– שירה, תפתחי מיד! אנחנו יודעות שאת שם! שירה ראו אור בחלון!
שירה בדיוק סיימה לקשור ענף של ליזיאנטוס לתמך עץ דק. הידיים מלוכלכות בפסים ירוקים, והסינר מלא עפר. היא הרימה את הראש להביט בדלת הזכוכית של הסדנה. מאחוריה עמדו שתי דמויות. אחת מהן זיהתה מיד, אפילו מבעד לזגוגית המעוּבָּרת. כתפיים רחבות, שיער אדום-ארגמן, צבוע וחזק. אילנה פרנקל. אמא של יונתן. בעצם, אמא לשעבר.
שירה לא מיהרה. הניחה בזהירות את הענף בדלי המים, הסירה כפפות וקיפלה אותן על וו בקיר. רק אז פתחה.
– ערב טוב, אמרה לאט, מזיזה את הבריח.
אילנה נכנסה ראשונה, לא זקוקה להזמנה. אחריה דחקה את עצמה ירדן, אחות של יונתן, עיניים אדומות, צעיף עקום תלוי לה עד הקרסול.
– איזה ערב טוב, תגידי, את בסדר? אילנה סקרה את הסדנה בעיניים חודרות, מחפשת משהו לגנות. מצאה: שירה, את פה מסדרת פרחים בזמן שאדם שוכב למות.
– מי? שאלה שירה בקור רוח.
– יונתן! ירדן צעקה, ואז מיד הסתירה בידיים את פניה יונתן בבית חולים, תאונה, גב.
שירה שתקה. בפנים משהו התכווץ, אך אחרת לא כמו לפני שנה, כשאפילו עצם השם “יונתן” עשה לה כאב חד. עכשיו זה צמצום שקט וזהיר, של מי שכבר נשרף פעם מהאש, ועומד צעד אחורה.
– שבו, היא רמזה על שני שרפרפים.
– עזבי, אין זמן לשבת חתכה אילנה, אך התיישבה. את הוורידים ברגליים שירה זכרה. דליות, לחץ דם.
ירדן נותרה עומדת, מושכת את קצה הצעיף.
– תסבירו לי, ביקשה שירה.
והן סיפרו. לסירוגין, לפעמים סותרות זו את זו בפרטים. לפני שלושה ימים, יונתן נסע בכביש. גשם. החליק, התבצר במעקה. הרכב נמעך, יונתן שרד, אבל שבר בגב. ניתוח עבר, הרופאים לא מחייכים. אולי יקום, אולי לא. צריך שמישהו קרוב יהיה עכשיו לידו.
– ומה עם נועה? שאלה שירה.
להפתעתה, אמרה זאת בשלווה. לפני שנה זה היה מסמר בתוך הלב. נועה, עשרים ושבע, עוסקת במכירות, בשבילה עזב יונתן את שירה, אחרי שמונה-עשרה שנה.
אילנה הידקה שפתיים.
– נועה נסעה.
– לאן?
– לאמא שלה, בבאר שבע, ירדן ניסתה להסביר, קולה חנוק מכעס, כאב. שמעה שאולי הוא לא יחזור ללכת, ארזה הכל בשלוש שעות ונעלמה. הטלפון סגור.
שירה הביטה בין העציצים, ביניהן, אל הרעש של טיפות מי ברז דולף מעל כיור, אל ריח הלילה הלח, המתוק.
– מה אתן רוצות ממני? שאלה לבסוף.
אילנה התיישרה על השרפרף.
– שירה, חיית איתו שמונה-עשרה שנה. זה לא סתם. את מכירה אותו הכי טוב. את יודעת לטפל בו, והוא מקשיב לך. הוא צריך אותך.
– אילנה, הפסיקה אותה שירה, את מבקשת ממני לטפל באדם שעזב אותי בשביל אחרת. באדם שעבורו לא היה לי מקום כבר שנה אחת בדיוק.
