תמרה ברזל גילתה שבעלה יוצא עם השכנה מהצימר ממול, כשבאה אליה לבקש מלח לכבישת המלפפונים. את הדלת פתח יגאל, שלה יגאל, בבוקסר גברברי וגופיית סבא.
יגאל? הצליחה בקושי ללחוש.
הוא החוויר, פניו האדימו, ושוב החוויר.
תמרה… אני אסביר הכול…
מאחוריו הופיעה רבקה, השכנה, אלמנה כבר שנים רבות. לבושה רק בחלוק דק, בבירור ישירות על גוף עירום.
יגאל, מי בדלת? שאלה וראתה את תמרה. אוי…
שלושתם עומדים שם ומביטים זה בזו. אחר כך תמרה מסתובבת וצועדת במהירות החוצה לשער, כמעט רצה.
תמרי! חכי! יגאל יוצא בעקבותיה, שוכח שהוא בבוקסר וגופייה.
כל הרחוב, בו שנים-עשר צימרים, יוצא לצפות.
יגאל ברזל, איש מכובד וראש ועד הצימרים, רץ ברחוב אחרי אשתו בלי מכנסיים.
קרקס שלם, ציין אבי השכן מימין.
תמרה טסה לביתה, נועלת מבפנים. יגאל דופק על הדלת.
תמרה, תפתחי! תני להסביר!
כמה זמן? צועקת היא דרך הדלת.
מה?
כמה זמן אתם ביחד כבר?
יגאל שותק. אחר כך לוחש:
שמונה-עשרה.
תמרה מתיישבת על הרצפה, גבה אל הדלת. שמונה-עשרה שנה. בדיוק כמו גיל הבן הצעיר שלהם.
השער חורק, ורבקה נכנסת לחצר. הפעם לבושה ומסורקת.
תמרה, בואי נסתדר. חייבות לדבר.
תסתלקי מכאן, נחשית!
תראי, אנחנו מבוגרים. בלי דרמות.
תמרה מתעשת, יוצאת. יושבת על הדק. רבקה מתיישבת לידה. יגאל עומד מהצד, מתוסכל.
שמונה-עשרה שנה, אומרת תמרה. איך זה קרה?
זוכרת שכאבה לך הגב? היית חודשיים בבית חולים?
היא זוכרת. הניתוח, ההתאוששות הארוכה. יגאל הרס אז את כל המלפפונים, העגבניות התקלקלו. התפלאה איך הוא מסתדר בכלל בלעדיה.
עזרתי לו, אומרת רבקה. בגינה, בבישולים. ואז…
התגלגל, ממלמל יגאל.
שמונה-עשרה שנה! תמרה קמה. שמונה-עשרה שנה עבדתם עליי!
אף אחד לא חשב שאת טיפשה, רבקה קמה גם. חיית את חייך, אנחנו חיינו את שלנו.
שלנו? אבל הוא בעלי! אבא של הילדים!
אז מה? הוא הפסיק להיות בעלך? חסר היה לילדים משהו? הצימר היה מוזנח?
תמרה כמעט מרימה יד, אך יגאל תופס בעדה.
תמרה, די.
אל תיגע בי!
היא משתחררת, נכנסת הביתה. ההמון ברחוב גדל. חדשות בצימרים זזות מהר.
להמשיך! נוזף יגאל. נגמרה ההצגה!
ואף אחד לא הולך. עומדים, מרכלים. ליאת מהבית שממול אומרת בקול:
תמיד ידעתי! ראיתי אותם!
את סתם ממציאה, עונה לה בעלה. את עיוורת.
עיוור אתה! אני רואה הכול!
בערב תמרה יושבת על המרפסת. יגאל הולך במעגלים.
תמרה, תגידי משהו.
מה, גירושים!?
איזה גירושין? יש לנו כבר שישים!
אז מה? אחרי שישים אסור להתגרש?
תמרה, נו את ילדה? ארבעים שנה ביחד!
שמונה-עשרה היה לך עם רבקה.
איתך אני! אצל רבקה הייתי לפעמים.
לפעמים?
נו… פעמיים בשבוע.
פעמיים בשבוע שמונה-עשרה שנה זה לא לפעמים, יגאל. זאת שיטה.
הוא מתיישב מולה.
תמרה, תביני. אני אוהב אותך. אבל רבקה… היא אחרת.
יותר טובה?
לא. אחרת. איתך בית, משפחה, כל הסדר. אצלה אני נח. מהכול.
אז גם אני רוצה לנוח! אבל אני כובשת מלפפונים!
