תחזרי עכשיו, אל הכפר שלך אמר בגבו, קולו קר ומיואש, וידעתי ששום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
דוד עמד ליד החלון ודיבר בשקט, בקול רגוע, אבל כפור שנות השתיקות והאכזבות עמדו בו. כל השנים האלו, השיחות שלא נאמרו, הערבים הארוכים בתל אביב, כבר כרסמו כל רגש.
הבטתי בזמן שחלף, בעננים הנמוכים שמילאו את שמי נובמבר שמתוחים מעל גגות העיר, והבנתי: הכל נגמר. לגמרי.
אין עוד תירוצים, דמעות, או נסיונות להחזיר אהבה שכבתה הדלת נסגרה בלי רעש, בנקישה חרישית.
זהו? כך? לחשתי, קולי נבלע בחלל דירתנו השקטה, שפעם התפוצץ מצחוק של ילדה. מה את רוצה שאגיד? נגמר לנו. את יודעת את זה, יעל.
הוא הסתובב ממני, והגוף שלו הפך קשוח. בגב הזה היה יותר אכזריות מאשר בכל ויכוח.
התיישבתי בזהירות על קצה הספה, כפותי על פניי. אפילו לבכות לא היה לי הדמעות כנראה נגמרו מזמן.
הן זלגו בחשאי, טיפות-טיפות, בערבים בודדים מול כוס תה נענע מר, כשהישיבה מול אהוב שנעשה צל כבר לא ביקשה מילים.
נזכרתי איך, לפני חמש עשרה שנה, הוא עמד מולי באותו חלון, רק שאז השמש התל-אביבית שטפה את פניו באור זרחני והוא הביט ישירות לתוך עיניי וחייך:
“יעל, נצליח יחד. שום קושי לא יעצור אותנו.”
אז באמת האמנתי בזה. האמונה הייתה מוחלטת, הייתי עוזבת בשבילו כל דבר.
היום ההבטחות דהו כמו צילומים ישנים שהשאירו בשמש רק מתווה חיוור של רגשות נשאר.
טוב אמרתי, נרגעת בשקט אם זה רצונך.
המילים נאמרו רגועות, אבל בפנים הכל התכווץ.
קמתי, אספתי את הקלילות המרוחקת שהייתה בי, הוצאתי מזוודה ישנה מתחת לארון.
לא היו לי הרבה דברים במילא, בכל השנים בתל אביב לא הצלחתי להרגיש שבאמת התמקמתי. הכל כאילו “שלי”, אבל לא בית אמיתי.
הדלת נטרקה במסדרון. ואביב בתם היחידה שלנו שגדלה והפכה לסטודנטית באוניברסיטת תל אביב עמדה שם, עיניה דואגות.
אמא, מה קורה? למה את נראת ככה? שאלתי, בקושי מחייכת. הכל בסדר, פשוט נוסעת הביתה, לסבא בצפון, לכפר הקטן שלנו. לזמן לא ארוך.
אביב קימטה מצח. ראיתי בעיניה הדומעות כל מה שלא נאמר.
שוב אבא כועס? שוב האווירה המוזרה הזאת?
זה לא חשוב עניתי. לפעמים חייבים להתרחק כדי לא להיעלם לגמרי בתוכך.
הבטחתי לה שנשמור על קשר.
דוד אפילו לא יצא להיפרד. בדירה שררה דממה, רק שעון המטבח תקתק.
למטה נשמעה טריקת דלת הבניין כשגררתי את המזוודה החוצה, אל חיים חדשים, בלתי ידועים.
הרכבת עמדה בתחנת תל אביב-סבידור, ולקחה אותי לילה שלם. היא התגלגלה באיטיות על פני השדות, והחלון הקר צימרר את מצחי.
מאחורי החלון רצו נופים מתחלפים יערות הגליל, תחנות נטושות, דמויות בודדות עטופות בשאלים.
הלב שלי היה כמו המזוודה: מלא בשאריות עבר, ריק מהווה.
בקרון איתי נסעה אם צעירה עם ילדה ישנה וחייל צעיר עם גיטרה שפרט לעצמו.
לא שמעתי כמעט כלום, רק הבזיק לי בראש המילה “הביתה”. הרי חזרתי הביתה לצמיתות. משאירה מאחוריי את ההמולה של העיר שלא הפכה לנמל שלי.
בתוך הראש עלו זכרונות: עץ שקד פורח בחצר בית אמא בצפון, ריח חלות לשבת, ואבא חוזר מהמושב עם קנקן דבש טרי.
היה זה שקט ותחושת הגנה שבקושי הכרתי בשנים האחרונות.
הרכבת עצרה בתחנת הכפר בצפון, והריח של פחם ועץ שרוף קיבל את פניי. הכל נראה קטן הבתים, הרחוב, המכולת.