– זה… לא העניין עכשיו, נכנסה ירדן עכשיו מדובר בחיים שלו!
– חיים?
– הרופא הזהיר: בלי טיפול רצוף הוא עלול לקבל פצעי לחץ, דלקות, ירדן בכתה, הניתוח בגב, שירה, את מבינה?
שירה סגרה את הברז. עמדה רגע מול הידיים שלה. חמישים ושתיים. הידיים היודעות לקשור זרים יפים שאנשים מצלמים ותולים בבית, שלשו בצק, להזריק תרופה לילד, לעשות חבישות, לסחוב עם שוקית כבדה. כל חייה עשתה מה שצריך, אבל כמעט שלא שאלה את עצמה אם זה מה שהיא רוצה.
היא ניגבה ידיים, החזירה מבט.
– אתן תקבלו תשובה מחר, אמרה.
– אין זמן! אילנה קמה, קולה קשה, כמו איום בזמן שאת חושבת, הוא שם לבד, בלי אף אחד! ירדן עובדת, אני בעצמי בקושי הולכת! את לא יכולה פשוט להמשיך פה עם הפרחים שלך ולחשוב שזה לא עניינך.
– ואולי… זה לא ענייני? לחשה שירה.
שקט.
מבעד לדלת הזכוכית היה כבר חושך מוחלט. אוקטובר החושך יורד מהר. שירה הביטה אל הרחוב ולפנס הצהוב שממול, אל האספלט הרטוב, הספסל הריק שלפעמים בקיץ ישבו עליו לקוחות שחיכו לה.
סיפור חיים, חשבה. לא סרט, לא רומן. שני אנשים עומדים מולך, מצפים שתחזרי להיות מי שאינך עוד.
– טוב, אמרה. אבוא מחר בבוקר, אראה מה המצב. לא מבטיחה כלום.
אילנה נשפה. ירדן קפצה אל שירה, מחבקת אותה, ושירה עמדה קפואה, בלי להחזיר חיבוק, מחכה בשקט שזה ייגמר.
אחר-כך הן הלכו. שירה ישבה עוד זמן רב על אותו שרפרף. הסתכלה על הפרחים. ליזיאנטוס, עדין ויפה, ניצניו כמו מגילות רוסות. חרציות בתיבות עץ. ענפי חPhysalis כתומים, מוארים. היא עשתה את המקום במו ידיה. שכרה את המקום שלושה חודשים אחרי שיונתן עזב. שיפצה לבד, צבעה קירות באפור-לבן שאהבה, הדלתות התקין השכן שלמה בתמורה לבקבוק יין טוב. המציאה שם “גבעול קטן” שבהתחלה נשמע לה קומי, אחר-כך הפך לשגרה. מצאה סיטונאים, פתחה דף בפייסבוק, למדה לצלם פרחים שיתעכבו עליהם הגולשים.
שנה. שנה של בניית חיים לעצמה. פתאום, התברר לה לחיות בשביל עצמך זה לא אנוכי. זה פשוט בסדר.
ועכשיו, בבקשה.
כיבתה את האור הגדול. השאירה רק מנורה קטנה בכניסה, כמו תמיד. הלכה הביתה.
הבית חולים של יונתן היה ענק, אכפתי ומוזר, עם מסדרונות אין-סופיים וריח כלור, אוכל תעשייתי ומשהו נורא מוכר שמתגשם רק בבתי חולים. היא שאלה שאלה, האחות בחנה אותה.
– קרובה?
– גרושה, אמרה שירה.
האחות הרימה גבות, שתקה, הסבירה את הדרך.
יונתן שכב לבד, שלוש מיטות ריקות לידו. מכוסה עד המותן, ידיים על השמיכה. רזה, פנים אפרפרות, עיגולים כחולים. לידו כוס תה קר וטלפון הפוך.
