חזור ותטפל
נעמי, תפתחי מיד! אנחנו יודעות שאת שם! רותי ראתה אור מהחלון!
אני בדיוק סיימתי לקשור גבעול של ליזיאנטוס אל מקל העץ שעליו נשען. הידיים שלי היו מכוסות כתמים ירוקים מגבעולים, הסינר מכוסה אדמה. הרמתי את הראש והסתכלתי על דלת הזכוכית של הסדנה. מאחוריה עמדו שתי דמויות. אחת מהן זיהיתי מיד, אפילו דרך הזכוכית המעורפלת. כתפיים רחבות, שיער אדום כהה, כמעט בורדו. מרים, אמא של אילן. לשעבר, בעצם.
לא מיהרתי. הנחתי את הליזיאנטוס בדלי עם מים, הורדתי את הכפפות ותליתי אותן ליד השולחן. בסוף, ניגשתי לפתוח.
ערב טוב, אמרתי כשהזזתי את המנעול.
מרים נכנסה ראשונה בלי לחכות להזמנה. אחריה נכנסה רותי, אחות של אילן, עיניים אדומות מדמעות וצעיף גולש ברישול.
איזה ערב טוב, נעמי, השתגעת? מרים סקרה את הסדנה כמו בחיפוש משהו לנזוף עליו. מצאה: את משחקת בפרחים, בזמן שאדם שוכב גוסס.
מי חולה? שאלתי בשקט.
אילן! צעקה רותי ומיד כיסתה את הפה. אילן מאושפז. תאונה. עמוד שדרה.
הסתכלתי עליהן. עמוק בפנים משהו התהדק. לא אותו כאב כמו לפני שנה, כשכל אזכור של “אילן” הצית בתוכי איזו שריפה. אחרת, שקטה וזהירה. כמו מישהו שנכווה ולא מתקרב עוד לאש.
שבו, אמרתי והצבעתי על שני שרפרפים.
אין זמן לשבת, קבעה מרים, אבל בכל זאת התיישבה בכבדות. היו לה רגליים לא טובות, זכרתי את זה היטב. ורידים, לחץ דם.
רותי נשארה לעמוד, סוחטת את קצה הצעיף.
ספרו לי, ביקשתי.
והן סיפרו, כל אחת משלימה וקוטעת את השנייה. שלושה ימים קודם, אילן נהג בכביש וירדו גשמים. האוטו החליק, התהפך ונתקע במעקה. הוא שרד, אבל עם שבר בעמוד השדרה, מצב מורכב. נזק לא ברור. צריך טיפול צמוד ונוכחות של קרובים.
ומה עם עדן? שאלתי.
שם שאמרתי בקור רוח, אפילו לי הפתיע. זה היה השם ש”ננעץ” תחת העור שלי לפני שנה. עדן, בת עשרים ושמונה, מנהלת מכירות, האישה שאילן עזב אותי בשבילה אחרי שמונה עשרה שנות נישואין.
מרים כיווצה שפתיים.
עדן נסעה.
לאן?
לאמא שלה בחיפה. רותי שוב סתמה את הפה, הפעם מסיבה אחרת. ברגע ששמעה שאולי הוא לא יוכל ללכת, ארזה הכל וברחה. לא עונה לטלפון.
היה שקט. רק שמעו טיפטוף מים מהברז בסדנה, וריח אדמת עציץ ובשמים מתוקים מהפרחים.
אז מה אתן רוצות ממני? שאלתי אחרי רגע.
מרים התיישרה.
נעמי, גרתם ביחד שמונה עשרה שנה. זו לא סתם מילה. את מכירה אותו כמו שאף אחת אחרת לא תכיר. את יודעת לדאוג לו. הוא שומע רק לך. הוא צריך מישהי ש…
מרים, קטעתי אותה, את מדברת על אדם שעזב אותי בשביל אישה אחרת. שבחיים שבנינו יחד במשך שמונה עשרה שנה, כבר לא היה לי מקום.
את מדברת על העבר! התפרצה רותי. עכשיו זה חיים ומוות!
חיים?
