תחזרי עכשיו חזרה, אל המושב שלך, אמר יצחק בעייפות ובלי להביט בה בכלל.
בקולו של יצחק נשמעה קור וחספוס, כאילו כל הרגשות התקררו והצטמקו במשך שנים ארוכות של שתיקות מחניקות ופגיעות שמעולם לא נאמרו רהוט.
הוא עמד ליד החלון, עיניו נעוצות בשמים הירושלמיים האפורים, עטופים בענן כבד של חורף. לפתע הבינה נעמה הכול. ממש הכול.
לא תירוצים, לא דמעות, לא מאמצים להחזיר את העברדבר לא יוכל לשנות את הסוף. הדלת שנסגרה ביניהם נשמעה חרישית, אך נחרצת מתמיד.
זהו? ככה? שאלה בשקט, וקולה הדהד בחלל הריק של הסלון שפעם נשמעו בו צחוקים.
מה עוד אפשר? הכל נגמר, את הרי רואה בעצמך. אמר ונשען על אדן החלון, מבלי להביט בה. בגב הזקוף שלו היה יותר ניכור ממה שכל הכעס היה מסוגל לגלם.
נעמה התיישבה על קצה הספה, מכסה את פניה בכפות ידיה. אפילו לבכות כבר לא היה לה כוח. כאילו הדמעות כולן כבר נשפכו, טיפה אחר טיפה, כל יום נטמעות בתה המר ששתתה לבדה, מול אדם שהפך לצל.
והרי זכרה איך לפני חמש עשרה שנה עמד לצידה בחלון, אבל אז קרניה של שמש תל אביב קיץ הציפו את החדר, והוא הביט לה בעיניים באהבה מלאת הבטחה:
נעמה, נצליח. ביחד. נתגבר על כל מכשול.
אז האמינה בו בכל נשמתה, עד שהייתה מוכנה ללכת איתו עד קצה תבל.
אבל כעת ההבטחות התפוגגודהויות כמו תמונות ישנות, ששכחו בשמש. רק תווי הרגש נשארו קלים ומרוחקים.
טוב, אמרה לבסוף, ובצליל היה משהו לא שבור, אלא דווקא של שלווה חדשה, כמעט מפתיעה. אם זה מה שהחלטת.
עיניה בערו בלב, אך המילים נותרו רגועות ויציבות.
היא קמה, הלכה אל הארון והוציאה ממנו מזוודה ישנה, כאילו הייתה פעם הביתה לא באמת שייכת. במהלך השנים, מעולם לא העיזה להרגיש שם בביתכל דבר נראה שלה, אבל לא שייך.
הצעדים במסדרון היו כושלים. בפתח עמדה בתה, יעלכמעט בוגרת, סטודנטית, שבליבּה בערה הדאגה על המציאות המתערערת.
אמא, מה קורה? את נראית כל כך שונה. ניסתה לחייך נעמה, אך החיוך נאבק בעלבון. אני נוסעת קצת, יעלי. לסבאלמושב. זה זמני.
יעל התקפלה ומבט דמעות הופיע בעיניה הצעירות:
הוא שוב אמר משהו? הוא שוב כועס?
לא משנה. לפעמים צריך ללכת כדי לא לחדול לצידו, ענתה נעמה. עוד נדבר, אני לא נעלמת. אני רק חייבת קצת שקט.
הוא לא ליווה אותה, אפילו לא מילה אחת נאמרה בין הדלתות. השקט במבואה היה כמעט איומי, רק תיק-תק השעון נשמע.
רק כשהדלת נסגרה אחריה, מתחיל המסע לחיים הלא ידועים.
רכבת הלילה היטלטלה באיטיות, עגמומית. נעמה הצמידה מצח לשמשה הקרירה, מבטה תועה החוצה ואינו רואה.
מחוץ לחלון השתרעו שדות וגבעות חשוכות, תחנות קטנות נצנצו, חופות בכסות מעילים עבי-בד.
