אורי גר בבניין משושה בתל אביב, קירותיו דקים כלקח נייר, וכל תינוק של שכן מהדהד במזגן. הוא כבר מזמן אינו מתפלא כששכנים דוחפים דלתות, אינו מגיב לשערוריות של הזזת רהיטים, ואף לא שומע את הטלוויזיה של הפנסיונרית בקומה התחתונה.
אבל היצירה של השכן מקומה עליונה יואב מעיפה אותו מהשקט וגורמת לו להרעיש במילים קשות. כל שבת, ללא באום, יואב משאיר את המקדח או הפורמול של עצמו בפעולה. לפעמים בעשר בבוקר, לפעמים באחת עשר, תמיד ביום חופשה, ותמיד ברגע שבו אורי רוצה לישון בשקט.
בהתחלה אורי, אדם שליו, מתייחס לכך בפילוסופיה: אולי זה רק שיפוץ שממשך אפשר להבין הוא משנה צדדים במיטה, מכסה את פניו בכרית. אך שבועות עוברים והצליל של הפורמול מעיר אותו שוב ושוב, בין סדרות קצרות לבין רעמים ארוכים. נראה שהשכן מתחיל דבר, נזכר, חוזר.
לפעמים הרעש מגיע גם באמצע השבוע, בשעה שבע בערב, כשאורי חוזר מהעבודה וחולם על השקט. כל פעם הוא רוצה לקום ולהציב בפני השכן את כל מה שהוא מרגיש, אך עייפות, חוסר רצון למריבה, וחוסר מוטיבציה מעכרים אותו.
יום אחד, כשהמקדח מתחיל לרעוד מעל ראשו, אורי לא מחזיק יותר ומרוץ למעלה. הוא מצלצל, דופק ואין תשובה. רק הפורמול המשוגע משמיע רעם שטרוד למוח.
יום אחד אני! מתפרץ באוזניו, אך הוא אינו משלים. הוא תוהה מה יעשה במועד הזה. דמיון שלו משוטט מניעת חשמל במעלית עד לכתיבת תלונה, פנייה למפקח, סתימת תעלה ברצף קצף. לפעמים הוא מדמיין שהשכן מבין, מתנצל, עוזב או פשוט נעלם. משהו שיאפס את הרעש.
הקול של הפורמול הפך בעיני אורי לסמל של עוול. הוא חושב: הלוואי שמישהו במבנה יתקומם ויפסיק את השטות הזאת! אך כולם נשארים בממקומם.
ואז קורה מה שלא ציפה.
בשבת בבוקר הוא מתעורר לא מהרעש, אלא מהשקט. הוא נשאר במצב שינה, מקשיב: מתי יפצץ המכשיר? השקט כבד, שלו, כמעט מרגיש.
שברתי! חיש בלבו בשמחה, או שהשודד הזה נעלם?. היום עובר בתחושת חירות. השואב עובד בשקט, הקומקום כמעט מנגן בטון נעים, וקול הטלוויזיה אינו רועש בקירות. אורי מתיישב על הספה ומחייך, רחב כמו ילד.
והשקט נמשך גם ביום ראשון, ביום שני, וביום שלישי, וביום רביעי. הרעש נחתך מחייו, השקט במעלה נמשך כמעט שבוע. אורי כבר לא מזמין זאת לתיקון או לחופשה; יש במהלך הזה תחושה בלתי טבעית, מודאגת, ניגוד חד לאחר חודשים של רעש קבוע.
הוא עומד מול דלת השכן, מתכונן, מנסה להבין למה הוא בא? לבדוק אם הכל בסדר? או להפך לבדוק אם הוא מדמיין? הוא לוחץ על פעמון הדלת.
הדלת נפתחת מיד, והוא מבין שמשהו קרה. במפגש עומדת אישה בהריון, פנים חיוורות ועיניים נפוחות. הוא ראה אותה פעם-פעמיים לפני כן, אך היום נראית מזדקנת בכמה שנים.
את האישה של יואב? שאל בקול מרוכז.
היא הנהנה.
האם קרה משהו? אני לא שומע אותו כבר זמן מה.
