“רואה אני בזוג הזה את האיש ואת האישה!” הכריזה בפאתוס הפקידה מרשות האוכלוסין בתל אביב, ואז פתאום נתקעה לה המילה בגרון והיא השתנקה והתחילה להשתעל בעוז.
“נו, באמת… זה סימן לא טוב,” אמרה אמא שלי על אותו שיעול לא במקום.
המוזמנים התחילו לרחוש ולמלמל, אני ונעמה, הכלה שלי, הסתכלנו זה בזו בארשת מבוהלת. שנינו בני 18 בלבד, בעצם ילדים. החתונה הייתה מהירה, נעמה הייתה בהריון. בתוך חודשיים היה לנו תינוק, לא מתוכנן. השמלה נשכרה מחנות בדרום תל אביב, את הנעליים קיבלה נעמה מחברתה הטובה, יעל (ובשנים הבאות, אגב, תהיה לי רומן קצר עם יעל). אבל באותו רגע, היינו צעירים ומאושרים.
פעם טיילנו יחד בטיילת של נתניה. חיבקתי את נעמה במותניה, ופתאום ניגש אלינו איש זר ואמר בלחישה: “תחזיק חזק את אשתך, עוד ינסו לקחת אותה ממך”
הגיב כך והלך לדרכו. צחקנו ושכחנו מזה. לפנינו כל החיים, מי יצליח להפריד בינינו? שינסו…
ידיד שלי, שהיה עד בחתונה, העיר פעם: “דוד, למה נעמה? יש כל כך הרבה יפות!”
התעלמתי: “הן כנראה מחכות לך”
ואכן, הן חיכו אותו ידיד נישא ארבע פעמים לנשים יפייפיות וחכמות.
נולדה לנו בת, הדס.
אחר כך הגעתי לשירות צבאי, רחוק מהבית והמשפחה. התגעגעתי לנעמה ולהדס, נעמה שלחה לי תמונה שלה. שמרתי אותה מתחת לכרית, בחלום שמא תופיע לי. לילה אחד חזרתי לבסיס, ומצאתי את התמונה על השידה הבסיסית, מחוללת ומצוירת בגסות על ידי מישהו. בכעסי חבטתי בחייל שישן מולי, כמעט עד אובדן הכרה. קיבלתי על כך עונש וישבתי יומיים בכלא הצבאי. קרעתי את התמונה וזרקתי אותה, וגם אותו חייל אכן נענש.
חזרתי מהצבא קשוח יותר. חוסר אמון השתלט עליי, שכנעתי את עצמי שמן הסתם עשתה לי נעמה “צרות” בזמן שירותי. כשהפגשתי אותה אחרי השנתיים, מצאתי אישה אחרת לא הילדה הלא בטוחה, אלא אישה צעירה, מלאה באנרגיה וסקסיות.
“נעמה, זו את? קשה לזהות,” לחשתי לה בקול חצי משתאה, חצי גאה.
התחלתי לחשוש: אולי לא הייתי היחיד של נעמה? ועם הזמן, לקחתי לעצמי מאהבת, להשוואה שלא יוגרע ממני, אם במקרה…
נעמה שמעה על “הרפתקאותי” בתוך שלוש חודשים. בקושי שכנעתי אותה להמתין עם הגירושים. היא הגיבה: “אין על מה לסלוח, דוד,” והעבירה אותי עונשים שרפה את מכתבי מהצבא, מנעה ממני את חדר השינה וגם את שולחן האוכל. הדיבור בינינו היה על ענייני בית בלבד.
בכיתי יום, ביססתי שנה. כדי לשוב ולרצות אותה ואת הדס, לקחתי אותן לחופשה באילת יין, ים, פירות, שמש וכך השלמנו. אחרי החופשה, נפרדתי מהמאהבת.
עברו שבע שנים של משפחה שקטה ושלווה כמעט כמו מנוחה בבית כנסת, אבל, כנראה, נעמה התגעגעה למשהו אחר, אולי לתשוקה ממקום אחר.
במפעל בו עבדתי היה אחד, יואל, הבדרן של החברה. תמיד ידע להקשיב, כולם באו אליו להתלונן על החיים, על נשים, על חמות, על העולם הסוער. יואל הקשיב וייעץ. חשבתי לעצמי: אולי להזמין אותו לבר המצווה של נעמה? אם רק ידעתי איך זה יסתיים…
יואל הגיע עם אשתו, ובאותו ערב כבש את כולם צחק, השלים תפקיד הטורניר, חידש את האווירה. נעמה הייתה זוהרת, מאירה, דואגת ומדברת. היה ערב מושלם עד חודש אחרי, אז התחילו ייסורי המשפחות שלנו.
אשתו של יואל צלצלה אליי: “דוד, אינך יודע? נעמה ויואל נפגשים. אמור לאשתך להפסיק לחלום, אני אלחם על בעלי. יש לנו שני ילדים!”
ואני, טיפש שכמותי, כלום לא חשדתי! האם נעמה נוקמת בי על הבגידות שלי?
אשתו של יואל רדפה אחרי נעמה, איימה לבלוע כדורים ולהתאבד. אני סגרתי את נעמה בבית, ניתקתי את הטלפון, איימתי בגירושים הכל לשווא. אומרים שאהבה, אש ושיעול אי אפשר להסתיר. פניתי לעזרתה של יעל.
יעל אמרה בתמצות: “דוד, שם יש אהבה. היא לא חוזרת. הדרך אליה נעולה.”
ייפיתי את שניהם. נשארתי אצל יעל חצי שנה, וקיבלתי נחמה זמנית.
נעמה ויואל נישאו, עולמם היה גן עדן פרטי, הם חיו בהשלמה ובאהבת אמת. אני שנאתי אותם וקיללתי. הרגשתי כאב עצום איך זה קרה, איך איבדתי אותה? כנראה, אושר ואסון נוסעים, כמו באגדה, באותה עגלה.
הזמן לא ריפא אותי. הכאב נשאר, רק עטוף שכבה דקה, כמו קרח ראשון. ידידים התאמצו למצוא לי אישה חדשה, וכך הכרתי את נעמה השנייה יפה, התחתנתי מהר, 17 שנה של חיים יחד. אינני מצליח להתאהב, משחק מאושר, מקווה ללא תקווה. אם ייכנס מישהו לסודות נשמתי, ימצא שם את נעמה לעולם.
ולמדתי: אהבה, כמו תפילה, תמיד משאירה סימן עמוק בלב. קשה לדעת מתי היא תחלוף, אם בכלל. חשוב להוקיר את מי שאיתך ולשמור על האמת בלב, גם כשנדמה שהכול אבד.
