29 באוגוסט 2026
היום אני חובץ את מחשבותיי במילים, כמו שמסדרים ספרים במדף של סבתא, כדי שלא ישכחו.
נוגה, אל תכעסי עליי, אני לא עומד לחיות איתך, אמרתי בקול חשש.
אולי ננסה, משה? עיניה של נוגה נצנצו והפנים קיבלו רימון של חום.
כבר אמרתי הכל, זאת טליה נזכרתי בשם המלא של נוגה, טליה, לפני שהמילה נקטעה.
טליה בןדוד נולדה בעוד שהייתי בכיתה א׳ בירושלים. זכורתיי עדיין כוללות את אימה, לאה, האישה היפה שהייתה ידועה בכל השכונה, עם בטנה הרחב, ואת אביה הגאה, יאיר.
זכרתי איך לאה הייתה מגלגלת עגלה דרך שער הבית של המשפחה, והייתי בןנער שרק חלם לזרום פנימה, כאילו היה זה נס.
גדלתי, וטליה גדלה גם היא. היא הייתה יוצאת ממחסן הבית ברכיב לבוש בצבעים בהירים, וקשת ענק על ראשה האחוד.
היא שיחקה עם חברותיה, בנתה בית קטן ליד גזע האולף. מצידי, מהחלון של ביתנו, שנמצא בצד השני של הרחוב מול בית המשפחה של בןדוד, הייתי צופה בכל תנועה.
משה, תלווה את טליה הבוקר, בבקשה! ביקשה לאה פעם אחת.
ולכן לקחתי על עצמי כמעט שנה להגן על הילדה בכיתה א׳. בתחילה הלכנו יחד לשיעורים בדממה, עד שטליה לא יכלה יותר והחלה לספר לי סיפורים מהשיעור או ממקומות אחרים.
השיעורים שלה נגמרו מוקדם, והיא חיכתה בסבלנות עד שאפנה. לפעמים חזרתי הביתה עם חברי הכיתה, וטליה הלכה איתם. התחלתי להתרגל, והייתי מחכה לה בבוקר ליד השער, ותפגשנו, היא אחזה בידי והלכנו יחד לבית הספר.
בשנה הבאה, בספטמבר, ביקשה טליה בדממה שאצא עם חברותיה. אז הן הלכו לפני, ואני המשכתי במרחק, ממתין לכל קריאת מצוקה.
יום אחד על המסלול הופיע ברבור חם, מזימזם ופרש כנפיו, והנערות פחדו לעבור. עמדתי ביניהן ובין העוף, והן ברחו בצעקה.
בשנה הבאה עברתי ללמוד בכפר הגדול של צפון הארץ, במושב רמת רפיח, והייתי חוזר הביתה רק בסופי שבוע ובחופשות. טליה כבר כמעט שכחה מי אני, חצתה את הרחוב במבט למטה ולא ברכה אותי.
אחרי כן נרשמתי ללימודי פיקוד במכללה, והגעתי לבקר את הבית רק לעיתים רחוקות.
אמא, מי זוהי? נשאלתי על ארוחת הערב, כשיצאה אלינו בחזית בית המשפחה של בןדוד בחזות של בחורה צעירה ואלגנטית.
טליה שלנו! קראה אמא, מביטה מהחלון וחייכה.
מתי היא הגיעה? שאלתי בתמיהה.
הגיע הזמן השיבה אמא בנשימה רכה, אני רואה, וכאשר היא מגיעה, תמיד אני שמחה, כי הטוב ביותר מההורים נמסר לה!
פעם כמה פעמים ראיתי את טליה מבעד לווילון הטול, כשהוא מוסיף חבישה. היא יצאה עם דליים על קופץ אל ברז המים, והרוח פקחה את הפרח על החלון בצבעים חיים.
בבוקר אחד, לבושה במדים של חובל, הלכה טליה למבחן. רציתי שוב להוליך אותה, אך קולו של אבא בעבודה על תיקן גדר קומה הורה לי: «עם קול כזה תגיע למקום רחוק, אפילו לקצה העולם!»
יום אחר, כשיצאתי עם דלי למים, פגשתי אותה ליד ברז המים.
שלום! פתחה טליה, הפתיעה אותי במדויק.
שלום, טליה, עניתי בקול שחור, כמעט נרעד.
הדלים נימלאו לאט, ולא מצאתי מה לשאול אותה. עזבתי עם תחושה של געגוע חבוי. חושב שמצאתי אהבה.
אחר כך נדרשתי לשירות בצפון, במושב קיבוץ מכתש השומרון.
***
בחזרה הביתה באותה שנה, הלכתי בתקווה לבלום את הרגע שבו אזוהר בטליה, ושיהיה לה הגיל המתאים.
ביום הראשון נחתתי בדרך, ולאחר מכן התחילו ימי העבודה הקשים. אבא, כרגיל, הכין תכנית לניצול מיטבי של העבודה הנוספת.
בבוקר היום השני נסענו ליער לכרות עצים, ואז היה צורך לחצור ולסדר אותם באחסון.
בזמן שהאב המשיך לתקן את בריכת האמבטיה החלפת מסגרת דלת, חידוש רצפתה ובסוף החליף גם רצפת האוכף. כך עברו שבועיים.
לעתים הצצתי על שערי השכנים, שנסגרו תמיד. לעיתים יצאה לאה, ולעיתים יאיר, אך טליה לא נראתה.
אמא, למה טליה לא נראית? שאלתי לבסוף.
היא הלכה ללמוד לתל אביב, עכשיו היא גרה בעיר, השיבה אמא.
כך חזרתי למכתש השומרון. שנה אחרי חזרתי, ראיתי את טליה רק פעם אחת, וזה הרג לי. שוב הייתי צופה מהצד, מאחורי וילון טול, בזמן שהלכה עם בחור גבוה מהכפר, מצחיק ותוהה, וטליה חייכה לו בחן.
בסוף גיליתי שהיא נישאה לי ואני נזכרתי רק במלוא השמלה שלה. אני מבקר את ההורים מדי פעם, ושומע עוד לעיתים קולה של טליה במרחק.
משה, תפסיק לירות את עצמך, אתה כבר לא ילד אולי אמא כבר חזקה להבין את הבלבול שלי.
**לקח של היום:** אהבה של פעם יכולה להישאר חקוקה בלב, אבל צריך ללמוד לקבל שהחיים זזים בדרכם, ולתת למקום של הזיכרון להיות רק זיכרון, ולא משקף של תקווה שלא תתממש.