הכול סביב היה שקט ואפור, כמותה. היא עצמה הייתה ריקה כמו אותה מזוודה עתיקההדיה של הילדות בלבד נטמנו בה.
בקרון היו עמה אישה צעירה עם תינוק בבגד גוף, וצעיר עם גיטרה שהיה פורט חרש. היא כמעט לא שמעה את שיחתם. רק מילה אחת נאמרה בלחישה ותפסה אותההביתה.
הרי גם היא נסעה הביתה, אל העבר, אל עיקר החיים. הרחק מהמולת העיר הגדולה שמעולם לא ידעה לקבלה כבת בית.
בתוכה גאו זיכרונות מבית הוריה בלב השרון: עץ תאנה רחב בצידו, אמא שלשה בצק לחלה, ואבא שבא מהכוורת עם דבש ריחני בכלי חרס.
שנות הילדות הרחוקות עלו בה חמימות התנור, ואמונה רגועה במחר הטובאשר כה חסר לה כל השנים.
ברוח הבוקר קיבלה אותה תחנת הרכבת הקטנה בריח מוכר של עץ ועשן. מקום מוכר.
הכול נראה קטן, צעצועיומוכר: בתי מושב נמוכים, רחובות חול דקים, מכולת מקרטעת בפינת הרחוב.
אולי פשוט גדלה מדי לעולם הזה הקטן?
אבל בעצם הרגישה מה שבליבה מתמוסס, כשאבא עמד שם, ליד שער הברזל של הביתמתבונן, רק נושף ואומר:
הגעת. סוף סוף, הביתה.
הגעתי, אבא. מצטערת.
וכך נעמדו רגעים ארוכים, יד ביד, כמו שניים ששרדו סערה ומצאו נמל שקט.
בתחילה היו הימים מוזריםנעמה למדה מחדש את הפשטות. קמה מוקדם לעזור לאביה במשק, הלכה לקנות בסופר הירקות הטריים, הכינה מרק עדשים ולחם מחמצת.
אחר-הצהריים התיישבה ליד החלון של הסלון, צופה בדרך המאובקת שבחוץ. דממה. לא פקקי תנועה, לא ריצות אין-קץ.
רק קריאות התרנגולים בבוקר, ושיירות מכוניות חולפות מעטי עשן.
לפעמים הייתה יושבת מול הארון בו עדיין תלויים שמלות בית הספר הישנות שלה, מלטפת את הבד הדהוי.
הכול נראה רחוק וקרוב, הזמן נשזר כמו צמר תועה.
ביום השלישי הגיעה השכנה יהודיתמלאת חיים, עם דלי תפוחי אדמה רטוב:
נעמי! סוף סוף חזרת. תל אביב לא בשבילך, מה?
כנראה לא, חייכה נעמה חלושות.
אל תדאגי, מותק אצלנו כאן החיים בוערים וטובים. שמעת? יש לנו מנהל חדש בבית הספררווק, אומרים צעיר, איש של מעשה. תבואי, תכירי אותו.
נעמה נסוגה, חשה מבוכה:
אני עוד לא פנויה להיכרות צריכה רגע להירגע.
איזה שטויות, התעקשה יהודית, לפחות שיהיה לך עם מי לדבר.
בסוף השבוע כבר הסכימה לעזור בבית הספרלנקות ניירת ישנה למזכירה. דווקא שם פגשה את דניאל.
גבוה, רזה, עיניים ירוקות והשקט שבקולו. מסוג האנשים שהעוצמה האמיתית שלהם טמונה בענווה.
את בטח נעמה בן-דוד? חייך בעדינות. “אמרו לי שאת טובה במספרים. אנחנו קצת בבוץ עם הדוחות.”
כן, ענתה, מרגישה מתח משתחרר, אני אעזור בשמחה.
יופי. חייבים אנשים כמוך כאן.
הם דיברו על בית הספר, על המושב, על חיים. ושם, בצילו, שרתה עליה שלווה שלא הכירה זה זמן רבבלי מסכות, בלי תחושת זרות.
