— תחזרי הביתה! נדבר שם, לא ברחוב! — זרק מקסים בכעס. — לא חסר לי לעשות כאן סצנה לעוברים ושבים! — יאללה, בסדר! — סיננה ורד מתחת לשפם. — כאילו מי אתה בכלל! — ורד, אל תוציאי אותי מהכלים! — איים מקסים. — נדבר בבית! — אוי, איזה גבר! — היא זרקה את הצמה לאחור והלכה הביתה. מקסים חיכה שוורד תתרחק, שלף את הטלפון ולחש למיקרופון: — כן, היא בדרך. תקבלו אותה שם כמו שדיברנו! ושתדע מי בעל הבית — ישר למרתף שתנמיך טונים! אני כבר מגיע! כבר עמד להיכנס למכולת כשהחזיק בו פתאום גבר לא מוכר. — סלח לי שאני מתערב — חייך הגבר במבוכה — הגברת שהייתה איתך… — אשתי. מה העניין? — מצחו של מקסים התקדר. — שום דבר… סליחה, רק שתגיד לי, קוראים לה במקרה ורד מלכיאלי? — כן, לפני החתונה הייתה מלכיאלי. למה? — וגם שם אבא שלה…? — שרגא, כן! — התרגז מקסים. — מאיפה אתה מכיר את אשתי? — אוי, בחייך, אני לא מכיר אותה אישית! אני… מעריץ! — תשמע, מעריץ, רוצה שאספור לך צלעות? על המקום! מה נסגר איתך? — לא לא, לא בקטע כזה! אני מעריץ הכישרון שלה! — איזה כישרון כבר יש לה… — התבלבל מקסים, — בחייאת, להשיג הרחקה לכל החיים מקרב מואי-תאי בגיל 18 על אלימות יתר – כישרון אדיר! — התרשם הגבר. — חבל שפרשה אחרי כמה טורנירים… לראות אותה בזירה היה תענוג! ידיו של מקסים רעדו כשהוציא את הנייד שנפל והתפרק. נסה להפעילו – סרב. רץ לבית. “אלוהים, רק שאספיק…” כשוורד הופיעה אצלנו בשכונה, כולם שמו לב. מי לא היה שם לב? בחורה צעירה, ספורטיבית, מעניינת ומשעשעת. עוד הגיעה לעבוד כמורה לספורט בחינוך היסודי. כולם חשבו שהיא כולה סטודנטית לעבודה מעשית — מסתבר שהיא בת עשרים וחמש ובאה להישאר. את משפחתה לא הביאה, הגיעה לבד. — משהו מסריח כאן! — ריכלו הנשים. — צעירה כזו ובאה אלינו? מסתתר פה סוד שחור! — מה כבר יכול להיות? — פטטה אחרת. — בטח התבאסה מגבר, באה לרפא לב שבור! — או ברחה מההורים… גם קורה, ראיתי בטלוויזיה! מקסים הסתכל מרחוק, והסתייג: — לך תדע איזה סיפור חיים יש לה… נברר, ואז נחליט. החיים בבית הספר לא רק עבודה קשה. ישיבות מורות – שכולם מרכלים ושופכים לב. בתוך חצי שנה גילינו את הסיפור של ורד. — ההורים שלי – אנשי עסקים רציניים. יום אחד הכול נפל, והם החליטו לשדך אותי למישהו חזק כדי להציל את העסק. אילו הייתם רואים את השידוך… העדפתי לברוח על חיי! — ואת רוב הזמן לבד? — שאלה מורה ותיקה. — בכל מקום יש אנשים, — משכה ורד בכתפיה. — עדיף לבד מאשר להתחתן בלי לאהוב! — תמצאי כאן אהבה! — עודדו אותה הקולגות. — היישוב קטן, אבל אנשים טובים יש! הסיפור האותנטי הגיע לעיירה. מקסים החליט – זאת אקח לאישה. המועמדות המקומיות חמדניות ובוטות, היא חדשה וככה גם לא נצטרך לראות את המשפחה! — היא צעירה, חטובה, ספורטיבית — לא סתם מורה לספורט! תביא