תמיד שמעתי שאומרים על החמותות שהן “הרעות”, אלו שמתערבות, שמפריעות, שמביאות חוסר שקט לבית. אבל באמת אני לא כזאת. אף פעם לא עברתי את הגבול. תמיד כיבדתי את הבית של הבן שלי לא מקבלת החלטות, לא מביעה דעה אם לא מבקשים ממני, ואף פעם לא נכנסת מבלי להודיע מראש.
יום אחד, היה לי מקרה בבית החלקתי בזמן שניקיתי, ושברתי את היד. אני גרה לבד, והבן שלי התעקש שאבוא אליהם, עד שאתאושש, כדי שלא אתקשה עם בישולים, ניקיונות ודברים כבדים בבית.
בהתחלה חשבתי שהכול בסדר. השתדלתי להיות שקטה, עזרתי במה שיכולתי ביד אחת, ישבתי בחדר שלי או צפיתי בטלוויזיה, רק לא להפריע. הייתי אסירת תודה. באמת, תודה עמוקה.
אבל יום אחד שמעתי משהו שעד עכשיו צורב לי בלב.
ישבתי לאכול צהריים ופתאום שמתי לב שהמלח חסר על השולחן. קמתי בשקט ללכת למטבח כך אני תמיד, לא בגלל שאני סקרנית, אלא פשוט רגילה ללכת בשקט. ובדיוק אז, שמעתי את קולה העמום והקצת עצבני של הכלה שלי. זה היה עם אותו טון נמוך שרוצים לא להרים את הקול, אבל המטען הרגשי נשמע חזק.
היא אמרה לבן שלי שאני “כבר מפריעה”.
זו הייתה המילה מפריעה.
אמרה שהיא לא יודעת עד מתי אשאר.
שהרי יש לי גם בת אחרת, ואני יכולה ללכת אליה.
שאין להם מקום בבית.
שהם לא מצליחים לקבל רגעים של לבד, רק שלהם.
שהכול נהיה עליהם שמשהו דחוס איתי בסביבה.
הבן שלי כמעט ולא ענה. הוא רק מלמל חלושות:
“אימא מתאוששת. אני לא אשאיר אותה לבד.”
אבל היא לא עזבה:
“אני לא התחתנתי כדי לגור עם אמא שלך.”
“זה לא בריא לנישואים שלנו.”
“לכל אחד יש בית היא לא יכולה להישאר כאן.”
לא רציתי לשמוע יותר.
חזרתי לחדר בשקט, עם מחנק בגרון וכאב שלא ציפיתי לו בכלל.
אף פעם לא הרגשתי כל כך לא רצויה.
לא רציתי לשים את הבן שלי בין הפטיש לסדן, או לגרום לו לבחור ביני לבין אשתו. הילד שלי טוב אכפתי, אוהב, אף פעם לא עזב אותי מאחור. לכן שתקתי. שתקתי באותו ערב. שתקתי גם למחרת.
בכיתי רק במקלחת, שלא ישמע אותי אף אחד.
אחרי שלושה ימים, אחרי מחשבה ארוכה, הבנתי מה אני חייבת לעשות. פניתי לבן שלי ואמרתי בשקט שאני מעדיפה לחזור הביתה. ששכנה שלי תוכל לעזור לי עם בישולים וניקיון, לפחות עד שהיד תבריא.
הוא התחנן שאשאר. אמר שאני לא מפריעה, שהוא רוצה אותי שם, שלא אהיה לבד.
ואני חזרתי שוב ושוב על זה שיותר נוח לי בבית שלי.
לא סיפרתי לו את הסיבה האמיתית לא רציתי לפגוע בזוגיות שלו.
לא רציתי שיישא רגשות אשמה, ולא שריב יתעורר בגלל זה.
וכך עזבתי.
הוא ליווה אותי למונית, נישק אותי במצח ואמר:
“תגידי לי אם את צריכה משהו.”
בלעתי הכול.
עד עכשיו, הוא לא יודע ששמעתי את השיחה הזאת.
ואף על פי שכואב עד היום אני מעדיפה להחזיק בעצמי את הכאב הזה ולא להעביר אותו אליו.
האם עשיתי נכון כשלא סיפרתי לו את האמת?