החורף עבר בשקט. נעמה נקלטה לחיים החדשים: עזרה בבית הספר, סייעה לדניאל בבירוקרטיה מול המועצה.
בלילות הארוכים היתה יושבת על כורסה חמימה, סורגת, בוהה בערימת העצים שעל האח.
לחייה שבו הצבעים: ריח לחם חם, אורה של מנורת נפט, ותחושת הדף של אש. פחדי העיר התפוגגו בפשטות הזווהתחלפו בתחושת בית שלווה.
יעל הייתה מתקשרת לעיתים רחוקות, לפעמים רק שלחה הכול טוב, אל תדאגי. נעמה לא דרשה. היא ידעה שעל בתה לחוות את הדרך שלה בין שני העולמות, ולבחור בעצמה.
פעמים, בלילות שקטים במיוחד, חזרה אל זיכרון יצחקאיך אחז בידה בתחילה כל-כך, ואיך הלך שותק מדי בוקר.
האם באמת היה שלה אי פעם, או שרק האמינה בדמות שציירה?
עם כל זריחה נוספת בבית הוריה, התבהרה התשובה…
האביב במושב התפרץ פתאום. שלוליות הפכו לפרחים סגולים; אדמה שחורה נשמה מחדש. נעמה שתלה גני דליות ופרחי אבשלוםכמו שאמא הייתה שותלת, וזה מילא אותה בשלווה שהייתה לה דרושה.
דניאל קפץ לעזור, אם בקרשים לאדניות ואם בפטיש. ערב אחד, כשהשמש שוקעת אל בין גפני הכרם, אמר:
גם אני לא חשבתי שאשאר כאן. כבר חשבתי לעזוב לנצח אחרי ששושי נפטרה ואז חזרתי, כי היו צרכים. ילדים, בית ספר…
במושבים יודעים הכל על כולם, צחקה, תקעה יבול נוסף.
“הלוואי שידעו. העיקר לא לשקר לעצמנו.”
הוא הסביר בפשטות, ובקולו הידהדה אותה בגרות של מי שאיבד ואז השכיל להתחיל מחדש.
פתאום, לראשונה זה שנים רבות, הרגישה נעמה שהיא לא מתקיימת, אלא חיה ממש פה, עכשיו.
הידיים שלה הריחו מהאדמה, השיער משמן עץ הזית, הנשמה שלווה אמתית.
בחג השבועות היתה שמחה גדולה במושבנעמה, שזכרה לחנים מהילדות, הוזמנה למקהלה.
היא היססה, אבל דניאל חייך בעדינות: הקול שלך צלול, נעמה. תשיריכאילו האביב שר מתוכך.
אחרי החגיגה היה אולם התרבות מלא מחיאות כפיים חמות. כשנעמה הבחינה במבטו הנינוח של דניאל בקהל, הבינה שבזה בדיוק חשקה נפשה תמידבחום ובקבלה.
הקיץ היה שטוף שמש ומלא ריח בשלות. נעמה ודניאל עבדו יחד בתחנות משק, נסעו למועצה לסידורים.
השתיקות ביניהם לא העיקו. להיפך, מילאו אותם נינוחות שקטההיא מצאה מנוחה אמיתית בשותפות הלא-מובנת מאליה.
פעם, בדרך חזרה במכונית, אמר: את מביאה אביב בליבך, נעמה. מאז שאת איתנובבית הספר, ביישובהכל נהיה צלול יותר.
נו, באמת דניאל, הסמיקה.
זו לא מחמאה, זה פשוט עובדה.
היא הופתעה לחלוטיןמישהי בגילה, אחרי כל מה שעברה, עדיין יכולה לשמוע מילות חיבה כה ישירות, כן?
ביום הולדתה העיר אותה קול מתחת לבית. שליח עמד שם מחזיק זר ורדים אדומים עוצמתי.
בין הוורדים הייתה פתקית מעוטרת: סליחה. אולי מאוחר מדי. אבל אם תרציתחזרי. הבנתי הכול. יצחק.