הוא ראה אותה פניו השתנו. לא שמח, פשוט נרגע, כאילו חיכה לרגע הזה.
– שירה, אמר בשקט.
– שלום, הניחה לידו שקית תפוחים ומים מינרליים. מנהג. אי אפשר להגיע בלי כלום.
היא לא ישבה בסוף המיטה, אלא בכסא ליד החלון.
– כואב? שאלה.
– נסבל. נותנים לי כדורים. שתק רגע. באת.
– באתי.
– אמא סיפרה שנפגשה איתך.
– נכון.
הוא הביט בתקרה. אחר-כך עליה.
– חשבתי שלא תבואי.
– גם אני.
שתיקה. גשם טפטף על החלון. נובמבר ממהר לעקוף את אוקטובר.
– נועה עזבה, אמר.
– יודעת.
– תראי, גיחך כמו בסרט. מכת ברק, הגיבור מתעורר רק כשמאוחר.
שירה שתקה. לא רצתה לרחם, וגם לא לפגוע. רק לשבת, להסתכל עליו, הגבר שאיתו חייתה שמונה-עשרה שנה, גידלה בן, נסעה כל קיץ לבקתה באבן יהודה, רבו וכעסו ועשו שלום, והאמינה שככה חיים. כך ולא אחרת.
– שירה, קולו רך, נעים. כך תמיד היה כשהיה מבקש משהו. היא זיהתה מיד. התכווצה. חשבתי הרבה. לאט לאט זה בא, כשאי אפשר לקום מהמיטה. הבנתי שטעיתי. שכל האמת שהיתה לי את היית. הבית, המשפחה… נועה… הניף יד את מבינה לבד. לא מבקש סליחה. רק, את בן אדם הכי קרוב שיש לי.
מילותיו חלפו מעליה. “הכי קרוב. הכי משפחה. הבנתי. טעיתי. את האחת.” מילים שנועדו להסכים. לא בשבילה אלא כי הוא צריך מישהי שתכין מרק, תרכוש תרופות, תחליף אינפוזיה. לא אהבה. נחמה.
יחסים אחרי גירושין, חשבה. לפעמים הם לא יפים ולא נוראים. פשוט סידור. במצוקה הולכים למי שהיה נוח.
– יונתן, אמרה, שמחה שנשארת בחיים. באמת. שמחה שהניתוח עבר. אבל אני לא חוזרת. לא לטפל, לא סתם. אנחנו גרושים.
– אני יודע…
– תן לסיים.
השתתק, מופתע שהיא קובעת.
– אדאג למטפלת טובה. אממן את החודש הראשון. יותר מזה לא אוכל. היא הוציאה תיקיית ניירות מהתיק. הנה החוזה של חלוקת הדירה. חיכינו, משכנו, לא רציתי להתעסק. עכשיו אני מבקשת שתחתום.
הוא הסתכל בקלסר.
– את רצינית.
– מאוד.
– את באה עם מסמכים אחרי ניתוח?
– כן. כי מחר תתחיל אולי להטיל ספק, או שעורך דין יגיד שחתמת בלחץ. עכשיו אתה מאוזן, צלול. הרופא יאשר.
מביט בה זמן רב. עיניה לא מורידות ממנו מבט.
– השתנית, מלמל לבסוף.
– נכון.
– פעם לא היית מסוגלת.
– אולי.
הוא לקח עט, דפדף, חתם.
בדיוק אז נכנס הרופא. גבר נמוך בן ארבעים ומשהו, חלוק אפור, קלסר. פניו שקטות, עייפות של מי שמכיר את כל הטריקים של החיים.
– ערב טוב, אמר ברכות אני ד”ר עמוס אבני, רופא המחלקה.
– שירה, אמרה.
– את…
– גרושתו, בפעם השנייה היום. כבר התרגלה.
ד”ר אבני הנהן, פנה ליונתן.
– יונתן, איך עברה הלילה?
– ישנתי.
