עצרתי פתאום, באמצע הדרך לתחנת הרכבת, כשקול חלש פרץ את השקט של פברואר קפוא. רוח קפואה גררה את המעיל שלי, נענפה בפנים והביאה איתה נהמה דקה של בכי מתמשך כמעט נעלם ברעש הסופה.
הקול הגיע מהמסילות. פניתי אל הבית הישן של משמרת ההחלפות, שהסתתר כמעט מתחת לשכבת השלג. ליד המסילה שוכנת ערימה כהה.
קפדתי לצעוד קרוב יותר. שמיכה משומשת ומלוכלכת החביאה דמות קטנה. יד קטנה גררה החוצה, אדומה מהקור.
אלוהים שלי לחשתי, והלב פקח קצב. נפלתי ברך והרים אותה תינוקת, ילדה קטנה שלא יותר משנה, אולי אפילו פחות. שפתיה כחולות, בכיה חלש, כאילו לא מצאה את הכוח לפחד.
אחזקתי אותה חזק לכתפיי, פתחתי את המעיל והגנתי עליה מפני הקור, והסתחרקתי כמה שיכולתי אל היישוב סמוך, אל נעמה לוי, האחות היחידה של המושב.
נעמה, מה קורה כאן?, קראתי כשאשתי הרימה את הערימה שבזרועותיי ונשפה.
מצאתי אותה על המסילה. הייתה על קצה ההקפאה, אמרה ונשקה את התינוקת בעדינות.
היא בדקה אותה בקפידה: היא קפואה, אבל חיה. ברכה על כך.
צריך להתקשר למשטרה, הוסיפה והחלה להוציא את הטלפון.
חכי, קטעתי. הם יעבירו אותה למוסד הרווחה, והיא לא תשרוד את הדרך.
נעמה היססה, ואז פתחה ארון. הנה, יש לי כמה פודיות של חלב אם מה ביקור האחרון של נכדה שלי. זה יספיק לבקצר זמן. אבל מירה, מה תכנני לעשות?״
הסתכלתי על פני הילדה הדביקות במעיל שלי, נשימתה החמה נוגעת בעורי. היא כבר לא בכתה.
אגדל אותה, אמרתי ברחש. אין לי ברירה אחרת.
הגרגורים התחילו מיד.
היא בת שלושים וחמש, רווקה, חיים לבד ועכשיו מאספת תינוקות נזרים?״ קראו השמועות.
אין לי כוונה לשים לב למרצה. בעזרת כמה חברים מרשות המקומית סיימתי את הניירת. לא היה אף קרוב שהגיש דיווח על ילדה חסרה.
קראתי לה אורלי.
השנה הראשונה הייתה הקשה ביותר לילות חסרי שינה, חום, חום גבוה, שיניים חודרות. הרקתי אותה, ניגנתי לה ליחשון שינה שלמדתי בילדותי.
אמא!, קראה באחד הבקרים כשהייתה בת עשרה חודשים, ושסעה את ידיה לעברי.
דמעות גלשו על לחיי. אחרי שנים של בדידות רק אני וביתי הקטן הפכתי פתאום לאם.
בגיל שנתיים הפכה לאסטרונומיה של ביתנו: רדפה אחרי החתול, גרסה את הווילונות, רצתה לדעת הכול. בגיל שלוש זיהתה כל אות בספרי הצבעים שלה. בגיל ארבע סיפרה סיפורים שלמים.
היא נעלה במיוחד, אמרה השכנה שלנו, רונית, והנהנה. איך את מצליחה?
זה לא אני, חייכתי. היא רק צריכה להאיר.
בגיל חמש ארגנתי לה הסעות לגן הילדים ביישוב הסמוך. המורים נדהמו.
היא קוראת טוב יותר מרוב הילדים בני שבע, אמרו.
כאשר היא נכנסה לבית הספר, נשאה קשתות חומות ארוכות עם סרטים תואמים. כל בוקר קושטתי לה קשת מושלמת. אין הורים שלא היו נוכחים בערבי ההורים; המורים ברחו ממנה מחמאות.
גברת ברמן, אמרה מורה אחת, אורלי היא סוג התלמידה שכלנו חולמים עליה. היא תגיע רחוק.
