אמא, זה בשביל הסמסטר הבא של טליה.
מירב הניחה את המעטפה על המפה השחוקה שעל שולחן המטבח. מאה אלף שקל. היא ספרה אותם שלוש פעמים בבית, באוטובוס, לפני הדלת. תמיד יצא בדיוק מה שצריך.
רותי סיימה לסרוג והביטה בבתה מעל משקפיה.
מירבית, את חיוורת. להכין לך תה?
לא צריך, אמא. רק קפצתי רגע, צריכה להספיק למשמרת השנייה.
במטבח הריח תפוחי אדמה מבושלים ומשהו תרופתי אולי המשחה למפרקים, אולי הטיפות שמירב קונה לאמא כל חודש. ארבעת אלפים שקל לבקבוק, מספיק לשלושה שבועות. ועוד הכדורים ללחץ דם, ועוד בדיקות פעם ברבעון.
טליה כל כך שמחה כשהתקבלה להתמחות בבנק, רותי הרימה בזהירות את המעטפה, כאילו הייתה עשויה מזכוכית דקיקה. היא אומרת שיש שם אופק טוב.
מירב שתקה.
תגידי לה שזה הכסף האחרון ללימודים.
הסמסטר האחרון. חמש שנים מירב סחבה את העול. כל חודש מעטפה לאמא, העברה לאחות. כל חודש מחשבון ביד וחיסור אין סופי: מינוס שכירות, מינוס תרופות, מינוס מצרכים לאמא, מינוס שכר לימוד של טליה. מה נשאר לה? חדר שכור בדירה מתפוררת, מעיל חורף בן שש, וחלומות שנשכחו על דירה משלה.
פעם מירב רצתה לנסוע לירושלים. סתם, לסוף שבוע. לראות את העיר העתיקה, לשוטט בכיכר ספרא. אפילו התחילה לחסוך ואז אמא שלה עברה התקף רציני ראשון, וכל הכסף נחסך הלך לרופאים.
היית צריכה לנוח, ילדה, רותי ליטפה את ידה. את לא נראית טוב.
אנוח. בקרוב.
בקרוב כשטליה תמצא עבודה. כשאמא תתייצב. מתי שאפשר יהיה סוף סוף לנשום ולחשוב על עצמה. מירב חזרה על “בקרוב” הזה כבר חמש שנים.
דיפלומט הכלכלה של טליה הגיעה ביוני. בהצטיינות, דרך אגב מירב הגיעה במיוחד לטקס, אחרי שביקשה מהבוס לצאת מוקדם. ראתה את טליה עולה לבמה בשמלה חדשה ממנה כמובן וחשבה: הנה, משתנה הכול. עכשיו טליה תעבוד, תתחיל להכניס כסף, ואולי סוף סוף אפשר יהיה להפסיק לספור כל שקל.
חלפו ארבעה חודשים.
מירב, את לא מבינה, טליה ישבה על הספה, רגליים משוכות מתחת לפיג’מה, גרביים רכים. לא למדתי חמש שנים כדי לעבוד בשביל גרושים.
חמשת אלפים שקל זה לא גרושים.
אולי בשבילך.
מירב הידקה שפתיים. בעבודה קיבלה ארבעת אלפים מאתיים. בעבודה הנוספת עוד אלפיים, אם התמזל המזל. ששת אלפים ומאתיים לחודש, ועליה נשאר להתרגל אם שרדה עם אלפיים.
טליה, את בת עשרים ושתיים. הגיע זמן להתחיל, איפשהו.
אתחיל. רק לא במשרד מדשדש בשביל חמשת אלפים.
רותי טרחה במטבח, חבטה בסירים עשתה את עצמה לא שומעת. תמיד כך. בורחת כשבנותיה רבות, ולפני שמירב חוזרת לדירתה, לוחשת: “אל תכעסי על טליה, היא עוד צעירה, היא לא מבינה”.
לא מבינה. בת עשרים ושתיים ולא מבינה.
אני לא אהיה כאן לנצח, טליה.
די לדרמה, לא מבקשת ממך כסף, רק עד שאמצא משהו רציני.
לא מבקשת. טכנית לא. אמא מבקשת: “מירבית, טליה צריכה לקורסים, רוצה לשפר אנגלית”. “מירבית, לטליה התקלקל הטלפון, ואין לה איך לשלוח קורות חיים”. “מירבית, טליה צריכה מעיל חדש, החורף עוד מעט”.
מירב שלמה, קונה, מעבירה. שותקת. תמיד היא הסוחבת האחרות מקבלות את זה כמובן מאליו.
אני הולכת, קמה. עוד משמרת הערב.
חכי, שאשים לך בורקסים לקחת? קראה רותי מהמטבח.
הבורקסים במילוי כרוב. מירב אספה את השקית ויצאה לחדר המדרגות הקר, שריחו לח וחותולי. עשר דקות הליכה לתחנה. אחר כך שעה באוטובוס. אחר כך שמונה שעות על הרגליים. אחר כך ארבע שעות מול המחשב אם תספיק.
וטליה תשב בבית, תדפדף במודעות דרושים, תמתין שהיקום יביא לה משרה ב-15,000 שקל ושהיא תוכל לעבוד מהספה.
הריב הרציני הראשון היה בנובמבר.
את בכלל עושה משהו? מירב נשברה כשראתה את אחותה באותה פוזה על הספה כמו שבוע קודם. קורות חיים שלחת?