הוא מתבלבל, מילים תקועות בגרונו: איך אפשר לומר שהגעתי בגלל השקט? האישה צעדה צעד אחד פנימה, ולאחר מכן נשמעה שקטה:
לשון כבר אין.
אורי לא מבין מיד. הוא צריך כמה שניות כדי לקשר את המילים.
מתי? שאל.
בשבת שעברה, מוקדם בבוקר. היא מנקה דמעה קטנה. אתה מבין השיפוץ האינסופי הזה עייף אותו. הוא תמיד עבד בסופי שבוע, לא היה לו זמן באמצע השבוע. באותו יום קם לפניי, רצה לסיים את המיטה לתינוק. הוא למהר, פחד שלא יספיק היא מציינת יד במרחק מהדלת.
בפינה של הדירה עומדת חצי ממיטת תינוק הוראות, אריזות ברגים, חלקים פזורים ברצפה.
הוא פשוט נפל, לוחשת היא. הלב. אפילו לא הספיקתי להתעורר.
אורי עומד כאילו נטמע ברצפה. המילים של האישה חודרות לאט לתודעתו.
הרעש ההמולה של הפורמול שכזה שהקפיץ אותו בכל שבת! הוא קילל אותו פעמים רבות יחד עם האדם שמייצר אותה. הוא מביט אל קופסת החלקים: ברגים קטנים, ברגת משושה, מדבקות עם מספרי החלקים, מסודרים בקפידה כך רק אנשים שרוצים באמת לעשות משהו משמעותי מסדרים.
האם אתם צריכים משהו? מתחיל הוא בקול רך, אך האישה מנענעת בראש:
תודה, לא.
הוא עוזב ברגליים כמעט רכות, כאילו בורח מכאב של מישהו אחר. הוא יורד במדרגות, תולה את עצמו על המורדות, כל צעד מרגיש כאשמת כבדת משקל.
בביתו הוא מרים מבט לתקרה. השקט כבד, צפוף, כאילו הוא מרמז על משהו. אולי הוא שונא את יואב רק כי הפריע לשנתו? הוא לקח אותו רק בתור רעש, חוסר נוחות. ועכשיו הוא איננו. ישנה אישה שהולכת על אובדנו, תינוק שעומד לבוא ללא אב. וישנה המיטה שהיא רצתה להרכיב, אך הוא לא הספיק.
אצטרך לבקר באשתו, חושב אורי, לעזור. היא כנראה לא תוכל לבד.
ערב, אחרי שהמחשבות נרגעו, הוא מביט שוב בתקרה, השקט המוותי עדיין שם. הוא יושב במטבח המואר בחצי חשיכה, מבין שהוא לא ישן הלילה. הוא עולה למעלה, מצלצל. הדלת נפתחת, האישה מרים גבה בתמהון היא לא חיכתה לו.
אורי, מתוחה, מדבר בקול נמוך:
שמעו אני יודע שאנחנו כמעט לא מכירים, אבל אם אפשר אני רוצה להרכיב את המיטה. הוא רצה שהיא תהיה מוכנה, ואם אפשר הייתי רוצה לעזור.
היא שותקת רגע, מביטה בו כאילו מנסה להבין. לבסוף היא מהנהנת ברפלקסיה של ראש ומחזיקה:
בבקשה, תיכנס.
אורי נכנס בזהירות, מצעד את קופסאות החלקים. הוא עובד זמן רב, בשקט. האישה יושבת על הספה, מנפחת בטן, לפעמים מנסה לא לבכות. כשאורי מחבר את הברג האחרון ומרים את גב המיטה, האוויר בחדר משתנה, כאילו נפתח.
היא מתקרבת, עוברת יד על הקורה העץ החלקה.
תודה, לחשה היא. אתה אפילו לא מבין כמה זה משמעותי.
אורי עומד, לא יודע מה לומר, מכה ראשו בנימוס. הוא מסיים, יוצא, ומרגיש לראשונה זמן רב שהוא עשה משהו נכון, ומקווה שבקרוב יחזור למקום הזה.