אולי פשוט אני גדלתי מתוך המקום הזה?
כאשר ראיתי את אבא, עומד ליד שער הברזל הקטן של הבית, משהו בפנים נמס, דמעות חמימות נזלו בלי שליטה.
הוא הביט בי, נאנח ואמר:
הנה, יעל, חזרת. הביתה.
חזרתי, אבא. סליחה.
עמדנו כך, יד ביד, שותקים, כמו שניים שעברו סערה ומצאו עוגן שקט.
הימים הראשונים היו מוזרים. התרגלתי מחדש לעובדה שאני עצמי קמה השכם לעזור לאבא במשק הקטן, ללכת לשוק בכרמיאל, לבשל מרק לפי המתכון של אמא.
הייתי יושבת ליד חלון הסלון, מביטה בשביל המאובק, והעולם היה כולו שקט.
אפילו לא תנועה של אוטובוס, רק תרנגול מקרקר ואוטו ישן חולף.
לעיתים התיישבתי ליד הארון שבו שמרו את שמלות בית הספר שלי, מרפרפת על בדים מוכרים מילדותי.
הכל הרגיש רחוק אך קרוב, הזמן נשזר בליבי בחוטים משונים.
ביום השלישי קפצה לבקר השכנה, תמרה. אישה שמחה וחזקה, תמיד עם דלי ירקות טריים מהגינה.
יעלה! סוף סוף חזרת אלינו. תל אביב לא התאימה לך, אה?
לא נכנסתי בדיוק לשגרה שם, חייכתי חלש.
כפר לא מחליפים, זה החיים עצמם, תראי! בבית הספר יש עכשיו מנהל חדש, יגאל. אלמן, אדם טוב, ישר. בואי, אכיר לך פעם.
עזבי, תמרה. עכשיו לא מתאים לי. אני צריכה לאסוף את עצמי, עניתי.
תמיד צריך לדבר. תעשי טוב לעצמך, תני מקום להכיר אנשים.
אחרי שבוע הלכתי לביה”ס לסייע לחברה למחוקנים.
ושם פגשתי את יגאל גבוה, רזה, עיניים בהירות, קול שקט ובטוח בעצמו.
את בטח יעל שמעוני? תמרה סיפרה שתעזרי לנו בדו”חות. הכל די מבולגן השנה.
יש לי הרבה ניסיון, אשמח לסייע, עניתי.
יופי, יעל. כאלה אנשים חסרים פה מאוד.
שוחחנו על הכפר, על בית הספר. לידו הרגשתי שקט כמו בילדות.
החורף חלף מבלי ששמתי לב. עזרתי עוד ועוד בבית הספר, נסעתי עם יגאל לכרמיאל לסידורים.
בערבים, הייתי יושבת קרוב לתנור העצים, סורגת, באור המנורה.
ריחות של לחם טרי, פירות יבשים, פיצפוץ האש כל אלה צבעו את ימי בצבעים חיים.
איכשהו, כל דאגה עירונית דהתה, והתחלפה ברוגע ימיים של כפר.
אביב התקשרה מעט. לפעמים וידאו, לאחר מכן רק הודעות של “הכל בסדר, לומדת”.
ידעתי עליה למצוא בעצמה את מקומה.
בלילות שקטים נזכרתי בדוד. איך אחז בידי בתחילה, עיניו מבקשות לא לשחרר, ואיך הפך זר בשתיקות של בוקר.
האם בכלל היה פעם אמיתי, או רק האמנתי כל השנים בדמות שציירתי?
עם כל בוקר בבית הורי, הכל הפך ברור יותר.
האביב בכפר הגיע בעוז, סביבי אדמה שחורה מוכנה לזריעה, שירים של ציפורים וריח תפוחים טריים.
החלטתי לשתול בפרגולה פרחים, כפי שאמא עשתה כל שנה: דליות, בזיליקום ריחני ולבנדר.
יגאל הגיע לעזור מברג, מסמרים לכל מיטת פרחים.
לפנות ערב, ציירה שקיעה גוונים עדינים בשמיים ויגאל אמר לי, מביט לאדמה:
גם אני חשבתי שלא אשאר, אחרי שאיבדתי את אשתי, אחרי שעזבתי לתל אביב אבל פה יש נשמה. חזרתי, כי כאן מחכים לי.
חייכתי אליו, שותלת שתיל נוסף:
הכפר יודע הכל, תמיד.
העיקר לא לשקר לעצמך, ענה, בקול עמוק.
ופתאום, הרגשתי באמת חיה. לא קיימת חיה, מלאה וחופשיה.
לא מחכה לאושר, אלא מוצאת אותו במה שיש, בכאן ועכשיו. ידיי מדיפות ריח אדמה, שערי מדיף עשן אח, וליבי הולך ומתמלא ביטחון.