שלחתי. שלושה.
בחודש שלח שלושה קו”ח?
טליה גלגלה עיניים והסתגרה בתוך הטלפון.
את לא מבינה את שוק העבודה היום. תחרות מטורפת, חייבים להיות בררנים.
בררנות זאת איפה שמשלמים לך רק על לשבת על הספה?
רותי הציצה מהמטבח, ניגבת ידיים בעצבים במגבת.
בנות, אולי תה? אפיתי עוגה…
אמא, לא עכשיו, מירב שפשפה את המצח. הראש שלה פועם כבר שלושה ימים. תסבירו לי למה אני עובדת שתיים, ואת אפילו לא אחת?
מירבית, טליה עוד צעירה, תמצאים לה משהו…
מתי? בעוד שנה? בעוד חמש? בגילה כבר עבדתי!
טליה התרוממה בחדות.
סליחה שאני לא רוצה להיות כמוך! עייפה תמיד, רק עבודה בראש!
שקט. מירב הרימה את התיק ויצאה. באוטובוס, דרך החלון האפל, חשבה: עייפה תמיד. ככה זה מהצד.
רותי התקשרה יום אחרי, התחננה שלא תכעס.
טלי לא התכוונה לזה, קשה לה עכשיו. תסבלי, בקרוב תמצא עבודה.
תסבלי. המילה האהובה על אמא. תסבלי עד שאבא יתאפס, תסבלי עד שטליה תתבגר, תסבלי עד שהמצב ישתפר. כל החיים, מירב סבלה.
הריבים נהיו קבועים. כל ביקור נגמר אותו דבר. מירב מנסה לדבר בהיגיון, טליה מתפרצת, רותי מסתובבת בייאוש. ואז מירב הולכת, רותי מתקשרת לבקש סליחה, וחוזר חלילה.
את חייבת להבין, היא אחותך, אמא אמרה.
והיא חייבת להבין שאני לא כספומט.
מירבית…
ינואר. טליה התקשרה בעצמה. הקול שלה רוטט מהתרגשות.
מירב! אני מתחתנת!
מה? עם מי?
קוראים לו עומרי. אנחנו שלושה שבועות יוצאים. הוא מושלם!
שלושה שבועות וחתונה. מירב רצתה לצעוק שזה טירוף, שחייבים להכיר קודם, אבל שתקה. אולי טוב. אולי בעל יכניס לבית כסף, סוף סוף תנשום.
האשליה לא החזיקה אפילו ערב משפחתי.
כבר חשבתי על הכול! טליה זרחה. אולם למאה איש, מוזיקה חיה, השמלה שמדדתי בדיור בתל אביב…
מירב הניחה לאט את המזלג.
וכמה זה עולה?
נו… טליה משכה בכתפיים בחיוך. איזה חמש מאות אלף. אולי שש מאות. אבל פעם בחיים! חתונה!
ומי משלם?
נו מירב, את מבינה… לעומרי אין עזרה מההורים, יש להם משכנתא. גם לאמא אין פנסיה. אז תצטרכי לקחת הלוואה.
מירב הביטה בה. אחר כך באמא. רותי הורידה עיניים.
רציניות?
מירבית, זו חתונה, אמא שמעה בקולה את אותו גוון מתפנק מהילדות. פעם בחיים. אסור לוותר…
אני צריכה לקחת הלוואה של חצי מיליון שקל בשביל מישהי שלא טרחה למצא עבודה?
את אחותי! טליה דפקה בשולחן. את חייבת!
חייבת?
מירב קמה. הכול נהיה שקט וצלול.
חמש שנים. חמש שנים אני משלמת על הלימודים שלך. על התרופות של אמא. על האוכל, הבגדים, החשמל. עובדת בשתי עבודות. אין לי דירה, אין לי רכב, אין לי חופשה, בת עשרים ושמונה ולא קניתי בגדים חדשים מאז שנה וחצי.
מירב, תרגעי… אמא התחילה.
לא! די! שנים אני מפרנסת אתכן, ואתן מגלגלות עליי “חייבת וחייבת”? מעכשיו אני חיה בשבילי!
היא יצאה, הספיקה לחטוף את המעיל מהקולב. בחוץ היה מינוס עשרים, אבל מרב לא הרגישה קור. בפנים שטף אותה חום מוזר כאילו סוף סוף הורידה שק אבנים מהגב.
הטלפון צלצל כל הלילה. מירב ניתקה, חסמה מספרים.
…עברו שישה חודשים. מירב עברה לדירת חדר קטנה, סוף סוף יכלה להרשות לעצמה. בקיץ נסעה לירושלים ארבעה ימים, העיר העתיקה, מדרחוב, סמטאות. קנתה שמלה חדשה. ועוד אחת. ונעליים.
על המשפחה שמעה במקרה, מחברה מתקופת בית הספר שעבדה קרוב לאמא.
תגידי, זה נכון שאחותך לא התחתנה בסוף?
מירב קפאה, אוחזת ספל קפה.
מה?
שמעתי שהחתן עזב. הבין שאין כסף וחתך.
מירב לגם קפה. הוא היה מר אבל טעים מתמיד.
אני לא יודעת. אנחנו לא בקשר.
בערב, ישבה מול החלון בדירתה החדשה, וידעה שהיא לא חשה שמחה לאיד. לא קמצוץ. רק שלווה חרישית של מי שסוף סוף הפסיק להיות רק עייפה תמיד.