הרופא אמר שבלי טיפול צמוד יכולות להיות סיבוכים! פצעי לחץ, דלקות! נעמי, מדובר בעמוד השדרה!
ניגשתי לברז, סגרתי אותו. הסתכלתי על כפות הידיים שלי. בת חמישים ושתיים. הידיים האלה יצרו זרי פרחים שהאנשים צילמו ותלו בגאווה בבית. לישה לבצק, זריקות, חבישות, סחיבת סלים מהשוק עשו הכול. אף פעם לא שאלתי את עצמי האם אני רוצה, או שפשוט רגילה, כי זה מה שצריך, כי אחרת אי אפשר.
ניגבתי ידיים במטלית, הסתובבתי.
אני אחשוב על זה, אמרתי.
אין זמן! מרים התרוממה, הקול שלה נוקשה, כמעט מאיים. בזמן שאת חושבת הוא לבד, בלי אישה, בלי אף אחד! רותי כל היום בעבודה, לי קשה אפילו ללכת! את לא יכולה להסתגר פה בין הפרחים ולהעמיד פנים שזה לא קשור אלייך!
ולמי זה כן קשור? שאלתי בלחש.
אף אחת לא ענתה.
מאחורי הזכוכית כבר חשוך לגמרי. אוקטובר, מחשיך מוקדם. הסתכלתי לרחוב, בפנס הצהוב ממול, באספלט הרטוב, בספסל הריק בחודשי הקיץ ישבו עליו לקוחות והמתינו שאסיים זר.
סיפור חיים, חשבתי. הנה זה קורה באמת. לא סרט, לא ספר. עומדים מולך ודורשים שתחזרי להיות מי שכבר אינך.
בסדר, אמרתי. אבוא מחר בבוקר. אראה מה איתו. אני לא מבטיחה כלום.
מרים נשמה אנחת רווחה. רותי קפצה וחיבקה אותי. עמדתי דוממת, לא מחזירה חיבוק, פשוט חיכיתי שתעזוב.
כשעזבו, ישבתי זמן רב על השרפרף שעליו ישבה מרים. הסתכלתי על הפרחים שלי ליזיאנטוס ורדרד בדלי, חרציות בארגזים לאורך הקיר, ענפי פיזליס עם פנסים כתומים. המקום הזה, בניתי אותו לבד. שכרתי שלושה חודשים אחרי שאילן עזב. צבענו אני והשכן את הקירות בגוון אפור-לבן, הדלתות התקין השכן אהרון בשביל בקבוק יין. בחרתי את השם “גבעול קטן”. חיפשתי ספקים, פתחתי עמוד באינסטגרם, למדתי לצלם כך שהפרחים שימשכו עין.
שנה. שנה בניתי חיים עבור עצמי. לחיות בשביל עצמי, זה לא אגואיזם. זה פשוט בסדר.
ועכשיו, הנה שוב.
קמתי, כיביתי את האור בשולחן העבודה. השארתי נורת לילה קטנה ליד הדלת, כמו תמיד. ויצאתי הביתה.
הבית חולים מבנה אפור בן עשרות שנים, מסדרונות ארוכים. הריח שלא טועה בו, שפעם לא סבלתי: כלור, תבשיל תעשייתי, משהו שאין בשום מקום אחר בארץ. מצאתי את המחלקה, שאלתי את האחות איך להגיע, היא בחנה אותי.
את משפחה?
גרושה, אמרתי.
הרימה גבה, הסבירה בשקט.
אילן שכב בחדר של ארבעה, שלושת המיטות האחרות ריקות. כפות ידיים על השמיכה, רזה, פנים אפרפרות, עיניים כהות. על השידה כוס תה פלסטיק וטלפון הפוך.
כשראה אותי, משהו השתנה בו. לא שמח, פשוט נרגע, כאילו ציפה לי.
נעמי, אמר.
שלום, עניתי, הנחתי תפוחים וסודה. לא מרצון לפנק, אלא כי בארץ לא באים לבית חולים בידיים ריקות.
לא התיישבתי על המיטה. ישבתי ליד החלון.
