הַרְגָּשַׁת בְּבִיאָה רָעָה
יָעֵל התעוררה באמצע הלילה, ולא הצליחה לשוב לישון עד הבוקר. האם זה היה סיוט, או סתם מחשבות שלא עוזבות לא הצליחה לשים את האצבע. משהו כבד נחת לה על הלב, ודמעות פשוט זלגו בלי שליטה. למה? יעל לא הצליחה להבין, כלום. נשימה קשה, ודאגה עמוקה שלא היה לה שם נכנסה ללא רשות.
היא התקרבה אל המיטה של בנה הקטן. נעם חייך מתוך שינה ועשה פרצופים שמצחיקים כל לב. יעל סידרה לו את השמיכה ויצאה למטבח. בחוץ חושך מצרים, שום פנס, אפילו לא יללה של חתול.
“יעל, שוב לא ישנה?” שמע מאחוריה את קולו של אורי.
“שוב אני בזה… אורי, אין לי מושג מה עובר עליי,” ענתה בשקט.
“אולי זה כל ה’דיכאון אחרי לידה’ הזה שכולם מדברים עליו?” התחכם.
“נו באמת… נעם כבר בן חצי שנה, דיכאון לא היה כאן, ופתאום כן?!”
“אולי סתם הורמונים, את יודעת… עצבים… אל תדאגי, יעבור, הכול יתיישר!”
“אורי, אני באמת ממש פוחדת…” לחשה, נדבקת אליו.
“יהיה בסדר!” חיבק אותה, כמו שרק הוא יודע.
שלושה שבועות אחר כך, קיבלה יעל טלפון מהמרפאה. יום קודם, היא ונעם עברו ביקורת בטיפת חלב הנסיך חגג חצי שנה. בדיקות, רופאים, כל החפלה. השיחה מהאחות תפסה אותה לגמרי לא מוכנה.
“קרה משהו?” ביררה במהירות.
“יעלי, לא להבהל, הרופאה תסביר הכול!” ניסתה האחות להרגיע.
תורים כמו תורים, בלגן מוחלט, יעל מזיעה מהתרגשות עד שנכנסה סוף סוף אל דוקטור גולדשטיין, כבר הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.
“שבי, יעל שקד, אני צריכה לשוחח איתך. אל תבהלי, שום דבר לא סופי, רק בדיקות נוספות…”
“מה קרה?” לחשה עם כל הכוח.
“לנעם יש בדיקות דם לא טובות. המון תאי דם לבנים, וגם שאר המדדים מדאיגים. צריך בדיקות נוספות, במקום שמבין בזה.”
“איפה זה?” שאלה בקול דק.
“המרכז להמטו-אונקולוגיה בשיבא,” ענתה הרופאה.
איך חזרה הביתה, היא לא מצליחה לזכור. אורי כבר היה בבית ברח מהעבודה אחרי שקיבל ממנה הודעה.
“יעל, ספרי לי! מה קרה?”
דמעות זולגות כמו ברז פרוץ, אבל היא בכלל לא מרגישה.
“שולחים אותנו למרכז האונקולוגי!” לחשה והכאב בטון מדבר במקומה.
“אבל אולי זה סתם בדיקות… בואי, זה לא מחייב כלום!” ניסה להרגיע.
“לא, אורי… היה לי תחושה, פשוט לא ידעתי מאיפה זה יבוא,” אמרה מותשת.
יעל חיבקה את בנה חזק, נתנה לדמעות לזרום. נעם התנענע מתוך שינה הרי הוא עוד לא קולט שיש כאן דרמה של חיים ומוות.
“לוקמיה חריפה,” פסק הרופא המבוגר שהעיף מבט בבדיקות, “צריך להתחיל טיפול דחוף.”
יעל בכתה. לא נכנס לה לראש איך זה קורה לה? חימותרפיה נעשתה כשהיא רק מחכה מאחורי דלת זכוכית. נעם בטיפול נמרץ ילדים, והיא מחכה, לא זזה.
“תחזרי הביתה, למה את פה סתם?” ניסתה האחות להניא.
“אני לא יכולה! מה אעשה בלעדיו?!”