– טוב. רשם. היום נבחן הרמת ראש. תהליך טוב, קשה לחזות. יש סיכוי טוב.
– אפשר רגע? שאלה שירה.
ייצאו למסדרון. שירה סגרה את הדלת.
– אני שוקלת לשכור מטפלת, רצינית ומקצועית. רשום לי מה צריך לדעת, מה לרכוש.
עמוס הביט בה ברצינות.
– את לא תטפלי בעצמך?
– לא.
– זה הצעד הנכון. אל תיעלבי. קרובי משפחה מתוך ייסורי מצפון לא מתאימים. החולה צריך שגרה, טיפול רגוע. מטפלת יודעת את זה.
– אתה אומר זאת לכולם?
– רק כששואלים, חייך קלות.
היא רשמה פרטים. הוא הוסיף יש סוכנויות עם המלצות, תתקשרי לאחות. היא הודתה.
– עוד משהו, אמר לפני שהסתובבה יש לו סיכוי לא רע. צעיר, אין סיבוכים. אולי בעוד חצי שנה יוכל ללכת. אבל זו לא הבטחה.
– מבינה.
– העיקר שהוא יבין.
חזרה לחדר. יונתן חבק את הקלסר. עט בצד.
– תחתום? שאלה.
הוא מביט בתקרה.
– רוצה לחשוב?
– שירה…
– תחתום.
– אחתום, לקח את העט. את יודעת להשיג מה שאת רוצה. כזאת את.
– תמיד הייתי, השיבה. פשוט הסתרתי.
חתם שלושה עמודים.
– אדאג למטפלת השבוע, אמרה. אדבר עם ירדן. אשלם לה חודש ראשון. אחר כך תסתדרו לבד.
עוד רגע של שתיקה.
– תודה שבאת, אמר לבסוף.
היא הביטה בו. זמן ארוך. לא ברחמים ולא בכעס. כמו שמסתכלים על משהו שהיה חלק מגופך, וכבר לא.
– תבריא, אמרה.
ויצאה.
במסדרון עמדה ליד החלון. בחוץ, חצר בית החולים, כמה עצים עירומים, ספסל רטוב. קשיש בחלוק התיישב שם, מביט לעבר כלום. רק יושב, נושם אוויר.
שירה שאפה אוויר.
משהו שחרר. לא הכל. אבל משהו חשוב. כאילו סחבה ארגז כבד, וסוף-סוף הניחה אותו לרצפה. לא זרקה, רק הניחה.
איך משחררים עבר, כתבה הייתה ביומן. לא יודעת. אבל נדמה לי שזה לא ברגע, אלא בהרבה צעדים קטנים. אחד כזה קרה הרגע.
את המטפלת שירה מצאה תוך יומיים. אישה בת חמישים ושמונה, אסתר, ותק עשיר בשיקום, תיק המלצות עבה, שקטה ומעשית. נפגשו בקפה ליד. אסתר שאלה נכון. על אופי החולה, דיכאון, סף כאב, משפחה. דיברו תנאים. שירה העבירה תשלום. התקשרה לירדן. ירדן התחילה להתעצבן שזו לא הפתרון, שיונתן צריך קרובים. שירה הפסיקה אותה ברכות ותקיפות, מה שריגש אותה בעצמה בדרך כלל או לא עוצרה כלל, או מתפוצצת. עכשיו משהו באמצע. שקט.
– את יכולה לבוא כל יום, אם ירצה לבקר. לא מפריע לי. אבל אני לא אבוא. יש לי חיים משלי, שלא חייבים להשתנות בגלל אחרים.
– טוב, ענתה ירדן, קצרה, בלי בכי, בלי טענה. אולי גם היא עייפה. אולי מבינה.
אילנה התקשרה אחרי שבוע. קולה אחר, שקט.
– אסתר טובה, יונתן התרגל. תודה.
– בבקשה, אילנה.
