יומן אישי “היהלום המשפחתי”
לא! אל תשכנעי אותי, אמא! אני אעשה את זה בכל מקרה!
– נועה’לה, למה?! באמת, תסבירי לי, למה את צריכה את זה?
– כי הוא נכנס לכיתה דקה לפניי! כי אני לא מסוגלת להביט בעצמי במראה! כי אין לי סיכוי להקים לעצמי חיים נורמליים! לעולם לא יהיה לי בעל, לא ילדים, כלום! אמא, באמת, את לא מבינה?! התפרצתי בבכי וזרקתי את מברשת השיער על צחי, החתול שלי, שעמד בוהה בי.
הכרית שהוא כל הזמן שורט, בזמן שהוא מאזין לוויכוחים שלי ושל אמא, רקומה בעבודת ידיים שלי. במקור היא הייתה מיועדת לסבתא, אבל מריבה גדולה במשפחה שלנו הפרידה לשני מחנות ואף אחד לא העז לשלוח לה אותה. עכשיו הורדים הרקומים משמשים אותי, ונפגעים לא פעם מידי צחי, נציג חתולי סורר ממשפחת לוי.
את צחי אני הבאתי הביתה, ולא הרגשתי שזה הופך אותי לאחראית על החינוך של החתול, אבל מאז שהצילו אותו מהילדים מהשכונה, מצאתי עצמי מגנה עליו ומנסה להעניק לו אהבה. הוא היה שבר כלי, חתלתול עם זנב דליל, שהפך די מהר לכדור פרווה שחצן, משוכנע שאני רכושו ושאין לי סיבה לדאוג משום דבר בעולם. מותר ליהנות מהחיים, ובתמורה הוא לעיתים מתיר לי ללטף אותו מאחורי האוזן.
היום שבו צחי נהיה חבר מלא במשפחה, חזרתי מהקונסרבטוריון מעוצבנת ומבואסת. ההכנות לתחרות אליה עמדתי לגשת לא הלכו כמו שרציתי. משכתי אצבעות על הפסנתר בשטף, עד שדניאל החבר ללימודים, נכנס. הוא הפך לי הכל. דני היה ידיד ילדות, למדנו יחד בסמינר ובבית הספר היסודי. לא ראיתי אותו כמה חודשים החופשה, עניינים משפחתיים שלו, וכשנפגשנו שוב פתאום נהייתי מבולבלת, מוצפת ברגש שלא הכרתי. כששם עליי יד והמשיך לדבר כרגיל עם החבר’ה, פשוט השתתקתי, מטושטשת מאושר מוזר. בזמן אחר בטח הייתי משתחררת ומעיפה לו מכה, אבל עכשיו רק רציתי לעמוד לידו עוד קצת, להרגיש את היד החמה והגדולה הזו.
כשהלך לאולם, נפנף בגיליונות ולחש חברים בהתלהבות שהתכונן לחזרה, כעסתי על עצמי. איזה שטויות! מאיפה בא לי להרגיש ככה?
אבל התחושה ההיא לא עזבה מאז. כל פעם שראיתי את הצללית הבהירה שלו, הביטתי מיד הצידה כדי להסתיר את הלב הדופק והידיים שנעשות קרות וחסרות גמישות.
לא העזתי לספר לאף אחד. לאמא לא יכולתי. ידעתי שהיא לא תבין או כך לפחות חשבתי. לספר לה על אהבה ראשונה? בלתי אפשרי.
היחסים שלנו תמיד היו מורכבים. מצד אחד אהבנו זו את זו עד כאב, מצד שני כל אחת ידעה בדיוק מתי לעצור אבל לא תמיד הצלחנו. ואז היו התפוצצויות. לא מהסוג שצועקים ושוברים כלים אצלנו פשוט נסגרים בדממה. אחת סוגרת לדלת בפני השנייה, ואחר כך שקט ארוך בבית.
“זהו חורבן תרבותי,” כך קראה לזה סבתא, לפני שהמריבה הגדולה הפרידה את כולם, ותמיד הוסיפה: “שטות בלתי רגילה!”
הסכמתי איתה, אבל מאותה מסורת לא הצלחתי להיפרד. בדרך כלל אני זו שעושה את הצעד הראשון להשלמה, מנקה מחדש את האווירה.
אני יודעת שאמא שלי אוהבת אותי, בלי גבולות. עבור אלישבע לוי אין דבר בעולם שחשוב לה יותר ממני. גם יודעת שהאהבה הזו אובססיבית כמעט ולפעמים חונקת. אמא הייתה מגוננת ברמות כמעט לא יצאתי לשום מקום חוץ מלימודים, טיולים משפחתיים, אף פעם לא מחנה קיץ, חברות רק אלו עם אימות שאמא הכירה, וגם זה בקושי. לא באמת הייתה לי חברה אמיתית. הילדים של מכרות שלה לירי תמיד עוקצנית, תל אלים לא פעם פגעה בי, וסמי חכם קטן שהצליח לפרק לי את הדובי בפעם הראשונה שנפגשנו: “מגיע לו!” לא שאלתי למה. מאותו יום רק בכיתי כל פעם שסמי הופיע בדלת החדר שלי.