בחג השבועות הכפר התכנס לשירה בבית העם. הוזמנתי למקהלה, למרות שחששתי.
יש לך קול צלול, יעל. תשירי, זה מרפא, אמר יגאל.
שרתי, והקהל מחק כפיים באהבה. במבט שלו היה חום ושותפות שלא הכרתי אמת פשוטה.
הקיץ עטף את הכפר. נסענו יחד למועצה האזורית, עבדנו על תקציבים, רכשנו ספרי לימוד.
השתיקות בינינו היו מלאות שלווה שתיקה של קרבה.
פעם, בדרך חזרה, הביט למעלה ואמר:
מאז שהגעת, היה פה כמו אביב. אפילו האוויר השתנה.
תפסיק להחמיא, הסמקתי.
עובדה, ענה בשקט.
ליבי פעם בהתרגשות חדשה, מפתיעה, כמו ילדה.
ביום הולדתי קיבלתי שליח עם זר ורדים אדום יוקרתי.
פתק: “סליחה. אולי מאוחר. רוצה תחזרי. הבנתי הכל. דוד”.
החזקתי בזר, יודעת אלה אותם פרחים יקרים שנתן תמיד, למראית עין.
בלילה הגיע יגאל. שתקתי, מסרתי לו את הזר:
מתנה מהעבר. לא יודעת מה לעשות איתה.
אולי פשוט לשחרר, אמר והביט בעלי כותרת האדומים לבחור אם להיפרד.
זה מה שאעשה. תודה.
הנחתי את הזר על אדן החלון. אחרי יומיים, השלכתי אותו לקומפוסט בלי צער.
בסתיו, כשתחיל לדהות, אביב הגיעה.
נראתה בוגרת, עיניה בוכות.
אמא אפשר לגור איתך קצת? בעיר קשה לי.
בטח, ילדה שלי. כאן תמיד ביתך.
ישבנו יחד ליד התנור והיא סיפרה:
אבא גר עכשיו עם דנה אבל לא נראה לי מאושר. רק כועס.
אמר לי פעם: “הכל יצא אחרת ממה שחשבתי, חמודה.”
הקשבתי לה, והוספתי עץ למדורה:
זה תמיד ככה, אביבית. בסוף יוצאים גלויים, יותר ישרים.
אביב בכתה חרישית:
פעם קיוויתי שתחשבי לשוב אליו. עכשיו אני מבינה שאת פה, אחרת. שלווה.
אני שלווה, ילדה. וזה אושר אמיתי. לדעת שמחכים לי.
החורף מילא את הבית בריח תפוחים מיובשים, אור נר ושקט חברתי.
ראש השנה הגיע, וסביב שולחן קטן הייתי עם אביב, עם אבא ועם יגאל.
על השולחן מאפים, סלטים, טחינה ויין פשוט מהגליל, בחוץ שלג צנח חרש.
בשעה שתים עשרה, טען יגאל כוס רימונים:
לחיי שמתחילים מחדש, בכל גיל.
הבטתי סביבי בילדתי, באבי הזקן, בידידי יגאל, וליבי התמלא שלווה שלא ידעתי.
הבנתי: זה הבית האמיתי שלי. לא דירה מנוכרת בעיר או בעל כעוס, אלא אנשים אוהבים, עיניים טובות.
חייכתי לעצמי: “תודה, חיים. כל שיעור היה נחוץ כי רק ככה מצאתי מנוחה.”
שנתיים עברו. השכנים לוחשים: “עוד מעט חתונה. שמעתם איך יעל יפה?”.
אביב למדה במכללה החקלאית, קפצה לסופי שבוע, מוצאת שורשים.
יגאל היה לי חבר אמת, כמעט בן משפחה.
ניהלתי את חשבונות ביה”ס, עזרתי לכולם, רקחתי ריבת דובדבנים לפי המתכון של אמא.
מעולם לא ראיתי בשנים בעיר שנים אבודות רק השיעור הכי חשוב.
בבקרים, הייתי יוצאת אל מרפסת עץ, ספל תה צמחים בידי, צופה בשמש זורחת מעל שדות הגליל, רוח קלה בברושים.
נשמתי אויר עמוק זו המתנה שלי: הסיכוי למצוא אותך באמת, בזכות שהיה בי אומץ לעזוב כדי למצוא.
נזכרתי, בלי כעס, במילותיו האחרונות של דוד: “תחזרי אל הכפר שלך!”
בלב, עניתי: “תודה לך. כי בלעדיך, לא הייתי מגלה את מקומי.”
לא חיפשתי עוד אושר בניתי אותו לבד, ממסד לאבן, בהרבה אהבה, עבודה, אמת ונאמנות.
וכל יום חדש היה ניס קטן, פשוט: לחיות, לאהוב ולקבל אהבה לדעת שהפעם, זה באמת ולתמיד.