– אל תיעלמי. תעדכני, שלחי סימן חיים.
שירה נפרדה בנימוס. לא הבטיחה דבר. כי עמדה בסדנה, כמו לרוב. איך משחררים עבר? פשוט חיים הלאה. לא בגבורה, ולא בהפגנה. פשוט. קם בבוקר, הולך לעבודה, עושה מה שאוהב. משפחות וסיפורים לא נעלמים הם פשוט מפסיקים להיות מרכזיים.
החורף הגיע מוקדם השנה. בנובמבר ירד שלג נדיר. שירה הופתעה לגלות שהיא אוהבת חורף. פעם לא חשבה על כך בכלל. עם יונתן, שהיה תמיד מתלונן על קור, ארטריטיס, תה חם בשעה המדויקת… עכשיו אפשר להביט דרך החלון, לומר: יפה.
בדצמבר הזמנות התרבו. זרים חגיגיים לעבודה, מתנות, עיצובי חגים. שירה שכרה עוזרת חדשה, בת עשרים ושלוש, ליאת, סטודנטית חרוצה, מהירה, פזורת דעת אך לומדת. עבדו טוב יחד. שירה לימדה את ליאת לראות את הפרח כחומר, לא רק כמוצר, כמו אמן.
– איך את חושבת על רעיון לזר? שאלה פעם שירה.
– אני פשוט בוחנת את הלקוח, ליאת חייכה, ומדמיינת איזה פרח דומה לו.
– שיטה טובה.
– את לימדת אותי. bouquet צריך להיות חי, שלך.
שירה לא זכרה שאמרה, אבל ידעה כך תמיד.
ינואר, פברואר. החיים נעים על מי מנוחות. שירה נרשמה לקורסי פלוריסטיקה, למרות שליאת אמרה שאין כבר מה ללמוד. “תמיד יש,” הסבירה שירה. לא כי חסר, אלא כי מעניין וזה חדש לה. פעם עשתה דברים בגלל שמישהו ביקש או חייבים, לא בשביל עצמה.
לחיות למען עצמך זה נשמע אגואיסטי, אך בפועל, זה להירשם לקורס, לקרוא ספר בשקט, לטייל ליפו להנאתך, כי את אוהבת ארכיטקטורה ישנה ולא תמיד היה מי שרצה לבוא.
בפברואר התקשרה ירדן. יונתן משתפר אט-אט, כבר על קביים. אסתר מטפלת היטב, ללא דרמה. שירה שמחה לשמוע. שמחה פשוטה, לא מלאה אשמה או צער. רק שמחה.
מרץ הביא הפשרה, הזמנות פרחי אביב ראשונות. צבעונים, יקינתונים, נוריות. שירה אהבה את המעבר הזה, מהסידורים הכבדים לזקוקים לאביב, חצופים, תוססים.
דווקא במרץ הוא הגיע.
שירה עמדה ליד השולחן, קושרת בקופסה זר צהוב-לבן, נרקיסים וחינניות, זר פשוט וישר. דלת נפתחה. נכנס גבר. היא לא הרימה מיד את מבטה, עסוקה בשרוך.
– ערב טוב, אמר.
– ערב טוב, ענתה.
הקול. זיהתה מוקדם מהעיניים. רגוע, טיפה עייף.
עמוס אבני עמד בכניסה, הביט בסדנה כמו אל מקום שלא ביקר בו אף פעם, אך הכיר מראש בתודעה. בלי חלוק, מן הסתם. מעיל כהה, צעיף, בלי קלסר.
– אתה, אמרה שירה.
– אני.
פסק זמן. ליאת בדיוק יצאה לאחסן גליל נייר. נשארו לבד.
– יונתן שוחרר לפני עשרה ימים, אמר עמוס. בבית באותו טיפול. התחזית סבירה.
– יודעת, ענתה. ירדן כתבה.
