבל מהשקיות, ואז, חם ושבע, נרדם.
הבוקר הגיע, אך גלית לא שמעה כלום מלבד מחשבתה על הממצא. היא הייתה בת ארבעים, בכפר קריית שמונה, והצעירים קראו לה כבר דודה.
הבעל והבן איבדה במלחמה לפני כמה שנים ונשארה לבד בעולם. היא לא הצליחה להתרגל לבדידות, אך האמת הקפויה של החיים הזכירה לה זאת כל יום, ולבסוף למדה להסתמך רק על עצמה.
ועכשיו היא הייתה מבולבלת ולא ידעה מה לעשות. היא הביטה בתינוק ישן, נושא נשימות רכות כמו כל תינוקות הקטנים.
פתאום נזכרה לשאול את השכנה, אז הלכה אל רבקה. לחייה של רבקה, כמו לכולם, היה חלק חלק ורגוע: היא מעולם לא נשאה נשף, לא איבדה אהובים במלחמה, ולא קיבלה קברון. היא חיה למען נוחותה בלבד.
כל הגברים שהיא הכירה היו כאלה שבאו והלכו, שהיא מעולם לא החזיקה באף אחד והייתה חקרנית כלפיהם. רבקה, יפייפיה וחזקה, עמדה על המרפסת שלה, עטופה במעיל שמי, מתמתיחה תחת קרני השמש. אחרי שהקשיבה לסיפור הלילה, היא ראתה בקצרה:
ולמה את רוצה את זה? והלכה פנימה. גלית קיבלה ברמז של משקה מהחלון; ריח של חתול חזר, אולי של מאהב לילה.
למה? באמת, למה? לחשה גלית.
היא חזרה לבית, ארזה את הילד, עטפה אותו במגבת יבשה, אספה מזון לדרך והלכה לתחנת האוטובוס כדי לתפוס משאית לירושלים. לא נאלצה לחכות הרבה אחרי חמש דקות עצרה משאית טנדר בכביש.
לבית חולים? שאל הנהג, מצביע על החבילה שבידיה.
לבית חולים, ענתה גלית בקול מדוד.
במקלט, בזמן שהוכנו המסמכים לתפיסה, היא הרגישה שמשהו במוחה אינו במקום, קו קטן בליבה לא מנוח.
הרגש הריק הזה היה כמו הרגע שבו קיבלה את הידיעה על מות בעלה ולאחר מכן על מות בנה.
איך נקרא לתינוק? איזה שם יש לו? שאלה האחראית במקלט.
שם? חזרה גלית, חשבה רגע ואז אמרה, באיהאמון, אלון.
שם יפה, אמרה האחראית, אצלנו הרבה אלונים וקתרינות. ברור שהמשפחה נאלצה לעזוב, אבל מי שזורק תינוקות אל האוויר? אין גברים, צריך לשמח את הילד. כאן קיבלת קברון, ולא אם!
המילים לא היו מיועדות לה, אך גלית הרגישה את כאב הלב מתפשט. בערב, כשחזרה לבית הריק שלו, היא נדלקה נר.
מתוך קופסה ישנה מצאה מגבת של אלון, שלא זרקה לפני. היא לקחה אותה ביד, ישבה על המיטה.
בידיה היא משכה במגבת הרטובה, כאילו לא חשבה על דבר. פתאום נגעה בקצה המגבת בקשר קטן.
באותו קשר היה פיסת נייר אפורה וצלב קטן מנחושת על חוט. היא פתחו וקראה:
אישה יקרה, סלחי. הילד הזה אינו דרכי, אני אבודה בחיי, מחר לא אחיה יותר בעולם. אל תעזבי את בני, תני לו מה שלא אוכל לתת אהבה, טיפול והגנה.
מתחת נכתב תאריך הלידה. גלית קרעה, בכה ויצא קול צריחה בתוף. הדמעות זרמו כנהר, היא חשבה שכבר אין לה דמעות, אך הן נשטפו עד סיום.
היא נזכרה ביום הנישואין, איך הייתה מאושרת עם בעלה, ואז עם אלון שוב שמחה. הכפריים קנאו בבהירותה, היא זרחבה מאושר.
למה לא להאיר? בעל אהוב, בן אהוב. הגברים אהבו אותה והעריצו. לפני המלחמה, הבן סיים קורס נהיגה והבטיח שהיא תיסע ברכב חדש שהבטיחה לו הקולקטיב.
אבל באוגוסט 1942 הגיעו לו קברון על בעלו, ובאוקטובר קברון על בנו. כך נגמר האור הלבן של גלית לנצח.
היא הפכה כמו רוב הנשים בכפר, קפצה בלילות ופתחה דלתות אל חושך.
בערב ההוא לא יכלה לישון, רצה לרחוב, שמעה את הלילה והמתינה למשהו. בבוקר התפרצה לירושלים שוב.
האחראית במקלט הכירה אותה מייד ולא התפלאה כשביקשה לחזור עם הילד, כי כך ציווה בנה המנוחה.
טוב, אמרה האחראית, נביא לך את המסמכים.
היא עטפה את אלון בשמיכה, יצאה מהמקלט עם לב חדש ללא העומס הכבד של העצב הרבשנתי.
הרגשות החדשים נשטפו אליה שמחה ואהבה. אם גורלו של אדם הוא להיות שמח, כך יהיה, וזה קרה לגלית.
בבית הריק שלה, אחרי החזרה, נראו רק תמונות של בעלה ובן על הקיר.
אבל הפעם הפנים נראו שונים לא רציניים או עצובים, אלא מוארים, רכים, משמחים ומרוממים.
גלית חיבקה את אלון והרגישה חזקה הוא היה צריך עזרתה והגנתה שנים רבות.
האם תעזרו לי? היא פנתה לתמונות.
עשרים שנה עברו. אלון גדל לנער טוב לב. כל בחורה חלמה על אושר איתו, אך הוא בחר בליבו את אהבתו הגדולה אחרי אמו ליבי. קראו לה ליה.
אלון הציג את ליה לגלית, והיא הבינה סוף סוף: בנה גדל, הפך לאיש. היא ברכה את הזוג הצעיר.
החגיגו נישואין, הקימו קן משלהם. לבסוף הגיעו הילדים, והקטן ביותר קראו לו אלון, וגלית הפכה למלאת יחס עם המשפחה.
בלילה אחד, קמה מתוקנת מרעש מחוץ לחלון, נרתעה לדלת, פתחה ויצאה אל החוץ. סערה התקרבה ברק בוהק.
תודה לך, בני, לחשה גלית בחשכה, כעת יש לי שלושה אלונים, ואני אוהבת את כולכם.
עץ גדול שנשתל על המרפסת על ידי בעלה כשהגיע אלון רעד, והברק הבהיר כמו חיוכו של אלון.
הסיפור נגמר, והקהל מתבקש לשתף חוויות ולהביע אהדה.