כואב? שאלתי.
סביר. נותנים כדורים. שתק רגע. באת.
באתי.
אמא התקשרה. סיפרה שבאו אלייך.
כן.
הסתכל בתקרה, אחר כך בי.
חשבתי שלא תבואי.
גם אני חשבתי.
שתיקה. בחוץ גשם. נובמבר מגיע.
עדן נסעה, הוא אמר.
אני יודעת.
ככה זה, גיחך במרירות. ממש כמו בסרט. רק שכאן הכול מאוחר מדי.
לא עניתי. לא רציתי לרחם, וגם לא לפגוע. רק לראות מול עיניי את האיש שלצידו חייתי שמונה עשרה שנה, ילדנו בן, כל קיץ נסענו לאותה דירה באילת, רבנו על כסף, חזרנו להיות יחד, והאמנו שככה חיים באמת כמו כולם.
נעמי, התחיל, בטון שפעם היה משתמש בו כשהיה רוצה משהו. זיהיתי מיד ונהייתי חשדנית אוטומטית. חשבתי הרבה כאן. לאנשים יש הרבה זמן לחשוב כשהם לא יכולים לקום מהמיטה. הבנתי שהייתי טיפש. את היית הדבר האמיתי שלי. הבית, המשפחה, כל זה. עדן… נפנף ביד. את מבינה. לא מבקש סליחה, זה מאוחר. אבל את האדם הקרוב ביותר שלי.
הקשבתי, הרגשתי את המילים מסתדרות בתור הכי קרובה, המשפחה, טעיתי, את היחידה כדי שאסכים. לא עבורי, לא בשביל לבנות משהו חדש. אלא למישהי שתחליף אינפוזיות, תביא אוכל, תדבר עם רופאים. כי זה מה שנעמי יודעת לעשות.
יחסים אחרי גירושין, חשבתי. לפעמים הם נראים ככה לא נוראיים, לא רומנטיים. פרקטיים. מוצאים אותך כשרע. לא מאהבה, מנוחות.
אילן, אמרתי, טוב לי שאתה חי, באמת. וטוב לי שהניתוח עבר בשלום. אבל לא אחזור. לא לטפל, לא סתם. אנחנו גרושים.
אני יודע, אבל…
תן לסיים.
שקט. פעם הייתי נותנת שיפריעו לי בנקל, עכשיו כנראה הפתעתי אותו.
אני אברר על מטפלת טובה, מקצועית. אשלם חודש ראשון עליי אתה לא מסוגל כרגע להתעסק בזה. וזה הכול מבחינתי. אה, ועוד דבר שלפתי תיקייה מהתיק. חיפשתי, נתקע מתחת לארנק. הנה. המסמכים של חלוקת רכוש. דחית. גם אני לא מיהרתי. עכשיו אני מבקשת שתחתום.
הביט בתיקייה.
את רצינית.
מאוד.
אני אחרי ניתוח גב ובאת עם דפים.
כן, אמרתי. מחר תוכל לטעון שמציקים לך, שהיית חלש. הרופא יאשר שאתה כשיר.
הביט בי ארוכות. לא הורדתי עיניים.
השתנית, אמר.
כן.
פעם לא היית עושה דבר כזה.
כנראה.
לקח את התיקייה, עיין, הגשתי לו עט.
בדיוק אז נכנס הרופא. נמוך, בן ארבעים וחמש אולי, חלוק אפור, תיקייה ביד. נראה עייף אך שקט.
ערב טוב, אמר, מחפש עידון בעיניים, אך בנימוס אני ד”ר מתן ברק, רופא מחלקה.
נעמי.
את…
גרושה שלו, אמרתי, בפעם השנייה באותו יום. מתרגלת למושג.
מתן הנהן כאילו זו עובדה רגילה, פנה לאילן.
אילן, איך עברה הלילה?
בסדר, נרדמתי.
יופי. רשם משהו. היום ננסה להגביה את המיטה, נראה איך תרגיש. עוד מוקדם לחזות, אבל הכיוון חיובי.
דוקטור, אמרתי, אפשר רגע בחוץ?
