מרים, את זאת? קמתי בהפתעה כשפתחה לי דלת החברה הישנה מהכיתה.
לא ראינו זה זמן כשנה, ופתאום היא חייגה לי והזמינה אותי לביתה. מרים מעולם לא הייתה של חיקוי דק ועדין; היא תמיד הייתה עגולה, לא חבשה בכך, נישאה לאהובתה, ילדה בן, חיה בלי חיסור. ועכשיו לפניי עמדה בחורה רזה, כשרוד, עם כהויות חשוכות מתחת לעיניים.
כמה קילו את הפסדת? שאלה.
עברו כבר עשרים, בואי פנימה הראה אותי למטבח, המשקל נמשך. שמחת? זו הסיבה שמזמנתי אותך.
אם אפילו את לא יודעת למה, אז היה צריך לקרוא לוודא, ולא אותי אמרתי.
אני כבר בחנתי, מרים מזיגה תה מכוסות והביטה בי בעצב, כל הבדיקות תקינות, אין דבר. את זוכרת את האזכור של החברה שלך, נינה, ומי קרה לה? הרופאים גם לא מצאו.
זוכר, עניתי, אבל את לא האמנת אז?
בעבר לא האמנתי, ועכשיו משהו קרה, ולא יודע מה אמין.
ספרי, לחצתי, רוצה לדעת מה באמת קרה למרים.
היא החלה:
לפני חצי שנה, אני חותכת מלפפון לסלט, ובפתאומו הזמן קפא. חותכת וחותכת, והמלפפון לא נגמר. אני תמיד סרתי לדברים בלתי מוחשיים, עד שהיום.
אה, התחלה מרתקת חייכתי, חובבת פנטזיות.
לפני שהבנתי מה קורה, נשמעה פעמון בדלת, שיבש אותי. הצצה במנעול אין אף אחד. אולי הילדים משחקים. פתחתי חבילה על המדרגה. הזזתי ברגל בעדינות, אך משהו בתוכי דרש לחפור פנימה.
פתחתי ציור איקוניקה עתיק.
זה עתיק, בטוח, אמרתי, מרים חייכה, דדי פאש הוא בעל חנות עתיקות, הוא אישר. הוא הציע לי סכום טוב.
את? היססתי, מרים מעולם לא הלכה לבית כנסת.
נזכרתי שסבתא סיפרה על אייקון ניסי למקור מים קדוש. אותו האייקון הופיע במקור, שלוש פעמים הובאו למקדש, ואז חזר למקור. חשבתי שהאייקון בחר בי, אז אשאיר אותו איתי.
מדהים, הקמתי. אף פעם לא שמעת על אייקון שמוצא בעלים בעצמו.
בערך שבוע אחרי, נזכרה מרים, החתול שלנו, תולה, בריאותו מושלמת, נרדם במרפאת חיות. בערב רודף אחרי עכבר מלאכותי, ובבוקר הוא נעלם. קברנו אותו בבית הקברות לחיות.
הקול הרע של האובדן ברגע שחלף, קיבלתי שיחת אימה מהמרפאה: רגל פוצעה בפתאומיות. חייגתי לבעלי, שדרש מהאמא שלו להביא אותי הביתה, אבל הוא נחתך מהעבודה והוצע לו משכורת זעירה.
מרים, לא מרגיש לך שהצרות הביאו איתן האיקון הזה? שאלתי.
כולם אמרו לי כך, והייתי זועמת כשבקשו ממני להיפטר, חשבתי שכולם מקנאים באוצר שמצאתי במקרה.
האם זה באמת במקרה? הסתכלתי, החבילה הונחה תחת הדלת. זה “תחתיה”.
איך אפשר לעשות “תחתיה” לאיקון? היססה מרים, עליו מצוירת מלכה שמיימית.
זה מה שבא לנו לגלות, הוספתי, ומה קרה הלאה?
הבן שלנו חלה, שהה בבתי חולים חודש שלם. ואני התחלתי לרדת במשקל, חשבתי שזה מהמתח, הריצה הלכה והגיעה לחנויות, לבישול, להבאת מזון למשתה. בעלי עבר לעבודה חדשה בחצי המשכורת.
הוא השתקפף ממחלקה, וקרן אל האור, והמשקל המשיך לרדת. דמיינתי מה יישאר ממני אחרי חצי שנה. נזכרתי במקרה של נינה, שגם היא נותרה ללא תשובה רפואית.
אין תשובה, אישרתי, אז שמעי.
לפני הגשת עבודת הגמר, חברתי תינה ובת דודתה נינה תכננו פיקניק בטבע. לכל אחת היה בן זוג. קיבלנו הצעה לישון באוהלים על גדת נהר. בדרך הלכנו לאיבוד ביער צפוף. נינה רצתה ראשונה, מצאה פרשת משי על ענף, קיבעה אותה על צווארה ומצאה מיד שביל שהוביל אל הנהר.
זה לא רק סקית, חייכה.
לא כדאי לקחת של מישהו, מי יודע למי היא שייכת? פחדה תינה.
פטורה מי שירק, השיבה נינה, יפה, אשמור לעצמי.
הגענו למקום, דגים נלכדו, רחצנו במים, בישלנו מרק, שירנו סביב המדורה, שתינו יין סגול. בבוקר חזרנו הביתה, ונינה חשה חולשה וכאב ראש. קיבלנו את נינה על היד, הקוסם של חבצלת כילם, קארין, קיבלה אותה.
התהליך הרפואי של נינה לא מצא דבר. הלכתי אל אמא של נינה וביקשתי את הבדלה, היא נתנה לי אותה. נסעתי לכפר קְרוּטוֹבְקָה ברכבת החשמלית, אל סבתא אוסטיניה, מרפאת רפואה מסורתית לטפול בחולים שאין להם תקוה.
אוסטיניה חלה על תמונה של נינה, על הבדלה, ואמרה:
זה “תחתיה”, המחלה עוברת אנרגטית, לא פיזית. אם היא תגיע בזמן, אפשר לרפא.
היא קיבלה את הבדלה, קיבלה אותה תחת עץ, חפרה וקראה לה משקה עשב. נינה שתתה, חייכה, חזרה לבריאות.
אולי נלך גם אנחנו לאוסטיניה עם האיקון? חייכה מרים ברוח מתחדשת.
נסענו, אך אוסטיניה כבר אינה בחיים; הגענו לאותו ערב לשם המסיבה על פטירתה, פגשנו את בתה, מרים, נזירה צעירה בשם מרים. היא ניקה את האיקון במים קדושים, קראה תפילה, והקבילה במקדש.
כך מרים החזירה את האיקון, והקלות רודפנה. היא חקרה, הבריאות חזרה, היא חזרה להיות מבריקה וכתובה. כמה זמן עבר, ולידתה בת, וקראה לה משאלה בשם “מאיה”.
החלום נמשך, הקולות של הרוח, העמק של הזיכרון, והאיקון נשאר במקומו, מגן על כל מי שיבוא בדרכו.
