תמרה בן-דוד גילתה שבעלה נפגש עם השכנה מהבית הצמוד במושב כשבאה אליה לבקש מלח לכבישת מלפפונים חמוצים. את הדלת פתח יצחק, בעלה. בבוקסר וגופיית סבא.
“יצחק?” היא הצליחה רק לגמגם.
הוא החוויר, אחר כך הסמיק, ואז שוב החוויר.
“תמרה… תקשיבי, אני אסביר הכול…”
מאחוריו הופיעה חווה, השכנה שהתאלמנה לפני הרבה שנים. היא לבשה חלוק שזרקה במהירות על גופה הערום.
“יצחק, מי זה?” קראה בשקט, ואז ראתה את תמרה. “אויש…”
שלושתם עמדו מול הדלת, בוהים זה בזה. פתאום תמרה הסתובבה במהרה והלכה לגדר, כמעט בריצה.
“תמרה! חכי!” יצחק דהר אחריה, שוכח שהוא בגופיית סבא ובבוקסר בלבד.
רחוב המושב, שנמתח לאורך שבעה עשר משקים, התמלא סקרנים.
יצחק בן-דוד, יו”ר וועד המושב המכובד, רץ בבוקסר אחרי אשתו.
“קרקס הגיע למושב,” לחש בחיוך יעקב מהצד השני של השביל.
תמרה נכנסה הביתה וטרקה את הדלת. יצחק דפק בעצבנות.
“תמרה, תפתחי! אני צריך להסביר!”
“כמה שנים זה נמשך?” היא צעקה מאחורי הדלת.
“סליחה? מה?”
“כמה שנים אתם יחד?”
יצחק שתק. לבסוף מלמל:
“שמונה עשרה.”
תמרה נגלשה בעד הדלת וקרסה על הרצפה. שמונה עשרה שנה. דניאל, הבן הקטן, בדיוק חגג שמונה עשרה.
הגדר חרקה וחווה נכנסה, כבר לבושה ומסורקת.
“תמרה, צאי. צריך לדבר.”
“זרקי אותי בשקט, נחשית!”
“תמרה, אנחנו כבר לא ילדים. חבל על ההיסטריה.”
תמרה אספה את עצמה ויצאה. התיישבה על המדרגות. חווה התיישבה לידה. יצחק עמד מרחוק.
“שמונה עשרה שנה,” אמרה תמרה. “איך זה קרה?”
“את זוכרת כשנפצעת בגב? שהיית חודשיים בבית חולים?”
תמרה נאנחה. ניתוח, שיקום. יצחק לא הצליח לטפל בגידולים, המלפפונים התקלקלו. היא תמיד תהתה איך הסתדר בלעדיה.
“אני עזרתי לו,” המשיכה חווה. “עם הגינה, עם הבישולים. ומפה לשם…”
“וכך זה התגלגל,” מלמל יצחק.
“שמונה עשרה שנה! שחשבתם שאני טיפשה!” תמרה קמה בהתרסה.
“אף אחד לא אמר שאת טיפשה,” ענתה חווה, קמה אף היא. “את חיית את חייך, אנחנו את שלנו.”
“חיי? הוא בעלי! אבא של הילדים שלי!”
“ואת חושבת שהפסיק להיות בעל? האם הילדים אי פעם חסרו דבר? הבית נשאר מתוקתק!”
תמרה כמעט חבטה, אך יצחק אחז בידה.
“תמרה, אל תעשי את זה.”
“אל תגע בי!”
היא נסוגה פנימה, השכונה מבעד לחלון כבר התגודדה.
“פיזרו, נגמר ההצגה!” קרא יצחק.
אך אף אחד לא עזב. השכנות התלחשו ביניהן. רבקה מהמשק השלישי פסקה:
“אני ידעתי תמיד! ראיתי אותם יחד!”
“את מדמיינת,” קרא בעלה.
“אתה עיוור!”
בלילה, תמרה ישבה על המרפסת. יצחק הסתובב בחוסר נחת.
“תמרה, תגידי משהו.”
“מה יש לי להגיד? גירושין?”
“מה פתאום גירושין? אנחנו בני שישים!”
“ולמה לא? אחרי שישים אי אפשר להתגרש?”
“תמרה, מספיק, חיינו יחד ארבעים שנה!”
“ומתוכן שמונה עשרה חיית עם חווה.”
“אני חייתי איתך! מדי פעם… ביקרתי אצלה.”
“מדי פעם?! פעמיים בשבוע זה ‘מדי פעם’? זה כבר שגרה!”
הוא התיישב מולה.
“תמרה, תקשיבי. אני אוהב אותך. פשוט עם חווה… היא אחרת.”