יצאנו. סגרתי הדלת.
אני רוצה לארגן מטפלת מקצועית. מה הדרישות? אילו ציודים נחוצים?
הוא הביט בי ברצינות.
את לא תטפלי בו?
לא.
הבנתי. חשב רגע. לומר את האמת, זה הכי נכון. בני משפחה שמטפלים בגלל רגשי אשמה… לפעמים זה גרוע. חולה זקוק לשקט, לא לדרמות. יש בתל אביב אחיות מעולות. האחות תוכל להמליץ.
תגיד לי בדיוק מה צריך, ביקשתי והוצאתי נייד.
הכתיב. רשמתי. יש חברות שיתנו המלצות. הודיתי לו.
בהצלחה, אמר לבסוף, הסיכויים לתפקוד טובים. הוא לא זקן, הניתוח עבר ללא תקלות. יש סיכוי שבחצי שנה יוכל ללכת. אך אין ערבות, וזה לא מיידי.
ברור, אמרתי.
הכי חשוב שהוא יבין.
חזרתי לחדר. אילן החזיק בתיקייה, עט לצידו.
תחתום? שאלתי.
הביט בתקרה.
ואם אני צריך לחשוב?
אילן.
תחתום. לקח עט. בכל מקרה תשיגי את שלך. ככה את עכשיו.
תמיד הייתי, עניתי. רק שפעם הסתרתי.
חתם. שלושה דפים.
אמצא מטפלת עד סוף השבוע, אמרתי. אכתוב לרותי. אשלם דרך החברה. אחר כך תסתדרו.
נעמי, אמר כשתיקתי.
מה?
תודה שבאת.
הבטתי בו. לא ברחמים, לא בכעס. פשוט ראיתי בו מה שהיה ולא ישוב להיות.
שתחלים, אמרתי.
ויצאתי.
במסדרון עצרתי ליד החלון. חצר בית החולים, עצים שהשילו עלים, ספסל רטוב. זקן בחלוק ישב וצפה למרחקים, אף שלא היה שם כלום. פשוט שאף אוויר.
נשמתי עמוק.
משהו השתחרר. לא לגמרי, אבל משהו חשוב. כאילו הורדתי תיק כבד לרצפה. הנחתי אותו בעדינות. יישרתי גב.
איך משחררים עבר? אם הייתי כותב יומן, הייתי כותב: אין לי מושג. אבל זה לא רגע אחד ולא החלטה אחת. זה רצף צעדים קטנים. ואחד מהם היה עכשיו.
את המטפלת מצאתי דרך סוכנות לאחר יומיים. אישה בת חמישים ושמונה, גילה, בעלת ניסיון בשיקום, שקטה, מסודרת, עם תיק המלצות מפואר. נפגשתי איתה בבית קפה סמוך, הסברתי את המצב. גילה שאלה את השאלות הנכונות אישיות, נטייה לדיכאון, סף כאב, משפחה.
קרובים בדרך כלל מפריעים יותר ממה שעוזרים, ציינה.
נכון, הסכמתי.
סיכמנו, העברתי לה תשלום, עדכנתי את רותי. רותי החלה להתווכח, שאילן רוצה לראות משפחה ולא מטפלת, אבל עצרתי אותה, בשקט ובנחישות, מפתיע גם אותי.
רותי, את מוזמנת לבוא כל יום אם את רוצה. גילה לא מפריעה. אבל אני לא אבוא. יש לי את החיים שלי, והם לא חייבים להסתובב סביב צרכים של אחרים.
שתקה. אמרה:
בסדר.
פשוט “בסדר”. בלי האשמות. אולי, גם היא עייפה. אולי הבינה שאני צודקת.
מרים התקשרה לבד אחרי שבוע. הקול שלה היה רגוע, חלש.
נעמי, גילה מטפלת נהדר. אילן מתרגל אליה. תודה.
בבקשה, מרים.
אל תיעלמי לגמרי. לפעמים תתקשרי.