זהו! את תמיד עם מלא עבודה! מלפפונים, עגבניות, ריבות! ואני לפעמים רק לשבת, לשתות קפה, לדבר.
ואיתי לא מדברים?
איתך זה על הילדים, הנכדים, העבודה. איתה על ספרים, על חיים.
מה, היא קוראת? השתוממה תמרה.
הכירה את רבקה כאישה רגילה, מהשכונה.
כן. אפילו שירה. אוהבת קלאסיקות.
תמרה כמעט צוחקת. יגאל וקלאסיקות.
ומה עכשיו?
לא יודע. את תחליטי.
אני? ואתה?
אני… תמרה, שישים ושתיים. אילו החלטות כבר? לחיות בשקט.
עם מי? איתי או איתה?
יגאל שותק. לבסוף:
אולי עם שתיכן?
תמרה תופסת צנצנת מלפפונים וזורקת. מחטיאה, נשברת על הקיר.
תסתלק!
יגאל עוזב. כמובן, לרבקה.
בלילה תמרה לא נרדמת. חושבת. ארבעים שנה ביחד. שני ילדים, נכדים. בית שבנו יחד.
שמונה-עשרה שנה של שקר.
אבל… האם באמת היה שקר? הוא לא נשבע אמונים. רק היה חי פה וחי שם. זה הכול.
בבוקר מגיעה שירה, שכנה מהצימר החמישי, מביאה עוגה.
תמרה, תחזיקי מעמד.
תודה.
אם צריך, בעלי ישבור ליגאל את הפרצוף.
לא צריך. לא בגן ילדים.
ומה תעשי? החלטת?
עדיין לא.
הייתי בועטת אותו החוצה. בוגד!
שירה, ומה עם בעלך וליאת מהבית ממול?
שירה מתכווצת.
למה את אומרת?
ראיתי אותם ליד פטל.
זה… זה סתם!
אה, כן? דיברו על ערוגות?
כן! רק על ערוגות!
בחיבוק?
שירה יוצאת בכעס.
לקראת הצהריים מגיע אבי.
תמרה, אולי אפשר לעזור בגינה?
תודה, לא צריך.
יגאל ביקש למסור: יבוא בערב לקחת קצת בגדים.
איזה בגדים? תחתוני בוקסר?
לא יודע. רק מוסר.
העברת. תודה.
אבי מסתובב והולך.
בערב יגאל אכן מגיע, שפוף.
בא לקחת דברים.
קח.
הוא נכנס, תמרה בעקבותיו.
יגאל, אבל למה דווקא רבקה? מה יש בה?
הוא נעצר.
לא יודע. פשוט קל איתה.
ואיתי קשה?
לא בדיוק. אבל את תמיד יודעת הכול מתי לכבוש, מתי לנטוע תפוח, כמה כסף לתת לנכדים. והיא לא יודעת. שואלת.
ואז אתה מרגיש חכם?
יותר מרגיש שנחוץ לי.
תמרה מתיישבת על המיטה.
יגאל, גם אני לא יודעת הכול. למשל, אין לי מושג איך חיים אחרי שבעל בוגד עם שכנה שמונה-עשרה שנה.
תמרה…
לא יודעת איך להסתכל לילדים בעיניים. מה להגיד לנכדים כשסבא עובר לגור ממול.
אל תגידי כלום!
דווקא צריך, יגאל. מחר תומר בא לבקר, עם אשתו והילד. מה אני אמורה להגיד?
תגידי שרבנו.
יגאל מתיישב לידה.
תמרה, אולי ננסה לשכוח?
ואיך?
נתנהג כאילו לא היה כלום.
רבקה מעבר לגדר, אתה רואה אותה כל יום, ולעשות כאילו כלום?
ומה את מציעה?
תמרה פותחת את התריס, מביטה על רבקה שמשקה עגבניות באותו חלוק.
תדע מה? תגור איפה שתרצה. רק את הנכדים תסביר להם לבד.
תמרה!
ואת המלפפונים תעשה לבד השנה.
אני לא יודע איך!
רבקה תעזור. הרי היא קלאסיקנית. תסתדר.
יגאל יוצא עם השקית. כל הרחוב עוקב.
בלילה תמרה שומעת רעש. מישהו מסתובב בגינה, ממלמל. יוצאת יגאל ליד החממות.
מה אתה עושה?
בודק עגבניות, חום היום, צריך לאוורר.
הרי עזבת.
כן. אבל אלה העגבניות שלי! גידלתי אותן!
אז מה?
לא אתן להן להיגמר!
הוא פותח את החממה, עובר לצד השני של הגדר.