“טובה יותר?”
“לא טובה יותר. פשוט אחרת. את הבית, הילדים, השגרה אני קושר אלייך. איתה אני נח מהכול.”
“גם אני רוצה לנוח. אבל אני כובשת מלפפונים!”
“העניין הוא שתמיד יש לך מה לעשות. כבישות, ריבות, גינה. לפעמים אני רק רוצה לשבת, לשתות, לדבר.”
“לי אי אפשר לדבר?”
“איתך זה ילדים, נכדים, גינה. איתה אנחנו מדברים על החיים, ספרים.”
“ומה, היא קוראת?”
“חווה אוהבת שירה. קלאסיקה.”
תמרה כמעט צחקה. יצחק וקלאסיקה מי היה מאמין.
“ומה עכשיו?”
“את תחליטי.”
“אני? ואתה?”
“יודעת מה, תמרה, אני בן שישים ושתיים. זהו, צריך שקט בחיים.”
“עם מי? איתי או איתה?”
הוא שתק. לבסוף אמר:
“אפשר עם שתיכן?”
תמרה תפסה צנצנת חמוצים וזרקה, פספסה. הצנצנת התנפצה.
“עוף לי מהעיניים!”
הוא באמת הלך. לישון אצל חווה.
בלילה, תמרה לא נרדמה. חשבה. ארבעים שנה יחד, שני ילדים, נכדים, בית שקנו בידיים, שמונה עשרה שנה של הסתרות.
אבל האם זו באמת הייתה בגידה? הרי מעולם לא נשבע לנצח. הם פשוט חיו; היא, הוא וחווה כל אחד בדרכו.
למחרת באה ציפי מהבית החמישי עם עוגה.
“תמרה, תהיי חזקה.”
“תודה.”
“אם תרצי, גדי שלי יכנס ביצחק.”
“עזבי, אנחנו לא ילדים.”
“ומה תעשי?”
“כלום בינתיים.”
“אני הייתי זורקת אותו. בגידה!”
“תגידי, גדי שלך אף פעם לא אצל רבקה מהשלישי?”
ציפי הסמיקה.
“מה זה קשור?”
“ראיתי אותו בין שיחי הפטל…”
“סתם דיברו על ערוגות!”
“בחיבוקים?”
ציפי קמה והלכה בדלת טרוקה.
אחר הצהריים יעקב הופיע.
“גברת בן-דוד, אולי לעזור לך בגינה?”
“תודה, אין צורך.”
“אגב, יצחק ביקש למסור שהוא בא הערב לקחת בגדים.”
“איזה בגדים? בוקסר?”
“לא יודע. רק ביקש.”
“תעביר לו שבסדר. תודה.”
בלילה הגיע יצחק.
“אני לוקח את הדברים.”
“תיקח.”
נכנס לארוז. תמרה הלכה אחריו.
“יצחק, למה דווקא חווה? מה מיוחד בה?”
הוא עצר.
“לא יודע. פשוט קל איתה.”
“וקשה איתי?”
“לא קשה. אבל את תמיד יודעת הכול. איך מלפפונים נכבשים, מתי לשתול תפוחי אדמה, כמה כסף לתת לנכדים. היא רק שואלת אותי.”
“ואז אתה מרגיש נבון?”
“יותר נכון שיש בי צורך.”
תמרה התיישבה.
“יצחק, גם אני לא יודעת הכול. לדוג’, אף פעם לא ידעתי איך לחיות אחרי שבעלי שמונה עשרה שנה עם השכנה.”
“תמרה…”
“ולא יודעת איך להסביר לילדים ולנכדים למה סבא עובר לגור אצל חווה.”
“לא צריך להסביר.”
“צריך, יצחק. מחר דניאל בא עם אשתו והקטנה. מה אגיד להם?”
“תגידי שרבנו.”
הוא התיישב לידה.
“תמרה, אולי נחליט לשכוח הכול?”
“איך זה?”
“נעשה כאילו לא קרה כלום.”
“כשחווה בבית ליד, פוגשים אותה כל יום, ונראה ש’לא קרה כלום’?”
“ומה את מציעה?”
היא נעמדה, ניגשה לחלון. חווה השקתה מלפפונים.
“תשמע יצחק, תגור איפה שתרצה. אבל לילדים תסביר לבד. ולכבוש מלפפונים תכבוש לבד.”
“אני לא יודע!”
“חווה חכמה הרי. תסתדר.”
הוא יצא עם צרור בגדים. כל המושב שוב הציץ.
בלילה תמרה קמה לשמע רעש. יצחק הסתובב בערוגה.
“מה אתה עושה?”
“בודק את העגבניות. מחר חמסין, צריך לאוורר.”