“נו, איזה חבל! הילדים יכלו להיות זוג מושלם!” התפייטה אמא של סמי, מזייפת רגש וניסיון לנחם בלי שמץ של אמת.
סבתא דבורה חיבקה אותי אז, ואמרה לאמא שלי: “אלישבע, תשחררי! תני לה לבחור. תיקחי לה את זה כל החיים תרגיש לא מספיק טובה!”
אבל אמא לא הקשיבה: “דבורי, די, נועה עוד ילדה! רק אני מחליטה בשבילה!” וסבתא רק נאנחה.
“אני לא רכוש שלך!” אמרתי לאמא מאז בכל פעם שניסתה לנהל אותי יתר על המידה. זה מחרפן אותה: “אל תחזרי אחרי כל מה שאומרים. תחשבי לבד!”
“אני חושבת!” הייתי עונה עם טון פגוע וחוזר השקט.
עם סבתא נאלצתי להפסיק לדבר אחרי הסכסוך המשפחתי ההוא. אף פעם לא חשבתי מי באמת אשם כולם. סבתא, כשזרקה לאמא במרירות: “אם היית נזהרת יותר בהריון, אולי היה אחרת!” ואמא, שכאשר ניסתה להרות שוב, טלטלה את שנינו אותי ואת אבא עם חרדות לא נגמרות, עד שההריון הזה הסתיים באובדן. רופאים טעו בתרופה, אף אחד לא אשם, אבל כעס מר היה באוויר, וסבתא לא שתקה: “היית מתייעצת איתי, אולי היה נגמר אחרת!” אמא לא סלחה לה.
אבא ניסה להשכין שלום, אבל ויתר הבין ששתי נשים עקשניות לא ישלימו כשהן בשיא הסערה. הזמן עבר. התגעגעתי לסבתא, אבל לא העזתי להתנגד לאמא, שהרגישה שכל כוחה ועולמה נמצאים בי.
פעם שאלתי, “אמא, למה לא ניסיתם שוב? הרי רצית כל כך בן…”
אמא רק הסתכלה עליי, מבט כזה שברור שסגר את הנושא לתמיד. למדתי לא לשאול.
התמונה של סבתא נשמרת אצלי בין דפי הספר האהוב, ומידי פעם, כשאמא לא שמה לב אני מציצה בה, מחייכת אל הדמות החכמה והאוהבת.
הצילום שלה מושלם. איך אפשר היה להצליח להקטין את ה”אוצר המשפחתי” שלנו בהרבה כי כל פעם שהבטתי בעצמי במראה אחרי ההסתכלות שלה, דמעות חנקו את גרוני.
ה-אף. המורשת. עצום, “מעוצב להפליא” לטענת הדודה אבל כלפי עצמי הרגשתי שהוא מגוחך.
“הוא ענק!” לירי התרשמה כשנפגשנו אחרי שנים וניסתה למתוח לי את הקצה. “מצחיק! את ממש פינוקיו! זה לא מפריע לך לנשק מישהו? רגע… מה, באמת אף פעם לא? לא יכול להיות! את בת עשרים ולא היה לך חבר? לא יאמן!”
איך התאפקתי אז לא יודעת. רק רציתי לקרוע לה חצי מהשיער המתוקתק שלה.
היא לא באמת הייתה ידידה שלי רק מישהי שהכרתי מהילדות, עכשיו אחרי בראשית שנות העשרים שלה באה לביקור מהחיים באירופה, בכל זאת אמא שלי התעקשה שאפגוש אותה.
“נועה’לה, אי אפשר! כל כך הרבה שנים לא נפגשתן!”
“והלוואי שלא היינו נפגשות, אמא. למה בכוח?”
“כי ככה!” “למי?” “לך, בעיקר!”
תודה אמיתית בלב לא יכולתי להודות לאמא, אבל תוצאה אחת התקבלה. במהלך השיחה ההיא עם לירי הגעתי סוף-סוף להחלטה בוגרת.
אני אעשה ניתוח פלסטי לאף שלי!
לא! אמא שתקה, ונראתה מזועזעת. “אני לא מסכימה! למה?”
“חבל לך על הזמן לשכנע. אבא כבר נתן לי אישור. החלטתי.”
“את לא תעשי את זה…” האוויר שהיה בינינו התמלא דמעות ושקט, כל אחת הלכה לחדרה.
