תמיד חשבתי שיש לי שליטה על החיים שלי.
עבודה קבועה במשרד בתל אביב, דירה משלי בגבעתיים, נישואים של יותר מעשר שנים, שכנים שאני מכיר מילדות. אבל מה שאף אחד לא ידעאפילו היא לא ידעהזה שגם לי היה צד נסתר.
כבר מזמן נכנסתי למערכות יחסים מהצד. שכנעתי את עצמי שזה חסר משמעות, שאם אני חוזר הביתה כל ערב, אף אחד לא נפגע. אף פעם לא חששתי להתגלות. לא הרגשתי אשמה אמתית. חייתי באשליית הביטחון של מישהו שחושב שהוא יודע לשחק בלי להפסיד.
אשתי, לעומתי, הייתה אשה שקטה מסודרת, מוקפדת, חיה ביר routine, ברכות נימוס קבועות לכל דייר בבניין, עולם לכאורה פשוט ושלו. השכן בדירה ליד היה כמו אלה שרואים כל יוםמשאילים כלי עבודה, פוגשים במעלית, מחליפים חיוך קצר. מעולם לא חשבתי שהוא מהווה איום. לא עלה בדעתי שהוא ייכנס למקום שלא לו.
אני יצאתי, חזרתי, נסעתי לפגישות בירושלים והאמנתי שהבית נשאר כפי שהשארתי אותו.
הכול התנפץ באותו יום שבו בגלילות הייתה סדרת פריצות. ועד הבית ביקש לבדוק מצלמות. מסקרנות החלטתי לעבור גם על שלנו. לא חיפשתי משהו מסוים, רק רציתי לראות אם קרה משהו יוצא דופן. העפתי את ההקלטות קדימה, ואז אחורה.
ופתאום ראיתי משהו שמעולם לא ציפיתי לראות.
אשתי נכנסת דרך דלת החניה בזמנים שבהם לא הייתי בבית. כמה שניות אחריההשכן נכנס בעקבותיה. זה לא קרה פעם אחת. לא פעמיים. הקלטות חוזרות. תאריכים. שעות. דפוס ברור.
המשכתי לצפות.
בזמן שחשבתי שהכול בשליטה, היא חיה חיים כפולים משלה. ההבדל היה שהכאב שלי לא דמה לשום כאב אחר. לא כמו כשאבא שלי נפטרהעצב העמוק ההוא. זה היה משהו אחר.
זו הייתה בושה.
הייתה זו השפלה.
הרגשתי שהכבוד העצמי שלי קבור עמוק באותם סרטונים.
עמדתי מולה עם העובדות. הראיתי לה תאריכים, צילומים, שעות. היא לא הכחישה. אמרה שהכול התחיל בתקופה שבה התרחקתי, שהיא הרגישה בודדה, שדבר הוביל לדבר. לא התנצלה מיד. ביקשה שלא אשפוט אותה.
ושם, פתאום, הכה בי האבסורד העצוב ביותר:
אין לי באמת את הזכות לשפוט אותה.
גם אני בגדתי.
גם אני שיקרתי.
אבל זה לא הפחית את הכאב.
החלק הכי קשה לא היה מעשה הבגידה עצמו.
הכי קשה היה להבין שבתוך הבית שלנו, כשכל אחד חשב שהוא הנוכל המרכזי, בעצם שנינו שיחקנו בדיוק את אותו המשחקבתעוזה עיוורת.
הרגשתי חזק כי הסתרתי את שלי.
בסוף, הייתי תמים.
נפגע לי האגו.
נפגעה לי הדמות העצמית.
כאב לי לדעת שהייתי האחרון שהבין מה באמת קורה מתחת לאף שלו.
אני לא יודע מה יקרה לנישואין מכאן והלאה. לא כותב כדי להצדיק את עצמי, לא כדי להאשים אותה. רק יודע שיש כאבים שפשוט אין להם מילים.
האם עליי לסלוח?
היא לא יודעת שגם אני בגדתי.
ולמרות הכול, אני לומד: גם מי שחושב שהוא מחזיק שליטה, לפעמים רק עוצם עיניים. לפעמים, כדי לא לאבד את עצמך באמת, חייבים להסתכל פנימהואולי, כשפוגעים בך, להבין פעם אחת מה הערך של אמת, ושל מחילה.