– טוב. גמגם רגע, ואז חייך בעצם, לא בדיוק עברתי כאן. תכלס, באתי במיוחד. חיפשתי בגוגל את ‘גבעול קטן’.
שירה הניחה את השרוך.
– רוצה לקנות פרחים?
– כן. וגם לא רק.
שתיקה. ריח של יקינתון ואדמה טרייה.
– מה בדיוק?
ניגש עם מבט ממתיק אל הנוריות: לבנות, אדומות, סגולות.
– אלה, אולי. שלוש? או חמש?
– מספר אי-זוגי, ענתה שירה. שלוש או חמש, כן. למי?
– לא יודע עדיין. הביט בה אולי תעזרי?
ניגשה לנוריות. בחרה שלוש, הוסיפה שתיים אדומות כהות.
– חמש. מסתדרים טוב יחד.
החלה לעטוף ידיים זזות מעצמן. נייר, סרט.
– שירה, אמר עמוס.
– כן?
– אפשר ישר? אני לא יודע לרמוז.
– תגיד ישר.
– אשמח לצאת איתך. לא בית חולים ולא עניין. סתם קפה, הצגה, טיול. אולי זה נשמע מוזר. חשבתי שמבוגרים יכולים להיות גלויים. לא סתם לקנות פרחים.
הביטה בו.
הוא מביט. שקט, לא לוחץ. ככה בוחרים, כשדבר מה חשוב עומד ביניכם.
– ממתי החלטת? חייכה.
– שלושה חודשים. במסדרון אז, עם הרשימה למטפלת.
נזכרה בחלון בית החולים, עצי השלכת.
– אז עוד הייתי נשואה. פורמלית.
– חיכיתי.
בחוץ, מרץ בשיאו. שלוליות, ילדות צועקות, פנס צהוב עוד מאיר.
– אני לא בטוחה, אמרה.
– במה?
– איך בכלל עושים את זה. שמונה-עשרה שנה זוגיות, שנה להשתקם. זרה לעצמי פתאום.
– גם לי לא ברור. יש לי גרושה, בת שבע-עשרה אצלה. עבדתי קשה כדי לא לחשוב. עכשיו אני מוכן.
יצאה ליאת עם נייר אריזה. ראתה לקוח, חייכה.
– שירה, לעזור? שאלה.
– לא צריך, ענתה.
ליאת חזרה, למרות שלא נזקקה לנייר. שירה הגישה לַרופא את הזר.
– כמה?
– חכה רגע.
נעצר רגע ליד הפרחים. נוריות אדומות. תמיד אהבה אותן דמויות פרג, חושניות, שקטות. לא צעקניות ולא ביישניות מדי.
סיפור של פרחים, עלתה מחשבה. כל החיים בנתה סביב פרחים. ברחה מכאב, התמקמה, מצאה משהו אמיתי. ופתאום מישהו נכנס. לא דוחף, לא דורש. רק נכנס. עמד. עם נוריות, מחכה למענה.
– טוב, אמרה שירה.
הרימה גבה.
– טוב, איך?
– הצגה. מזמן לא הייתי.
עמוס חייך, באמת.
– שמח.
– לא הערב. יש לי עוד שלושה לקוחות.
– ברור. אולי שישי או שבת.
– שבת.
אמרה מחיר. שילם. הכניס עודף לכיס, לא ממהר.
– שירה, שאל, אפשר לשאול שאלה?
– כן.
– ממתי את בפרחים?
– הסדנה שנה וקצת. אבל פרחים כל החיים. קודם תחביב.
– טוב כשתחביב נהיה מקצוע.
– נכון.
הינהן, קיבל זר, פסע אל הדלת. עצר.
– עד שבת, שירה.
– עד שבת, עמוס.
– עמוס.
– שבת, עמוס.
הדלת נסגרה. שירה עמדה, הביטה בו יוצא אל הרחוב, עובר ליד ספסל, ציפור, פנס. לא הביט לאחור.