יעל ואורי כבר שמונה שנים נשואים. דרך ייסורים בדיקות, טיפולים, מדיטציות, בדיחות קרש, אבל הריון לא הגיע. רק אחרי שמונה שנים, הפלא… יעל בהיריון. התקופה הכי מטריפה אורי לא נותן לה להרים אפילו כפית. את החודש האחרון עשתה יעל באיכילוב, כי הרופאה חששה ללידה מוקדמת. ואז, לפני חצי שנה, סוף סוף הגיע הנסיך: קראו לו נעם, על שם אבא של אורי שנהרג בתאונה איומה.
“יעלי, לא נותנים לילד שם של מי שמת במוות לא טבעי!” אמרה לה סבתא כשרק שמעה.
“בסדר, אלה שטויות של דור ישן…” ניפנפה אותה יעל. היא לא רצתה להכניס עין רעה.
יעל ישבה ליד המיטה של נעם, שהפך פתאום דק-גוף, עיניים לו עם עיגולים שחורים ולחיים חיוורות שלא הכירה. דמעות זרמו לא טרחה לנגב. הפעם רק אחרי צעקות על מנהל המחלקה, הסכימו לתת לה להיות לצידו חששו מהדבקה, כי החיסוניות שלו שברירית לגמרי. האמא כבר לא יכלה להיות בלעדיו. הילד שלה חלש, אבל היא חלשה עוד יותר.
“נְצוֹר מַעֲשֵׂה כָּזֶה בָּאָרֶץ!” אמר מנהל המחלקה בבוקר למחרת.
“אז איפה עושים?!” שאלה בנחישות.
“בִּתְל-השומר. ומאוד יקר… עשרות אלפי שקלים.”
“אנחנו נגייס. תכין לי את כל החומר.”
שלחו את כל המסמכים לשיבא, שם אמרו: אפשר אבל המחיר, משהו כמו 420,000 ש”ח.
“יעל, גם אם נמכור את הדירה ואת האוטו זה לא חצי!” קיטר אורי, “פתחתי קמפיין באתר, אבל זה לא עניין של ״מהיום למחר״.”
“יש לנו חודשיים! חייבים משהו!” בכתה, “אין לנו זמן.”
כל העיר נרתמה: מכללה של יעל, עבודה של אורי, קופת צדקה, חנות ירקות ואפילו המכולת. עירייה, מתנדבים, כולם עזרו אבל רק קצת יותר ממחצית התקציב נכנס. הזמן דחק, ויעל לקחה את נעם ונסעה לבית החולים, עם הכסף שבקושי הצטבר.
בשכן למחלקה שכבה גם דפנה, עם הילד שלה יונתן, בן שלוש מרמלה. הם כן הצליחו לגייס, אבל אצלו המחלה פרצה מאוחר, והמצב הסתבך. כל פעם דחו את הניתוח כל פעם משהו לא הסתדר, משהו החמיר.
“אל תבכי!” עודדה דפנה, “עוד תהיי עם נעם בספארי, כולנו. היינו עם יונתן והדובים מי היה מאמין, הילד התמוגג… שפתאום, פתאום דימום מהאף שלא מפסיק… כל פעם! ואז התגלתה הבעיה. שלב שלוש! למה לא שמתי לב? למה לא האמנתי להרגשה שהייתה לי?”
“דפנה, די, תהיי חזקה, עוד נטייל כולנו!” הפעם יעל חיבקה.
“למה לא קפצתי לבדוק? למה? גם אמא שלי אמרה, אבל לא רציתי להאמין,” דפנה פורצת בבכי חסר מעצורים. יעל מנסה לנחם, אבל מי באמת מסוגלת?
פתאום מצבו של יונתן החמיר, אשפזו אותו אמא שלו בכתה במסדרון, לא זזה מהדלת.
“דפנה, בואי תנוחי רגע,” ניסתה יעל לשדל.
“אין מצב! הוא מרגיש אותי מבחוץ כך הוא יודע שאני כאן! צריך שאני אחכה,” עונה דפנה בפנים עקשניות.
האחות נתנה לדפנה זריקת הרגעה. היא כבר לא בכתה. הביטה באוויר, מחכה לאיזה נס.