לבבי התרחב בגאווה.
היא גדלה לנערה יפה, אלגנטית, בטוחה בעצמה, עם עיניים כחולות מלאות החלטיות. זכתה בתחרויות איות, באולימפיאדות מתמטיקה ובתערוכות מדע אזוריות. כל תושב המושב הכיר את שמה.
ביום אחד, כשהייתה בכיתה י”א, חזרה הביתה ואמרה: אמא, אני רוצה להיות רופאית.
הקמתי גבות: זה נהדר, יקירה. אבל איך נוכל לממן את הלימודים? העיר, השכירות, האוכל?
קיבלתי מלגה, ענתה, עיניים בוערות. אמצא דרך. הבטחה.
היא הגיעה למכתב הקבלה באוניברסיטת הרפואה בתל אביב, ובדמעות של שמחה ופחד נשקתי על הכתף. הפעם היא עזבה את ביתי לראשונה.
אל תבכי, אמא, אמרה בתחנת הרכבת, ולחצה ידיי. אגיע לבקר בסופי שבוע.
היא לא קיבלה זאת לעיתים קרובות. העיר שקעה בה, השיעורים, המעבדות, המבחנים. בתחילה היא ביקרה אחת בחודש, אחר כך אחת לשניים-שלושה חודשים. אך היא התקשרה כל ערב, ללא יוצא מן הכלל.
אמא! עברתי באנציקלופדיה של אנטומיה בהצלחה!, קראה.
אמא! היום נולדו שני תינוקות במרפאה!, נחלצה בקול שמח.
בשנה השלישית נשמעה קולה מתרגשת.
הכרתי מישהו, היא לחשפה ברגש.
היה זה יונתן, סטודנט למקצוע הרפואה. באו לבקר אותה בחג המולד גבוה, מנומס, בעיניים ידידותיות וקול רך.
קיבלתי תפסן טוב, לחשתי בזמן שטיפלנו בקפיצות הכלים.
או?, חייכה והוסיפה: ובכל זאת אני עדיין משיגה ציון גבוה.
לאחר שסיימה את הלימודים, התחילה בהתמחויות ברפואת הילדים.
הצלת אותי פעם אחת, אמרה. עכשיו אני רוצה להציל ילדים אחרים.
היא ביקרה פחות, אך אני שמרתי על כל תצלום, כל סיפור של חולים קטנים.
יום חמישי בערב, צלצלה הטלפון.
אמא אפשר אלך מחר?, קולה היה שקט ונרגש. צריך לדבר.
לבבי קפץ. כמובן, יקירה. הכל בסדר?
היא הגיעה לבד, ללא חיוך, ללא זוהר בעיניים.
מה קרה?, שאלתי ובעדינות חיבקתי אותה.
היא ישבה, קיפלה ידיה, והחלה לספר. שניים הגיעו לאשפוז גבר ואישה ושאלו אותי על שם של קרוב. הם טענו שמדובר בטודו ובתום, שהנה… שהאחות שלי נעלמה לפני עשרים וחמש שנה.
הקפאתי. ומה?, דרשתי.
הם הציגו תמונות, בדיקות DNA, הכל מתאים.
השתיקה ירעה בחדר.
הקפידו שתלה את הילדה, חיזקתי בקול רועד. החזירו אותה לאדמה.
הם טוענים שלא היו זהים. שההורים ברחו אחרי אלימות ועזבו אותי בתחנה. חיפשו אותי שנים.
ומה עם ההורים שלך? שאלתי.
מתו לפני עשר שנים בתאונת דרכים.
לא ידעתי מה לומר.
אורלי חיבקה את ידי בחוזקה. הם רק רוצים לדעת את האמת. אבל את, אמא, את תמיד תישארי לי האמא היחידה.
הביטו בעיניי, וקיבלתי תובנה עמוקה: העבר עשוי לבוא אלינו, אך האהבה שהצמיחה והקשר שאנו בונים הם אלה שמכתיבים את גורלנו. כך למדתי שהחיים, כמו מסילות הרכבת, עשויים להסתבך, אך אם נהיה מסורים לבן אדם אחר למי שאנו אוהבים נוכל תמיד למצוא את הדרך חזרה הביתה.
