תכירי, חיה אלון. זו עינב, העובדת החדשה שלנו. היא תצטרף למחלקה שלך.
חיה הרימה את עיניה מהמחשב. מולה עמדה בחורה צעירה, בערך בת עשרים וקצת. שיער חום-בהיר אסוף בקוקו מסודר, חיוך פתוח, ביישני מעט, ולחייה סמוקות. עינב חיבקה תיקיית ניירות דקה אל חזהּ ונרעדה קלות.
נעים מאוד, עינב רכנה בראש. אני כל כך שמחה שנתתם לי הזדמנות. מבטיחה שאתאמץ.
אריה לביא, המנהל, כבר הסתובב החוצה אבל נעצר רגע בפתח.
חיה אלון, את אצלנו עשרים שנה בלוגיסטיקה. תעבירי אותה הדרכה מסודרת: המערכת, המסלולים, העבודה מול מובילים. עוד חודש היא כבר צריכה להסתדר לבד.
חיה הנהנה, מתבוננת בבחורה החדשה. בת עשרים ושלוש יכלה להיות בתה, אילו היו לה ילדים. בגיל חמישים וחמש כבר השלימה עם זה שלא תקים משפחה רק עבודה, דירת שני חדרים וגגון גרניום על אדן החלון, וחתול בשם תמרוק.
שבו, הצביעה על השולחן ליד. מיד נתחיל.
בשבוע הראשון עינב התבלבלה בקודי המובילים, ולא זכרה להזין נתונים עד הסוף. חיה תקנה, הסבירה, ציירה תרשימים בעט על פתקי ממו.
תראי, פה כתבת חיפה, אבל הטנדר נוסע לירושלים. מאתיים קילומטרים בכיוון השני, קולטת?
עינב הסמיקה עד השורש, התנצלה ותיקנה ואז שוב טעתה, אבל במקום אחר.
באמצע השבוע השני כבר התחילה לקלוט. עינב רצה לרשום כל פרט במחברת מקושטת חתולים, שצמודה אליה כל הזמן.
חיה אלון, למה אנחנו לא עובדים עם החברה הזאת? יש להם מחירים כל כך זולים.
כי פעמיים הם הבריזו. מוניטין זה הכל, תרשמי לך בראש.
עינב הנהנה ורשמה. פתאום שאלה:
את בעצמך אופה? יש ריח משגע מהקופסה שלך.
חיה חייכה לעצמה. ביום שאחריו, הביאה קופסה גדולה ובתוכה בורקס תפוחי אדמה. עינב זללה בארוחת צהריים בהנאה כאילו לא אכלה כזה מעולם.
סבתא שלי היתה אופה כך, אספה בעדינות פירורים. היא נפטרה לפני שנתיים. אני מאוד מתגעגעת אליה.
חיה הניחה בעדינות יד על ידה הדקה של עינב. זו לא התרחקה, רק חייכה בהכרת תודה.
אחר כך באו עוגת תפוחים, עוגיות גבינה, עוגת דבש ועינב אמרה שזו עוגת הדבש הכי טעימה שאכלה אי פעם. חיה מצאה את עצמה אופה בכוונה כפול, שיהיה למה להביא. חום ישן-נשכח השתרש בה בלי משים.
חיה, אפשר לשאול אותך משהו אישי? לא קשור לעבודה.
בטח.
בן זוג הציע לי להתחתן. אבל אנחנו ביחד רק חצי שנה. את חושבת שזה מוקדם?
חיה שתקה לרגע, מביטה בעיניה הדואגות של עינב.
אם את מתלבטת זה מוקדם. יום יבוא ותדעי, בלי לשאול.
עינב נאנחה בהקלה, כאילו חיה הורידה מעל כתפיה עול כבד.
בתום השבוע השלישי כבר ניהלה עינב לבדה מו”מ מול מובילים, בדקה מסלולים, עלתה על טעויות של אחרים. חיה הביטה בה בגאווה חרישית הצלחתי, היא חשבה. גידלתי.
את בשבילי כמו אמא, לחשה לה עינב יום אחד. רק טובה יותר. אמא שלי תמיד מעבירה עלי ביקורת. את תומכת בי.
חיה עפעפה והביטה בחלון.
לעבודה, ילדה.
אבל החיוך לא ירד מפניה כל אותו ערב.
עינב פרחה. חיה שמה לב איך היא מדברת בבטחון עם מובילים, מדפיסה טפסים במהירות, יודעת להתמצא במערכת בלי תקלות. התלמידה עלתה על הציפיות.
… בישיבת יום שישי, אריה לביא נראה עגום מהרגיל. ישב בראש השולחן, מגלגל עיפרון ושומר על שתיקה ממושכת.
המצב לא מזהיר, הביט בנוכחים. השוק צונח, שלושה לקוחות גדולים עברו למתחרים. ההנהלה החליטה על קיצוצים.
חיה הביטה בחבריה. כולם ידעו מה המשמעות.
במהלך החודש הקרוב יוחלט על כל מחלקה בנפרד, המשיך בינתיים, ממשיכים כרגיל.
חיה שבה לשולחנה, מביטה בעינב דרך מסך המחשב. עינב הקישה על המקלדת, אך ידיה ריחפו מעל המקשים.