בערב צלצל אורי.
“יעל, העברתי עוד מאה אלף, אין יותר בינתיים. מישהו בא לראות את הדירה, הורדתי במחיר, אמרו שיחשבו.”
“טוב, תודה…” ניסתה לענות, אבל פתאום שמעה צרחה מהמסדרון. הטלפון נפל. נעם התעורר בבכי. היא הרגיעה אותו, שמה במיטה, ורצה החוצה. דפנה, על הברכיים, צורחת מול דלת טיפול נמרץ, אחיות מסביב, מנסות להושיט יד, להזריק עיניים כאלה כואבות יעל לא ראתה בימי חייה.
“דפנה, תחזיקי מעמד,” חיבקה אותה יעל, “את חייבת לחיות בשביל יונתן.”
“למה לחיות? הבן שלי מת! הכל באשמתי! איך אמשיך?” דפנה משתוללת מכאב.
יעל הייתה לצידה. נתנה לה לעבור את הסערה. כשהרופא יצא, אמר: “תני לה להירגע. היא עוד תבכה הרבה.”
באותו לילה יעל לא עצמה עין. ישבה ליד נעם, הסתכלה בו מתבוננת בו כאילו לנצח.
למחרת באה דפנה, שקטה, מבטה ריק. הנשים התחבקו ארוכות.
“שתהיו בריאים, לפחות את יש לכם סיכוי!” לחשה דפנה, ונתנה מעטפה סגורה, “תקריאי כשאלך. אני לא מסוגלת לדבר.”
“טוב…” ענתה יעל בשקט.
כשנעם הלך לטיפולים, פתחה יעל את המעטפה:
“יעל יקרה, מאוד רוצה שנעם יחזור להיות בריא. שיחיה גם בשביל יונתן שלי, שיצחק, ירוץ, ילמד, יכבוש שערים וישחק בשלג. ואנא, תבקרו בשבילי בגן החיות, תודו לדוב הכהה הגדול! יש כאן כסף לניתוח אל תגידי לאף אחד. לי כבר אין בו צורך, הלוואי ינעם ינצל!”
יעל בכתה. סוף סוף, יש כסף להציל את נעם אבל באיזו מחיר…
“אורי, אין צורך למכור את הדירה,” עדכנה אותו למחרת, “נצטרך איפה לגור כשנחזור.”
“אבל מה עם הכסף?” נדהם.
“יש. הכול בסדר.”
הוא סגר את הטלפון, לראשונה מזה חודשים חייך. היה משהו בקול שלה שהחזיר לו תקווה.
את הניתוח קבעו ממש יום אחרי יום ההולדת של נעם. הוא היה בן שנה. יעל, ממש כמו דפנה, ישבה ימים שלמים במסדרון, אבל הפעם היה תקווה המצב השתפר. לאחר כמה ימים אפשרו לה לשהות עם נעם, אחרי כן הם אושפזו יחד. חודש בידוד, עוד חודשים של שיקום, אבל זה כבר בקטנה. העיקר הצליח, הילד חזר לחיים.
נעם התחיל להסתכל בצעצועים, לאכול, לחייך, אפילו מלמל, “אמא.” יעל לא הצליחה להחזיק דמעות. זה היה נס.
“דוב-דוב!” הצביע על הכלוב בגן החיות התל-אביבי.
“לא דוב-דוב, דּוּב!” צחקה יעל, מתקנת.
הם הגיעו לגן החיות של העיר בדיוק איפה שיונתן צפה פעם בדובים בשמחה.
“ד”ש ליונתן מהדוב השחור!” לחשה יעל אל החיה.
נעם רץ וצהל, אכל גלידה, רכב על הכתפיים של אורי והביט בכל החיות. חייו שוב התמלאו עונג, סקרנות ושובבות של ילדים. המרפאות והטיפולים נשארו מאחור, ולפעמים, רק לעיתים, הייתה יעל ניגשת לחדרו בלילה, להאזין לנשימתו הדקה והשלווה. הלחץ נסוג. והחיים החיים נמשכים, גם עבורו וגם עבור הילד שהעניק לו את ההזדמנות.