לנו ילדים חזקים, וגם תעזור בבית! — חתונה מצוינת — הסכימו כולם. — ואם תעשה בעיות, נלמד אותה בדרך שלנו! הרי לא חששנו – מקסים היה גבר נאה ובעל תפקיד בכיר במרכז הלוגיסטיקה של הירקות. עבד קשה, התקדם, הוכיח את עצמו. אחיו מנהל אבטחה קשוח במיוחד. גם כשעובדים התלוננו, כולם העדיפו לשתוק — לפחות אין גניבות. איך ורד יכלה לסרב? בתחילה הסכימה לצאת איתו, אחר כך לחיזורים, ובסוף – התחתנה. — הכלה צריכה להבין, אנחנו משפחה אחת! — דיברה חמותה. — עובדים ביחד, עוזרים אחד לשני! ככה זה אצלנו! — אין לי בעיה ללמוד, — אמרה ורד. — אבל עוולות אני לא סובלת. — חמודה, — התערבה שוב חמותה, — צדק זה עניין יחסי. יש כללים במשפחה של פעם! כבוד, חברות, צניעות וציות גורמים שיכבדו אותך! ורד הסכימה, אבל לא תיארה לעצמה את הגבולות: הרישיונות לחירות קוצצו אחרי חודש. — עבודה, סופר, וזהו! — לאן את הולכת? בבית יש מספיק עבודה! וגם גינה, תרנגולות, ברווזים! ורד! והאמת — החמות לא הגזימה. מקסים והאח בבית כמעט לא היו. הסבא רק נתן הנחיות חשובות מהספה. כל השוק על כתפי ורד והחמות – והחמות כבר לא ילדה… — ומה עם חיים אישיים? — שאלה ורד. — לא עם הבעל, החיים שלי! חברות, סרט, קפה? — לא צריך חברות לנשואות! ועוד לצאת לבד? שיתדבקו שמועות – לא תנקי! ורד לא הסכימה לקבור את עצמה. עבדה, טרחה, אבל דרשה שוויון. איפה שצריך — עמדה על שלה. — עבודה – שווים. מי שרק נותן הוראות – שישכח מזה! שנתיים וחצי חלפו – ורד לא נרגעה. דרשה שכולם ייזרמו כמוה. — אוף, איזה אופי! — התלוננה החמות. — מילה אליה – חמש חזרה! — גם אותי לא מכבדת! — קיטר הסבא. — מבקש כרית, מזון – והיא אומרת עסוקה! — מקסים, זה לא ייתכן, — אמר האח הגדול. — כך לא מתייחסים למשפחה! – צריך להשתלט עליה! אחרת עוד יישב לנו על הראש! – נכין לה קבלת פנים — נשלח אותה לבד הביתה ו “נדבר” איתה. עם מילים — מעולה. לא תבין — נוסיף כוח! ואם תמרוד — ננעל אותה במרתף, נגיד בבית הספר שטסה לחופשה! חודש תירגע! כך תכננו. בעוד מקסים מטייל איתה — המשפחה מחכה. אבל מקסים איחר. השער היה, הדלת נעדרה. במבואה האח יושב, מחזיק יד שבורה וילל. הסבא שוכב מעולף בין הרס, בחיים. המטבח — החמות באפה סגול, בידה מערוך שבור. וורד שותה תה: — בעלי, באת לקבל את שלך? — ל-לא… — בלע רוק מקסים. — אז לא יודעת מה להציע — אולי צדק? — למה לא אמרת בזמן… כמעט הרגת… — אני יודעת גבולות! כל אחד קיבל בדיוק מה שהביא! המערוך? אני שברתי! וחמותך קיבלה מהדלת – לא ממני! — מה יהיה עכשיו? — יחיו בשלום, כי מעכשיו — יש צדק. וגירושין? אל תחשוב בכלל — אני בהריון! מקסים בלע אוויר: — טוב, אהובה! אחר כך — המשפחה נרגעה, עדכנה חוקים, וביתנו הפך למקום של שלווה ואפילו אהבה. יותר אף אחד לא העז לפגוע באף אחד.