לא הסכמתי, לא סירבתי. רק נפרדתי בנימוס. הייתי בסדנה, כמו תמיד. אם היו שואלים אותי עכשיו איך משחררים את העבר, הייתי עונה: פשוט ממשיכים. לא בגבורה, לא בשואו. פשוט קמים בבוקר, הולכים לעבודה, עושים מה שאוהבים. קרובים רעילים לא נעלמים לגמרי, הם רק מפסיקים להיות המרכז.
החורף התפרץ השנה מוקדם. בנובמבר נערם שלג בירושלים, ולפתע מצאתי חן בעיניי. פעם לא חשבתי על זה קשה לחשוב על חורף כשאילן כל הזמן מתלונן על קור, ארטריטיס, שוקולד לשתייה שחובה להגיש בדיוק בשבע. עכשיו, סוף סוף, אפשר להביט בשלג ולחשוב: זה פשוט יפה.
בדצמבר הגיעו הרבה הזמנות. זרים לחגים, מתנות, קישוטים. שכרתי עוזרת יעל, בת עשרים ושלוש, סטודנטית, חייכנית, מהירה, עם ראש על הכתפיים. לימדתי אותה שכל פרח הוא חומר גלם לא פחות מיצירה. יעל הקשיבה ופתאום הציעה רעיונות מפתיעים לזר.
איך את חושבת על זה? שאלתי.
אני פשוט בודקת למי הוא עבורו ומחפשת מה מתאים, משכה בכתפיה.
שיטה טובה.
את לימדת אותי. ב bouquet יש חיים.
לא זכרתי שממש אמרתי את זה, אבל אכן כך חשבתי.
ינואר, פברואר, החיים זרמו. נרשמתי לקורס פלוריסטיקה, למרות שיעל טענה שאין לי מה ללמוד. הסברתי שתמיד יש, לא מחובת ידע, אלא מעניין. נקודת מבט חדשה בשבילי. פעם פעלתי כי חייבים, כי מישהו צריך. עכשיו כי בא לי או מעניין.
לחיות בשבילי, נשמע כמו אגואיזם. אבל בפועל זה פשוט לפנות לעצמי זמן ללמוד, ערב שקט עם ספר, טיול בסוף שבוע לעיר ישנה כי תמיד אהבתי אדריכלות עתיקה, אבל אילן לא.
בפברואר התקשרה רותי. אילן משתפר. עומד על קביים. גילה מתעקשת, עובדת בשיטתיות, בלי הצגות. שמחתי שמחה פשוטה, בלי רגשות אשם. טוב לדעת שהוא מחלים. זהו.
מרץ הגיע עם הפשרת שלגים וזרי אביב ראשונים. צבעונים, יקינטונים, אנמונים. אהבתי את המעבר הזה, שבו זרים חמימים מפנים מקום למתפרצים שבאים.
דווקא במרץ הוא נכנס.
עמדתי מול שולחן העבודה, אורז זר צהוב-לבן, נרקיסים וחמניות. הדלת נפתחה, נכנס גבר. לא הרמתי מבט מיד הייתי עסוק בסרט פפיון.
ערב טוב, אמרתי.
ערב טוב, ענה.
הקול. זיהיתי אותו לפני שהרמתי ראש. רגוע, קצת עייף, שווה.
ד”ר מתן ברק עמד בכניסה, בוחן את הסדנה כאילו דמיין אותה מזמן בראשו. לא בבגד הרופא, אלא בפלומת כהה, עם צעיף דק. בלי תיקיות.
אתה, אמרתי.
אני, חייך.
פאוזה קטנה. יעל יצאה באותו רגע לחדר האריזה. נשארנו לבד.
אילן שוחרר לפני עשרה ימים, אמר מתן. ממשיך עם גילה בבית. המצב טוב.
ידעתי, אמרתי. רותי סיפרה לי.
יופי. כמעט התבלבל. האמת, באתי במיוחד. זכרתי את השם, בדקתי באינטרנט את הכתובת.
הנחתי את הסרט בצד.
רצית לרכוש פרחים?
כן. ולא רק.
שתיקה. ניחוח יקינתונים ואדמה.
