ילדה בתחנה: אחרי 25 שנים, העבר דופק בדלת
“רגע… מה זה היה?”
עצרתי בפתאומיות באמצע הדרך לתחנת הרכבת כשקול חלש הפר את השקט. רוח פברואר הקרה משכה את מעילי, הצליפה בפניי ונשאה עימה יבבת תינוק חרישית כמעט נבלעת ביללת הסער.
הקול הגיע מהמסילה. הסתובבתי לצריף הרכבת הישן והנטוש, שכמעט ונעלם תחת השלג. ליד הפסים היה מונח צרור כהה.
בזהירות התקרבתי. שמיכה בלוייה ומלוכלכת כיסתה דמות קטנטנה. יד זעירה בלטה החוצה אדומה מקור.
“אלוהים אדירים…”, לחשו שפתיי, לבי פועם במהירות.
כרעתי על ברכיי והרמתי אותה. תינוקת. ילדה קטנה. לא יותר מגיל שנה, אולי פחות. שפתיה היו כחולות. בכייה חלש, כאילו לא נותר בה הכוח אפילו לפחד.
הצמדתי אותה לחזהי, פתחתי את מעילי כדי לחמם אותה ורצתי מהר ככל שיכולתי אל הכפר. אל תמר לוי, האחות היחידה באזור.
“יעל, מה בשם אלוהים?” תמר ראתה את הצרור בזרועותיי ונעתרה.
“מצאתי אותה ליד המסילה. כמעט קפאה למוות.”
תמר לקחה את התינוקת בעדינות ובדקה אותה. “היא בהיפותרמיה… אבל היא חיה. תודה לאל.”
“אנחנו צריכים להתקשר למשטרה”, הוסיפה והושיטה יד לטלפון.
עצרתי אותה. “הם ישלחו אותה לבית יתומים. היא לא תשרוד את הדרך.”
תמר היססה, ואז פתחה ארון. “הנה. יש לי עוד פורמולה מהביקור האחרון של הנכדה שלי. זה יספיק לרגע. אבל יעל… מה את מתכננת?”
הבטתי בפנים הקטנות שנצמדו לסוודר שלי, נשימתה החמה על עורי. היא הפסיקה לבכות.
“אני אגדל אותה”, אמרתי בשקט. “אין דרך אחרת.”
הרכילות החלה כמעט מיד.
“היא בת שלושים וחמש, לא נשואה, גרה לבד ועכשיו היא אוספת תינוקות נטושים?”
שיפטפטו. אף פעם לא התייחסתי לדברי רכיל. בעזרת כמה חברים בעירייה סידרתי את הניירת. לא היו קרובי משפחה. אף אחד לא דיווח על ילדה נעדרת.
קראתי לה נועה.
השנה הראשונה הייתה הקשה ביותר. לילות ללא שינה. חום. בקיעת שיניים. נענעתי אותה, ניחמתי אותה, שרתי שירי ערש שכמעט שכחתי מילדותי.
“אמא!” אמרה בוקר אחד, כשהייתה בת עשרה חודשים, ומושטת אליי זרועותיה הקטנות.
דמעות זלגו על לחיי. אחרי כל שנות הבדידות רק אני והבית הקטן שלי עכשיו אני אימא של מישהי.
בגיל שנתיים היא הייתה סופה קטנה. רדפה אחרי החתול. משכה וילונות. רצתה לדעת הכל. בגיל שלוש הכירה כל אות באלבומי התמונות שלה. בגיל ארבע סיפרה סיפורים שלמים.
“היא מחוננת”, אמרה השכנה תמי והזיזה את ראשה בהשתאות. “אני לא יודעת איך את מצליחה.”
“זה לא אני”, חייכתי. “היא פשוט מאירה.”
בגיל חמש ארגנתי הסעות כדי לקחת אותה לגן ביישוב הסמוך. הגננות היו המומות.
“היא קוראת טוב יותר מרוב הילדים בני שבע”, אמרו לי.
כשהחלה את בית הספר, שתי צמות ארוכות ועבות קישטו את ראשה עם סרטים תואמים. סירקתי וקלעתי לה אותן בכל בוקר. לא פספסתי אף אסיפת הורים. המורים שלה שיבחו אותה ללא הרף.
“גברת כהן”, אמרה מורה פעם אחת, “נועה היא התלמידה שחלמנו עליה. היא תגיע רחוק.”
לבי התמלא גאווה. הבת שלי.
היא גדלה לאישה אלגנטית ויפהפייה. רזה, בטוחה בעצמה, עם עיניים כחולות זורחות ומלאות נחישות. היא זכתה בתחרויות איות, אולימפיאדות מתמטיות, אפילו בירידי מדע אזוריים. כולם בכפר הכירו את שמה.
ואז, בערב אחד בכיתה י’, היא הגיעה הביתה ואמרה: “אמא, אני רוצה להיות רופאה.”
מצמצתי. “זה נפלא, מתוקה. אבל איך נממן את האוניברסיטה? העיר? שכר דירה? אוכל?”
“אקבל מלגה”, אמרה, עיניה בורקות. “אמצא דרך. מבטיחה.”
והיא עשתה זאת.
כשמכתב הקבלה שלה ללימודי הרפואה הגיע, בכיתי יומיים שלמים. דמעות של אושר ופחד. היא עזבה אותי בפעם הראשונה.
“אל תבכי, אמא”, אמרה בתחנת הרכבת וליטפה את ידי. “אבקר כל סוף שבוע.”
כמובן שזה לא קרה. העיר בלעה אותה. הרצאות, מעבדות, מבחנים. בהתחלה הגיעה פעם בחודש. אחר כך כל חודשיים-שלושה. אבל היא התקשרה אליי כל ערב, בלי יוצא מן הכלל.
“אמא! עברתי את האנטומיה בהצטיינות!”
“אמא! היום סייענו ללדת תינוק בהתמחות!”
כל פעם חייכתי והקשבתי לסיפוריה.
בשנה השלישית, קולה נשמע נרגש.
“פגשתי מישהו”, אמרה בביישנות.
קראו לו דניאל. סטודנט איתה. הוא הגיע איתה לחנוכה גבוה, מנומס, עם עיניים טובות וקול שקט. הוא הודה על האוכל ופינה את השולחן ללא בקשת עזרה.
“תפסת דג טוב”, לחש