ליאת הופיעה מייד.
– שירה, מי זה היה?
– לקוח.
– לקוח ששוחח חמש-עשרה דקות?
– ליאת…
– מה?
– לכי, תכיני למרים את החרציות. היא מגיעה בארבע.
ליאת הלכה, מרוצה. שירה חזרה לעבודה. הידיים יצרו דברים טובים ומוכרים. נייר מרשרש, מים מטפטפים. ריח יקינתון.
שבת. עוד ארבעה ימים. ארבעה רגילים הזמנות, סידורים, שאלות, שיחת סיטונאי. לא חשבה במיוחד. לפעמים בלילות, רק ריחפה לה בראש הקול השקט, הנוריות, “עד שבת, עמוס”.
מבוגרים, אמר יכולים לדבר ברור.
אולי נכון.
לא ידעה מה יהיה. האם תסתדר? ידברו בלי עבודה, בלי חולי, בלי עבר. האם תרצה שוב? כלום לא ידעה, פרט לדבר אחד: ההחלטה היא שלה. לא אמא של מישהו, לא יונתן, לא חובה, לא פחד. רק היא.
תחושה חדשה. לא שיכורה, לא מסעירה. רק מוצקה, כמו אספלט יבש אחרי שלג.
ביום שישי בערב, כשהסדנה נסגרה וליאת הלכה, שירה שמה אגרטל עם חמש נוריות כהות על אדן החלון, פינה פרטית.
הביטה בהן.
הן יחד, טוב, אמרה לעצמה.
צדקה.
כיבתה אור, חזרה הביתה. מחר שבת.
שבת שמונה בבוקר. שמיים אפורים, ריח קפה ממכונה חדשה שמאז יונתן לא הרשתה. “אין צורך” מילה ששוכנת בנישואים כמו עשב שוטה. שוכחת ממנה. לפתע: צריך, רוצה, אני מחליטה.
הקפה נגמר. מבטה בחלון גגות רטובים, יונה על המרפסת, מכונית חונה בזהירות.
טלפון על השולחן. הודעה מחכה שעה. לא חדשה, לא דחופה. מישהו חשב ובחר:
“שלום בוקר. ההצגה בשבע. נפגש לאכול לפני? או שלא? מה שנוח. עמוס.”
קראה שוב. שמה לב שכתב “בוקר” ולא “בוקר טוב”. חייכה.
השיבה: “כן, ניפגש בשש. מתאים לי.”
שלחה. הניחה את הטלפון.
סיימה קפה.
בחוץ מרץ שוטף, טיפות מהחלון, דרור רודף אחרי יונה. העיר מתעוררת, לא מתרגשת משבת של מישהו, מצעד חדש. העיר תמיד ממשיכה.
הטלפון מהבהב, מילה אחת:
“מעולה.”
שירה קמה, שוטפת כוס, לובשת סינר, כי עד הערב יש עוד שמונה שעות והסדנה לא תיפתח מעצמה. מוציאה מפתחות.
בדלת נעצרת. נושאת עין אל הדירה קטנה, מוארת, עם נוריות בכוס על החלון. היא שלה. מכונת קפה שלה. הכוס, השבת שלה.
יוצאת.
הדלת נסגרת אחריה חרישית, נכון. כמו סוגרת עבר.
עמוס כבר חיכה לה מול בית הקפה בשש ורבע. עמד מהצד, מביט בטלפון, משאיר אותו מיד כשקלט אותה. מעיל כהה, צעיף. בלי פרחים.
– ערב טוב, אמר.
– ערב טוב, ענתה.
הביטו זה בזו, שתי שניות. שני מבוגרים ברחוב רטוב, שבאו כי בחרו. לא כי צריך. לא כי לא ניתן אחרת. פשוט כי התחשק.
– ניכנס? חייך עמוס.
– ניכנס, ענתה שירה.
ונכנסו.