חמישים וחמש. חיה ידעה את המשמעות שכרה מהגבוהים במשרד, הוותק עצום, פיצויים נאים. מספרית מועמדת מושלמת להפסקת עבודה. מריר, כואב, אבל תעבור את זה. עוד מעט גיל פרישה, יש חסכונות, המשכנתא נגמרה.
אבל עינב… הילדה השתנתה. לא פטפטה, לא ביקשה תוספת מעוגת התפוחים, מבטה חלף לצד חיה כשפנתה אליה.
עינב, הכל בסדר? חיה התיישבה על קצה השולחן שלה. את דואגת מהקיצוצים?
עינב נרתעה לרגע, חייכה מתוח.
לא, סתם עייפה. באמת.
אבל חיה ראתה לא באמת בסדר. אוי, מסכנה. רק נכנסה והנה כבר מסתיימת ההתחלה.
שבועיים נמשכו במתח. בחדרים לחשו השערות מי ילך הביתה ראשון. עינב עבדה חרישית. חיה קלטה מזווית העין את המבט המשונה שלה, אך ייחסה זאת לחרדה הכללית.
ביום חמישי אחרי הצהריים, הודעה פנימית הבהבה: “חיה אלון, נא להיכנס למשרד המנהל”.
חיה קמה, סידרה את הז’קט. הנה זה בא עשרים שנה, ועכשיו הזמן לעזוב. היתה מוכנה לזה.
פתחה את הדלת ונעמדה נדהמת.
בקצה השולחן ישבה עינב זקופה, תיקיה על ברכיה, פניה חתומות.
תיכנסי בבקשה, קרא אריה והצביע על הכיסא לידו. יש עניין חשוב שצריך לדון בו.
חיה התיישבה, מסתכלת עליו ואז על עינב. עינב לא פגשה את עיניה.
עינב עבדה טוב, פתח אריה דפים לפניו וזיהתה סדרת טעויות חמורות בעבודה שלך, חיה אלון.
חיה חדלה לנשום. עינב, עם התיקיה עם החתולים, “טעויות”? עינב הזו, שאכלה עוגיות שלה ושאלה על חתונה.
ניתחתי נתונים של שמונה חודשים, דיברה עינב, התבוננה רק באריה מצאתי אחת-עשרה טעויות בעייתיות: קודים לא נכונים, אי-התאמות בטפסים, בלבול בתאריכים.
פתחה את התיקיה, הוציאה דפים עם טבלאות, סימון זוהר בצהוב. חיה זיהתה את כתב ידה על השוליים.
אני בטוחה שאצליח לנהל את המחלקה טוב יותר, אמרה עינב ביובש לחיה אלון יש ניסיון, אבל הגיל עושה את שלו. ההנהלה תרוויח להישאר איתי שכר נמוך, תפוקה גבוהה. זה מתמטיקה פשוטה.
אריה השעין גב לכיסאו, מתופף באצבעות על השולחן.
חיה, מה תגידי?
חיה קמה באיטיות, ניגשה, עיינה במסמכים. ראתה את “הטעויות” בעצם לא טעויות.
אני לא מתכוונת להתנצל, הניחה את הדפים בעשרים שנה למדתי: אי אפשר לעבוד מושלם תמיד. מה שחשוב, שתהיה תוצאה. הכל מגיע בזמן, לקוחות מרוצים, הכסף נכנס.
אבל טעויות כאלה עלולות לגרום לאסון! עינב התקרבה, בקולה רעד חיים פתאום. רציתי לטובת החברה!
אריה גיחך ללא רוע, עייף. את יודעת מה, עינב? איזה עובדים אנחנו לא צריכים? כאלה שמסוגלים להקריב חבר לעבודה בשביל קידום.
עינב החוירה.
אני מכיר את “הטעויות” המשיך אלה לא טעויות. זה ניסיון. חיה יודעת לעקוף בירוקרטיה כשצריך, לזרז תהליכים איפה שהמערכת תקועה. על הנייר? לא לפי התקנון. במציאות? זה מומחיות. את פשוט צעירה מדי להבין.
עינב לפתה את משענות הכסא.
עוד שבועיים, תודה ולהתראות, סגר אריה את התיקיה. תשאירי לי מכתב התפטרות עד סוף היום.
בבקשה… קולה נשבר אני צריכה את העבודה הזו, יש לי משכנתא, הרגע התחלתי…
היית צריכה לחשוב על זה קודם. את יכולה לצאת.
עינב התרוממה, התיקיה נשמטה מידה, דפים התפזרו. היא אספה אותם במהירות, בוכה אל שארית היום מהעיניים.
הדלת נסגרה כמעט בלי קול.
ככה זה, חיה, אריה נאנח עוד רגע והיו יושבות לך על הכיסא. חיבקת נחש.
חיה שתקה. ריק ושומם בבטן.
תישארי עד הסוף, אמר על אנשים כמוך לא מוותרים. ברור?
היא הנהנה ויצאה.
עינב ישבה, מחוספסת, מול המסך. כשחיה חלפה על פניה, עינב שלחה מבט אדום, קשה. חיה לא הסתובבה. שבה אל עמדת העבודה, פתחה את המערכת. הבורקסים בקופסה נשארו בדיוק כפי שהיו, עד שירדה השמש.