“הרי עזבת!”
“עזבתי. אבל העגבניות שלי.”
“ומה זה משנה?”
“לא ייתן להן להיגמר!”
הוא פתח את החממה והלך, לגינה של חווה.
למחרת הגיע דניאל עם המשפחה.
“אימא, איפה אבא?”
“אצל השכנה.”
“עובד?”
“גר שם.”
דניאל התיישב המום.
“מה זאת אומרת?”
סיפרה לו בקצרה.
“שמונה עשרה שנה?! מאז שאני נולדתי?!”
“נכון.”
הוא יצא, חזר כעוס: “אבא אומר שהוא אוהב את שתיכן.”
“יש לנו מזל…”
“אימא, אולי באמת אוהב?”
“דניאל, אתה היית מסוגל לאהוב שתיים?”
“אני? לא. אבל לאבא לא דומה לאף אחד.”
ואז הנכדה באה: “סבתא, למה סבא גר אצל דודה חווה?”
“כי עוזר לה בגינה,” ענתה תמרה בפשטות.
דניאל צחק.
בלילה שוב רעש. יצחק השקָה ערוגות.
“תגיד, השתגעת?”
“יש יובש! הכול ימות!”
“תשקה אצל חווה.”
“אצל חווה ערוגות אחרות!”
“יפה, תשקה איפה שתרצה.”
“גם כאן חבל לי.”
תמרה לקחה את הצינור, “בוא, אעזור. שלא תיגמר עד הצהריים.”
השקו יחד, ללא מילים. ישבו על ספסל.
“תגיד, יצחקאת מי אתה אוהב יותר?”
“תמרה, איזו שאלה…”
“רגילה לגמרי. את מי?”
הוא חשב.
“את שתיכן. אבל אחרת.”
“איך זאת?”
“את בשבילי כמו יד ימין. רגילה, בטוחה, אי אפשר בלעדייך. היא כמו חג. לא קורה תמיד, אבל שמח.”
“ואם לא הייתי קיימת?”
“חלילה! אבל לא הייתי מתחתן איתה. כי אז גם היא הייתה יד ימין, ומתוך זה לא היה חג.”
“כלומר צריך את שתינו?”
“כנראה שכן.”
ישבו ושתקו מתבוננים בכוכבים.
“אולי גם לי מגיע חג?”
יצחק קפץ.
“מה?! איזה חג?”
“אולי גבר. יעקב הרי הציע עזרה…”
“יעקב?! אני אתו…!”
“מה תעשה בדיוק? אתה אצל חווה.”
“זה לא אותו דבר!”
“למה לא?”
“תמרה, את לא כזו!”
“אתה יודע מי אני? אולי גם אני קוראת קלאסיקות.”
“את לא.”
“אתחיל.”
הוא חייך בעצב.
“תמרה, ברצינות. מה את רוצה?”
היא חשבה. לחזור אחורה? אי אפשר. הגיע הזמן לשקט. מלפפונים, נכדים, שקט.
“אני רוצה שקט. תעשה מה שתרצה רק אל תשקר יותר.”
“ואם אלי יבוא יעקב?”
“לא יבוא. יש לו את אביטל מהמשק התשיעי.”
“מאיפה את יודעת?”
“יצחק, אני לא עיוורת. כל השנים ידעתי ופשוט שתקתיכמו כולם.”
בבוקר הגיע יצחק עם שק שינה.
“תמרה, אפשר לחזור?”
“המיטה בסככה. תקנה מזרן מתנפח.”
יצחק הוריד את השק, הלך לסככה מנפח.
השכנים נעצו מבטים, חווה השקתה את הערוגות בהפגנת קור רוח.
דניאל יצא לגינה.
“מאמא, אבא חזר?”
“מנפח מזרן בסככה.”
“מה, מחלת לו?”
“אני לא קדושהפשוט עייפה משינויים. לא מהיום.”
כעבור שבוע חזר יצחק מהסככה לבית. אחרי חודש תמרה כבר לא התרעמה על פעמיים בשבוע אצל חווה. אחרי שנה אף אחד כבר לא דיבר.
הגיעו סיפורים חדשים. רבקה מהשלישי עברה לגור עם אורי מהשני, ציפי עברה לבית של רבקה.
תמרה כיבשה מלפפונים. יצחק בנה חממה חדשה. חווה קראה רומן מהצד השני של הגדר.
בסוף, מהי אהבה? לחיות ארבעים שנה, להקים משפחה, בית, גינה. להשלים עם זה שאין שלמות. לא באהבה, לא בחיים, לא בפרק חמוצים מוצלח.
ואולי, למעט פשטות, שם נמצא הלב.