בבוקר, תומר מגיע עם המשפחה.
אמא, איפה אבא?
אצל השכנה.
בביקור?
גר שם.
תומר מתיישב.
מה זאת אומרת?
תמרה מספרת הכול, עניינית, בלי לפרט.
שמונה-עשרה שנה?! כלומר כשנדב נולד…
כן.
תומר הולך לרבקה. נשמעים צעקות, הדלת נטרקת. חוזר.
אבא אומר שהוא אוהב את שתיכן.
איזה מזל יש לנו.
אמא, אולי הוא באמת אוהב את שתיכן?
תומר, אתה היית מסוגל לאהוב שתיים?
אני? מה פתאום. אבל אבא, הוא שונה.
נכון.
הנכד נכנס מהחצר.
סבתא, למה סבא גר אצל רבקה?
כי הוא עוזר לה בגינה, עונה תמרה.
תומר מחייך.
אמא, את משהו…
בלילה שוב רעש. יגאל משקה ערוגות.
יגאל, אתה נורמלי?
יובש! הכול ימות!
המשפחה החדשה שלך מחכה, תשקה שם.
לרבקה יש גינה משלה!
אז תשקה שם!
אבל לְּכָאן גם אכפת לי!
תמרה לוקחת את הצינור.
בוא תעזור, תסיים לפני הצהריים.
משקים יחד. בשקט. אחר כך מתיישבים על הדק.
יגאל, באמת, את מי אתה אוהב יותר?
תמרה, איזו שאלה?
שאלה רגילה. את מי?
יגאל שותק, חושב.
את שתיכן. אבל אחרת.
איך?
את בשבילי כמו יד ימין מוכרת, בטוחה, אי אפשר בלעדיך. והיא כמו חגיגה. נדירה, משמחת.
ואם לא הייתי?
מה את אומרת שטויות!
ואם כן. היית מתחתן עם רבקה?
לא יודע. כנראה לא.
למה?
כי אז גם היא הייתה הופכת ליד ימין. וחגיגה כבר לא הייתה.
אז אתה צריך את שתינו?
כנראה שכן.
יושבים, מביטים בכוכבים.
יגאל, אולי גם לי חגיגה מגיעה?
יגאל קופץ.
מה?! איזה חגיגה?
איזה גבר, אולי. אבי למשל, הציע עזרה.
אבי?! אני אראה לו!…
מה תעשה בדיוק? אתה גר אצל רבקה.
זה לא אותו דבר!
מה ההבדל?
תמרה, את לא כזאת…
מנין לך? אולי גם אני קוראת שירה קלאסית?
את לא.
אתחיל.
יגאל מתרומם.
תמרה, ברצינות. מה את רוצה?
אבל מה היא בכלל רוצה? שהכול יחזור? אבל זה כבר לא יהיה כמו פעם. אף פעם.
רוצה שקט. מלפפונים לכבוש, לטפל בנכדים.
ו…
וזהו. תגור איפה שתרצה.
מה זאת אומרת?
רוצה רבקה תלך. רוצה לחזור תחזור. רק בלי שקרים.
ואם אבי יבוא אלייך?
לא יקרה. יש לו את נעמה מהבית התשיעי.
איך את יודעת?
יגאל, אני לא עיוורת. פשוט שתקתי. כמו כולם.
בבוקר יגאל חוזר עם הדברים.
את בטוחה שאפשר לחזור?
יש מקום בסככה, תפתח מזרון. תסתדר.
הוא מניח את השקית, הולך למזרון.
הרחוב מציץ, מרכל. רבקה משקה ירקות, עושה עצמה אדישה.
תומר יוצא אל הדק.
אמא, אבא חזר?
מנפח מזרון בסככה.
את קדושה? סלחת לו?
לא קדושה, טיפשה. לשנות כבר מאוחר.
כעבור שבוע, יגאל עובר חזרה לבית. אחרי חודש תמרה מפסיקה לשים לב שהוא פעמיים בשבוע אצל רבקה. אחרי שנה אף אחד כבר לא מזכיר את זה ברחוב.
צצו סיפורים חדשים. ליאת מהבית השלישי עברה לפתחיה מהחמישי, שירה עברה לבעלה של ליאת.
תמרה כובשת מלפפונים. יגאל בונה חממה חדשה. רבקה מעבר לגדר עם ספר.
מה זו אהבה? לחיות ארבעים שנה, לגדל ילדים, לבנות בית, לשתול עץ.
ולקבל שאין אידיאלי. לא באהבה.
במיוחד לא באהבה.
