תמיד שמעתי שאומרים על החמות שהן “הקשות”, אלה שמתערבות, שמפריעות, שמערערות את השלווה בבית של הילדים שלהן. אבל באמת… אני לא כזאת. אף פעם לא עברתי את הגבול. תמיד כיבדתי את הבית של הבן שלי לא מחליטה החלטות, לא מביעה דעה אלא אם שואלים אותי, ואף פעם לא נכנסת בלי להודיע מראש.
לפני כמה שבועות קרה לי מקרה בבית החלקתי כששטפתי את הרצפה ושברתי את היד. אני גרה לבד, והבן שלי לא הסכים שאשאר לבד בתקופה הזאת ודרש שאבוא אליהם, כדי שלא אתקשה עם הבישולים, הניקיונות וכל העבודות הביתיות שדורשות מאמץ.
בהתחלה חשבתי שהכול בסדר. הייתי שקטה, עזרתי במה שיכולתי למרות היד הפצועה, ישבתי בחדר או צפיתי בטלוויזיה רק שלא אפריע. הרגשתי אסירת תודה, באמת.
אבל יום אחד… שמעתי משהו שלא אשכח עד היום.
אכלתי לבד ליד השולחן ושמתי לב שהמלחייה לא נמצאת. קמתי בשקט ללכת למטבח ככה אני תמיד מתנהלת, לא כי אני סקרנית. ובדיוק אז שמעתי את הקול השקט אך טעון של כלתי, מיכל. זה היה קול מהסוג השקט שנושא בתוכו כעס ותסכול.
היא אמרה לבן שלי, עומר, שאני כבר “מכבידה”. זאת הייתה המילה מכבידה.
שהיא לא יודעת מתי אני מתכוונת לחזור הביתה.
שיש לי גם בת, ליאורה, ואולי כדאי שלשם אלך.
שאין להם מקום.
שהם לא מצליחים להיות “רק הם”.
שאני מכבידה על אווירת הבית.
הבן שלי כמעט ולא אמר כלום, רק חזר בשקט:
“אמא משתפרת. אני לא יכול להשאיר אותה לבד.”
אבל היא התעקשה:
“לא חתמתי על חיים עם חמות בבית.”
“זה לא בריא לנישואים שלנו.”
“לכל אחד יש בית, אי אפשר שגרו פה.”
לא רציתי לשמוע יותר.
חזרתי לחדר בשקט, עם גוש בגרון וכאב שלא הכרתי.
בחיים לא הרגשתי כל כך לא רצויה.
לא רציתי להעמיד את עומר באמצע, לא לדחוף אותו לבחור ביני לבין אשתו. הילד שלי טוברגיש, דואג, אף פעם לא השאיר אותי לבד. אז שתקתי. שתקתי באותו ערב, שתקתי גם למחרת.
בכיתי רק במקלחת, שלא ישמע אף אחד.
אחרי שלושה ימים של מחשבות, הבנתי מה עליי לעשות. פניתי לעומר, ואמרתי לו בשקט שאני מעדיפה לחזור אליי הביתה. שהשכנה שלי, זהבה, תעזור לי עם אוכל וניקיונות עד שהיד תחלים.
הוא התחנן שאשאר. אמר שאני לא מפריעה, שכיף לו איתי, שהוא לא רוצה שאהיה לבד.
חזרתי על זה שאני פשוט מרגישה יותר טוב בבית שלי.
לא סיפרתי לו את האמת לא רציתי לפתוח פצע בינו לבין מיכל.
לא רציתי שירגיש אשמה או לחץ.
אז עזבתי.
הוא ליווה אותי למונית, נישק אותי במצח ואמר:
“תתקשרי אם צריכה משהו, טוב?”
בלעתי את כל זה.
עד היום הוא לא יודע ששמעתי את אותה שיחה.
ולמרות שזה עדיין כואב… אני מעדיפה לשאת את העומס הזאת בעצמי ולא להעביר אותה עליו.
האם עשיתי נכון שלא אמרתי לו את האמת?