אמא התייסרה, וכבר לקראת לילה מצאה פיתרון: טסה לחבק את סבתא, דבורה, שבסוף עברה לנהריה, לקנות בית קטן משלה אחרי הריב הגדול.
למחרת כבר הייתי בדרך אליה.
אמא נסעה איתי לנתב”ג, חיבקה ולחשה לי: “אנחנו עושות כל כך הרבה שטויות בחיים, נועה שלי… תזכרי, אני אוהבת אותך יותר מהכל, גם אם לפעמים זה נראה אחרת.” לא נשאר לי אלא לנגב דמעה וללכת.
סבתא דבורה קיבלה אותי עם דמעות של שמחה. שתי יממות לקח להשתחרר, ורק אז דיברנו.
“נועה, למה אמא שלך פתאום נהיית אישה אמיתית?” שאלתי.
“כנראה כי החלטתי לעצמי לחתוך את האף,” עניתי בציניות.
“לשטויות! את יפה! טוב, קצת איפור, אבל זה שטויות,” היא אמרה.
“סבתא! את גם? אני ממש בולטת!”
“מי גרם לך להאמין בזה?” ואז נזכרתי בלירי, המתוחכמת והזוהרת.
“מי שפוגע חזיתית במראה שלך לא שווה מאית,” אמרה סבתא. “אין מושלמים, בטח לא נשים. אם אמצא אחת שמרוצה מגופה אפשר לסגור את ספר השיאים! את מוצאת קבלי פרס!”
“או שאגיש מועמדות לאף הכי בולט!”
“חכי,” התרוממה סבתא מהכורסא, נעלמה וחזרה עם אלבום בקטיפה כחולה. “זה ההיסטוריה שלנו. מי שחיה ואהבה עם האף המשפחתי, וכולן היו מאושרות.”
– “זו פיה בתמונה?”
– “כן. חיה עם ד”ר מיכה. היא טיפלה בו כשהיה חולה, עזבה עבודה והייתה מאושרת על כל רגע שהוא איתה. סיפור חיים, נועה. וכל הבנות אצלנו היו נשואות, אהובות, ילדים, נכדים וגם נינים.”
הוציאה מהשידה קופסה קטנה מגולפת. “הגיע הזמן. העגילים שפיה חילקה בינינו כל אחת משהו שיהיה לה זיכרון מהמשפחה. תסתכלי.”
היו יפים כל כך, שנעצר לי הנשימה.
“סבא רבא שלך הכין אותם, היה צורף גדול וראה יופי בכל דבר, אהב את אשתו לילה הכין עבורה את העגילים, עברו מדור לדור. עכשיו שלך.”
“סבתא! זה ממש יהלום משפחתי!”
“גם האף שלך, ילדה. ותארי שארצה לשנות את העגילים האלו לפרק לתכשיט אופנתי בלי נשמה?”
עצמתי ידיי מסביב לעגילים, “זה לא נכון.”
“אל תעשי את זה גם עם עצמך. מה שקיבלת זה מה שאת צריכה. ועכשיו ספרי לי עליו, דניאל ההוא… מאיפה, מה אוהב?”
“גילית?!” הסמקתי עד השמיים.
“נו, מה, לא הייתי צעירה?”
דיברנו עד מאוחר בלילה. הרגשתי קלילה מחדש יש למי לשתף, אפשר להירגע, להתכונן לתחרות בשקט. מישהו מבין אותי.
בבוקר, סבתא ארזה מזוודה קטנה. “לאן?”
“הפעם לתקן את מה שנשבר שנים. להשלים עם אמא שלך.” הבטתי בה בסקרנות ולא אמרתי מילה. עזרתי לה לארוז והזמנתי לנה מונית לנתב”ג.
אחר כך אני, שוכבת עם צחי על המיטה, מאזינה לשיחה השקטה במטבח. רציתי להצטרף, לקחת יד של כל אחת, אבל ידעתי הגיע הזמן לתת להן את המרחב שלהן. משהו זעיר, שביר, ראשית פיוס, כנראה נולד במשפחה. ליצור שלום זו עבודת צורפות.
כעבור שנה, אמא, מחייכת, תומכת בטן הריונית, מסיימת לחבר לי את ההינומה ולוחשת: “אז, את מוכנה?”
“רק פודרה קטנה על היהלום המשפחתי!” אני צוחקת למראה.
מתבוננת ארוכות בעצמי, נזכרת איך שאלתי את דניאל אם הוא מרוצה מהאף שלי.
“מה השאלה, נועה? את מושלמת.”
הוא כל כך כן, שאני כמעט בוכה מאושר.
חיוך קל, עיניים נוצצות, ידיים דקות מחבקות את הצוואר של אהובי עכשיו פסנתרן מצליח בארץ.
“סתם, דני. פשוט כי אני אוהבת אותך…”