מה תרצה לקנות? שאלתי.
ניגש לסטנד הפרחים ונעצר מול האנמונים: סגולים, אדומים כהים, לבנים.
חמישה כאלה, אמר. למי? עוד לא בטוח. אולי תעזרי להחליט.
ניגשתי, בחרתי שלושה, הוספתי שניים שחורים-אדומים.
חמישה. אמרתי, הם נראים טוב יחד.
התחלתי לעטוף. הגיע הזמן לחשוב איך אומרים דברים.
נעמי, פנה.
כן?
אפשר לדבר ישר? אני לא אדם של סיבוכים.
ספר.
אני אשמח להיפגש אתך. לא בבית חולים, לא בענייני טיפול. סתם קפה, או תאטרון, אם את אוהבת. או סיבוב רגלי. מבין שזה מוזר אולי, אבל הגיע הזמן שנדבר כמו מבוגרים, בלי להתחבא מאחורי פרחים.
הרמתי מבט.
הסתכל בעיניי, בשקט, בלי לחץ. כך אנשים מדברים אמת.
ממתי חשבת כך? שאלתי.
שלושה חודשים. מאז המסדרון ההוא.
נזכרתי במסדרון ההוא. חלון בית חולים, ענפים ריקים.
אז עוד הייתי נשואה, פורמלית.
ידעתי. לכן חיכיתי.
העיר כבר הייתה באור האביב שלג נמס, פסים אפורים בצדדים, דרור מריב תחת הספסל, הפנס צהוב והעיר מאירה מחוץ.
אני לא יודעת, אמרתי.
מה בדיוק את לא יודעת?
איך עושים דברים כאלה. שמונה עשרה שנה עם אותו אדם. שנה של שחרור, חיים לבד. אני לא יודעת איך ממשיכים.
גם אני לא כל כך יודע, אמר. התגרשתי לפני שש שנים. יש לי בת, שבע עשרה, גרה עם אמא, אנחנו ביחסים טובים. עבדתי וכיביתי רגשות, אחר כך הפסקתי לכבות.
יעל יצאה עכשיו, ראתה שיש אורח, חייכה.
נעמי, לעזור?
לא יעל, תודה.
נכנסה חזרה, שמחה כנראה למראה.
הגשתי לו את הזר.
כמה?
רגע.
המתין.
הבטתי באנמונים בידיו כהים, קטיפתיים. תמיד אהבתי אותם בדיוק בגלל שהם פרטיים, לא מתבלטים.
סיפור פרחים, חשבתי. כל השנה בניתי חיים סביב פרחים, הסתתרתי מהכאב, מצאתי לי מקום. ועכשיו נכנס מישהו. לא פורץ, לא דורש. פשוט נכנס, מדבר ברור. מחזיק אנמונים וממתין.
בסדר, אמרתי.
הרימו גבות.
בסדר מה?
לתאטרון. לא הייתי מזמן.
מתן חייך, באמת, לא מנימוס.
שמח.
אבל לא היום. היום שלושה לקוחות עד הסגירה.
ברור. יכולים אולי ביום שישי או שבת?
שבת.
נקבתי מחיר, שלם בשקלים, לקח עודף, לא ממהר.
אפשר שאלה?
כן.
מאז מתי את עם פרחים?
סדנה שנה וקצת. פרחים כל החיים, כתחביב.
טוב, שתחביב נהיה מקצוע.
נכון, חייכתי.
הנהן, לקח את הזר ויצא. עצר בדלת.
עד שבת, נעמי.
עד שבת, מתן.
חייך קלות.
מתן.
עד שבת, מתן.
הדלת נסגרה. נשארתי מאחורי הדלפק, ראיתי אותו הולך, עובר ליד הספסל וליד הדרורים, בלי להסתובב חזרה.
יעל מיד הציצה.
נעמי, מי זה?
לקוח, אמרתי.
לקוח שעומד ומדבר איתך רבע שעה?
יעל.
מה?
לכי תארזי את החרציות של דינה. היא תבוא בארבע.