תלכי כבר הביתה! נדבר שם! זרקתי לעבר יעל בעצבנות. לא חסר לי גם לעשות הצגות לעוברים ושבים ברחוב!

איך שתרצה! יעל גיחכה בפנים חמוצות. תעשה מה שבא לך.

יעל, אל תכניסי אותי לעבירה! הוספתי באיום שקט. נדבר כבר בבית!
וואי וואי, איזה מפחיד אתה היא השליכה את הצמה שלה לאחור ופנתה ללכת לכיוון הבית.

חיכיתי שתחצה כבר את הרחוב ועשיתי עצמי עסוק. ברגע שנעלמה מהעין, שלפתי את הטלפון ואמרתי בשקט:

כן, היא בדרך. תפגשו אותה ותכינו את מה שסיכמנו ותורידו לה קצת את האף! אני תיכף מגיע!

הכנסתי את הטלפון לכיס, מתכנן כבר להיכנס למכולת לחגוג את “חינוך האישה”, ופתאום עצר אותי מישהו זר.

סליחה שאני כזה חצוף, חייך אלי במבוכה האיש, אבל הייתה איתך חברה

אשתי, מה הבעיה? שאלתי בגבות מכווצות.

לא, אין בעיה! החיוך התפתל להתרפסות. אפשר לשאול, קוראים לה במקרה יעל כהן?

יעל, הנהנתי. לפני הנישואין הייתה כהן. מה הסיפור?

ושם האב שלה אלי, נכון?

כן! עניתי בעצבנות. איך אתה מכיר את אשתי?

סליחה, נולד לה במקרה באלפיים ושלוש?

חישבתי בראש ועניתי:
כן. למה השאלות? איך אתה בכלל יודע עליה? קפאתי מעט.

יעל הצטרפה ליישוב רק לפני שלוש שנים. לפני כן לא שמעו עליה בכלל. היא אמרה שברחה מההורים, שרצו לשדך אותה בכוח.

ולכן הגיוני שמישהו זר מטיח בפרטים באמצע שרונה הקטנה שלנו? מוזר

או, זה בסדר ממש לא מכיר אותה אישית! האדימו פניו. אני מעריץ שלה!

תשמע, מעריץ, עדיין לא מאוחר להוציא לך כמה צלעות! אמרתי בגסות. מה פתאום מעריץ? רוצה לקחת לי את אשתי?

בחיים לא! לא הבנת אותי! נופף בידיו. אני מעריץ של הכישרון שלה!

יעל, עד כמה שידוע לי, לא איזה כישרון מיוחד גמגמתי.

תשמע, לקבל הרחקה לכל החיים מתחרויות טאיקוואנדו בגיל שמונה עשרה בגלל עודף אגרסיביות זה דורש לא מעט כישרון! נאנח.

חבל שפרשה אחרי איזה שניים-שלושה טורנירים פרטיים. לראות אותה בזירה היה הנאה צרופה

קפאתי. ניסיתי לשלוף את הטלפון, והוא עף לי מהיד התפרק לרסיסים על הרצפה. כשאספתי מהר רסיסים ורציתי להפעיל חצי מהחלקים לא נענו בכלל.

רצתי הביתה תוך כדי מלמול:

אלוהים, רק שלא יאחר

כשיעל הגיעה לשרונה, מיד שמתי לב אליה. והאמת, מי לא? צעירה, מלאת חיים, מלאת חיוכים, זורמת. תפסה משרה כמורה לספורט בבית ספר יסודי.

בתחילה כולם חשבו שהיא סטודנטית בהשלמת שנה, שתלך עוד רגע. התברר שהיא בת עשרים וחמש והגיעה כדי להישאר.

חיכו שתביא משפחה מהר אחרי, אבל נהיה ברור שהיא לבד.