היא הביטה בזר, נזכרת בפרחים אלה בדיוקהיו תמיד יפים, ותמיד ריקים ממשמעות אמיתית.
בערב, כשדניאל בא לבקר, הושיטה לו את הזר: עברה מתנה מהעבר. לא יודעת מה לעשות איתו.
אולי פשוט לשחרר, אמר דניאל בשקט, מתבונן בעלי הכותרת. אם הגיע עד אלייך, כנראה הגיע זמן לבחור.
היא הושיבה את הוורדים במים, אבל אחרי יומיים, זרקה אותם בארגז הקומפוסט, בלי להציץ.
כשהעלים בצבע זהב החלו לרקוד ברחובות, הופיעה לפתע יעל בכניסהבוגרת, עייפה, אך תמיד הילדה שלה.
אמא אפשר לגור אצלך קצת? בתל-אביב נהיה לי כבד מדי.
נשמעה נעמה: בטח, בת. תמיד תחזרי. כאן הכול שלך.
בערב ישבו לצידו של התנור, ויעל סיפרה:
אבא גר עכשיו עם אותה עליזה הזאת. אבל אמא, הוא נראה כל כך לא מאושר שם. כל הזמן כעוס.
“ככה זה, ילדה. בחיים אין הפתעות כולם נהיים בסוף ישרים. או שאת מקבלת את זה או נשארת עם אשליה.”
יעל חנקה דמעה: האמת שחשבתי שתשלימי איתו יום אחד, אבל עכשיו טוב לך כאן, בלי אבא. את שלֵווה.
שלווה, יעל. שלווה קטנה זה כל האושר. זה לדעת שיש מי שמחכה לך.
החורף הבא התגלגל עם פתיתי שלג אלגנטיים ותחושת שקט מוחלט.
בבית ריח סלט תפוחים מיובשים ואורן מן החצר. את ראש השנה ציינו בצניעות: יעל, אבא של נעמה, ודניאל שלהם.
ארוחת שישי הייתה פשוטה אך טעימה, השלג בחוץ התגלגל כמו מחול לילי, והיא הרגישה שייכת.
בחצות, הרים דניאל כוס מי רימונים:
אני רוצה להרים כוס בשביל לא לפחד להתחיל מהתחלה. בכל גיל, בכל מצב.
נעמה הביטה בו, בבתה, באביה החכםופתאום ידעה, בבירור עמוקהנה, סוף סוף, היא בבית.
לא בלב תל אביב, לא בין רהיטי זכוכית ומערכות צללים, אלא כאן בין אנשים ישרים, עיניים טובות ולב פתוח.
החיוך שלה היה בהיר ושוחר: תודה, חיים. תודה על כל השיעורים. הכול במקומו עכשיו, בדיוק כמו שצריך.
שנתיים חלפו. המושב לחש כולו: עוד מעט חתונה. ונעמה רואים איך פרחה. כאילו שוב בת עשרים וחמש.
יעל למדה במכללה החקלאית ליד, ובאה בכל סוף שבוע לנשום בית אמיתי.
דניאל הפך כמעט למשפחהחבר קרוב ומורה.
נעמה ניהלה את חשבונות בית הספר והייתה רוח חיה בכל יריד מקומי.
הבחוש, ממש כמו פעם: רק היא, מרק החמה’ של אמא וסיר רוטב הדובדבנים, ואפס געגוע לעיר.
בבקרים, עם כוס תה מרווה חמה ויד עליה מאבן, הביטה בשמש עולה על עלי השלג.
ולפעמים עלו בה דברים שיצחק אמר “תחזרי אל המושב שלך!”
בלב, בלי טינה, ענתה: “תודה לך. כי בזכותך, מצאתי את המקום האמיתי שלי.”
נעמה לא חיפשה עוד אושר אי שםהיא בנתה אותו בידיה, עם אהבה, אמון, עבודה ונאמנות.
וכל יום חדש היה לניס קטן: פשוט לחיות, פשוט לאהוב ולהיות נאהבתבשלמות, באותנטיות ובתחושת נצח.