יעל חזרה פנימה, מרוצה. אני שבתי לעבודה. הידיים רגילות, אהובות. הנייר מלחשש. מים מטפטפים. ריח יקינתונים.
שבת. עוד ארבעה ימים. ימי שגרה של הזמנות ואספקות, שאלות של יעל וטלפון של הספק על מחירים. ימי שלווה של שנה שהרווחתי בעצמי.
לא חשבתי על השבת כל רגע. עבדתי. ולפעמים, כשלא היו לקוחות, הזכרתי לבד בשקט: קול רגוע, אנמונים, “עד שבת, מתן”.
אנשים מבוגרים, אמר יכולים להגיד דברים ישר.
אולי באמת כן.
לא ידעתי מה יהיה בשבת. אולי יתאים, אולי לא. אולי אחשוב אם להיפגש שוב. דבר אחד ידעתי: ההחלטה שלי בלבד. לא מרים, לא אילן, לא רגש אשם. אני.
הרגשה חדשה. לא מסחררת. פשוט יציבה. כמו אדמה יציבה אחרי שלג.
בליל שישי, כשהסדנה נסגרה ויעל הלכה, העמדתי באנמונים בכוס, לא למדף, לא למכירה. לעצמי.
הבטתי בהם.
ביחד, מחזיקים יפה.
צדקתי.
כיביתי אורות ויצאתי. מחר שבת.
שבת התחילה בשמונה בבוקר, שמיים אפורים, ניחוח קפה מהמכונה שהבאתי חצי שנה קודם, שאילן בטח לא היה מסכים לה. “בשביל מה” תמיד היה משתלט על “רוצה”. עכשיו אפשר לומר: בא לי.
שתיתי קפה, הבטתי החוצה. גג רטוב, יונה על המעקה, מכונית נזהרת מהשלולית.
הטלפון היה על השולחן. הודעה, שעה קודם: “בוקר טוב. ההצגה בשבע. נאכל משהו לפני? איך שנוח. מתן”.
קראתי שוב. שמתי לב ל”בוקר טוב” בלי ה”א” בסוף. חייכתי.
עניתי:
“בוקר טוב. נשמע טוב. שש?”
שלחתי. החזרתי את הטלפון.
גמרתי קפה.
בחוץ, מרץ עושה את שלו. הגגות מטפטפים, הרוח נושבת, וציפור אחת מגרשת יונה מהמעקה.
העיר מתעוררת, אדישה לשבתות, ללא התרגשות ממעשים קטנים של אנשים. היא פשוט מתגלגלת.
הטלפון הבהב מילה אחת:
“סבבה”.
קמתי, שטפתי כוס. לבשתי סינר עוד שמונה שעות עד הערב, הסדנה לא תיפתח לבד. לקחתי מפתחות.
בדלת הסתכלתי חזרה לדירה. קטנה, מוארת, אנמונים בכוס על אדן החלון, כי אתמול הבאתי גם לבית. הדירה שלי. מכונת הקפה שלי. הכוס שלי. השבת שלי.
יצאתי.
הדלת נסגרה מאחוריי בשקט. כמו שסוגרים משהו שסגור טוב.
מתן כבר חיכה בכניסה לקפה כשבאתי בשש ועשרים. עמד בצד, בהה בנייד, שם אותו בכיס ברגע שראה אותי. אותו מעיל, אותו צעיף. בלי פרחים הפעם.
ערב טוב, אמר.
ערב טוב, עניתי.
הסתכלנו זה על זו. שתיים שלוש שניות. שני מבוגרים על מדרכה רטובה של מרץ, שהגיעו לכאן כי פשוט רצו. לא כי היו חייבים. כי בחרו.
אז מה, אמר מתן, ניכנס?
ניכנס, עניתי.
ונכנסנו.
הלקח שלי מכל זה? לפעמים הדרך להשתחרר מן העבר ולבנות משהו חדש, היא להקשיב לעצמך, בלי אשמה, בלי להיכנע לציפיות. מותר ורצוי לבחור בעצמך מחדש גם בגיל שבו נדמה ש’הכול כבר נקבע’. לבחור, באמת, זה החיים.