יש פה משהו לא כשר! לחשו הנשים. צעירה, יפה ודווקא אצלנו?! בטח יש לה סוד אפל!

איזה סוד, נו? נופפו אחרות. בטח התפוצצה לה מערכת זוגית ובאה לעשות לעצמה ריסטארט.

או אולי הסתבכה עם ההורים וברחה. ראיתי כאלה בטלוויזיה!

לא מיהרתי לגשת. האמת, חשבתי:
יותַר טוב להמתין, מי יודע מה היא סוחבת.

עבודה בבית ספר זה לא רק עבודה קשה ופיזית זה גם התרפיה של המורים בחדר מורים. בשישה חודשים כבר שמעו ממנה את כל הסיפור.

ההורים שלי אנשים טובים, אבל הייתה נפילה בעסק ספק עזב, הכל התמוטט.
הפתרון לנסות לשדך אותי לבחור “עם גב”, להרים את העסק.
ברחתי מזה כל עוד נפשי בי
ולא מתכוונת להיות סחורה למכירה עם חוזה כפוי

ומה, את לגמרי לבד? התפלאה אחת המורות.

בכל מקום יש אנשים. אבל עדיף לי להסתדר לבד ולעבוד קשה, מאשר להיות כלואה עם מי שאני לא אוהבת!

את עוד תמצאי פה אהבה אמיתית! חיזקו אותה המורות. היישוב קטן אבל יש פה אחלה אנשים!

כשכל הסיפור נפרש ביישוב, נרגעתי.

אני אחתוך עליה אמרתי למשפחה שלי. הרי כל השאר פה גרגרנים, והיא חדשה בלי משפחה על הראש, לא יהיה מי שיתערב!

אמרתי לאמא, לאבא ולאחי הגדול: “ברוך השם, גם ספורטאית, גם מורה, גם צעירה. תעזור בבית, תביא ילדים בריאים! כמה שיעורים כבר יש לה בבית ספר?”

אחלה שידוך! קבעה המשפחה. ואם תשגע נדע איך להעמיד אותה במקום!

היינו בטוחים שתגיד כן, כי הייתי בחור נאה, וגם סגן מנהל מחסן ירקות.

כשבאה בדיקה מהעיר, הייתי מחסנאי פשוט. אבל נהייתי כל כך יעיל, שלא ניתן היה להעביר אותי והרמתי את כל המחסן.

נכון, העובדים התריעו: “הוא נוקשה בעונשים!” ואחי, מיקי, ממונה אבטחה היה ממש קשוח.
אבל כל עוד גניבות נעצרו מחלו לנו על הכל.

בסוף, איך היא תסרב? בהתחלה הסכימה לצאת איתי, ואחר כך נענתה לזוגיות, ובסוף גם נישאנו.

העברתי את יעל מצ׳ הדר לשלי.

כלה צריכה להבין, פתחה אמא שלי ברוח אנחנו משפחה אחת, וכל מטלה כולם ביחד! לא כמוכם בעיר!

אצלנו לא היו כללים, השיבה יעל. הרי בשביל זה ברחתי מכללים! ואני אישתו של נועם אני אלמד איך אצלנו.

כולם אהבו את התשובה הזאת.

רק תדעי, הסמיקה, אני לא מצטיינת בניהול בית. בבית ההורים סידרו הכל העובדים

נעזור, הבטיח אבא. תראי, בית לומדים לנהל

אני בעד הוגנות, ענתה יעל. רק שלא אוהבת עוול!

יעל יקרה, המשיכה אמא צדק זה עניין יחסי. יש כללי משפחה כבוד לבעל, למשפחה, צניעות וענווה. וזה הכי יפה באישה. ובתמורה, יש לך גבר שיגן עלייך!

אז אם זה הנוהג גיחכה יעל. אני רק מקווה שאין אצלכם עונשי הצלפות?

בלי מגלבים, בלי גזענות צחק אבא.

בשורה התחתונה לא נתנו לה הרבה חירות. רק לעבודה ולמכולת.
לאן את יוצאת? יש מלא עבודה! לול, גינה, עופות! יעל! אי-אפשר לבד כזה בית! צעקה אמא שלי.

הגברים בבית עבדו כל היום, ובלילות בקושי הגיעו. הבית נשען על גביה של אמא ושל יעל (שלא הייתה רגילה לכל זה).
והאמת לא קל. לא היה זמן לנשום, לא שבת, לא חופש.

ומה עם החיים הפרטיים? שאלה יעל. ללכת לקולנוע, לקפה, להסתובב? אין לי פה אפילו חברה.

בחורה נשואה לא צריכה חברות! תאמיני לי, רק נזק יצא מזה!

ובית קפה, קולנוע דברי עם נועם. לא מתאים לאישה לבד במקומות ציבוריים אנחנו יישוב קטן! תיזהרי, ישר מרכלים!

באמת? שאלה יעל.

את חיית בעיר, כאן כל תנועה כולם רואים! ואת גם מורה. טעות אחת תעופי משם!

יעל לא פנויה לקבור את עצמה במטבח. עבדה, התעקשה על הוגנות.
אם מישהי נפלה, גם היא לא נשארה חייבת.

עבודה כולם נושאים באחריות! התעקשה. מי שלא טורח, אני לא בשביל לסבול.

עברו שנתיים וחצי מאז החתונה, והיא לא התרצתה.
קשה עם האופי של יעל! קיטרה אמא כששלחו אותה למכולת. כל מילה חמש תשובות!

גם אותי לא מכבדת! נאנח אבא מבקש ממנה מים עונה שאני גדול!

נועם, אמר מיקי, אחי, היא פוגעת בהורים שלנו! איפה נשמע דבר כזה?

גם אני רואה ענתה צריך לאלף אותה! ואני גבר!
ועוד אין לנו ילדים. תדמיינו אם יהיו! תדרוך על כולנו.

יש לי רעיון המשיך מיקי תסחוב אותה לטייל, אחר כך תחזיר לבד. אנחנו נחכה ננסה לדבר בשקט, סליחה, אם לא תבין נשתמש בכוח!
ואם תתחיל להתנגד, נכניס אותה למרתף ונגיד שעזבה לחופשה חודש שם תתיישר!

וכך עשינו. בזמן שביליתי איתה במרכז, המשפחה התכוננה וצללה להתלהבות עליונה. כולם המתינו לשיחת הטלפון שאותתה שיעל בדרך ואז נוכל “לחנך”.

לא הספקתי.

השער היה במקומו, אבל הדלתות כאילו לא היו קיימות לעולם. מיקי ישב במסדרון, מחזיק יד שבורה, מייבב. שלפתי לו טלפון מהכיס:
תגיד אמבולנס! צעקתי.
הרופא הגיע מהר.

במרפסת בין הרהיטים השבורים שכב אבא מעולף, אבל חי. לפחות זה.

במטבח, ליד הדלת, ישבה אמא שלי. פנים כחולות, בידה מערוך ענקי חתוך לשניים זה שבדרך כלל משמש לפתיח בצק בחגים.

עבור השולחן ישבה יעל שותה תה בשקט.

הגעת, אהוב שלי? הרימה עיניים.

לא. גמגמתי.

אז לא ברור מה להציע לך אולי קצת הוגנות למשפחה?

למה לא אמרת, היית כמעט
אני יודעת גבולות! וכל אחד קיבל כמו ההפגנה שהוא הביא אלי

את המערוך שברתי על הברך!
ואת אמא שלך לא נגעתי היא עפה על הדלת

ומה עכשיו? איך נמשיך ככה?

אני אומרת, נחיה יחד בצדק וברוגע. וגירושין? אפילו לא תחשוב כי אני בהריון, ויהיה לילד שלנו אבא!

בלעתי רוק:
בסדר, יקרה.

כשהכל נרגע, הגבולות בבית עודכנו.
ומאז שקט ושלווה שוררים אצלנו.
ואף אחד, לעולם, לא העז יותר לפגוע באף אחת במשפחה.