תקופת ההתיישנות לא עברה
גברת, את בכלל מבינה מיהי אני?
אסתר בת יעקב לא הרימה עיניים מיד. היא השלימה את הרשומה ביומן, שמה נקודה בזהירות, ורק אז הביטה באישה שעמדה מולה ליד עמדת הקבלה.
האישה הייתה צעירה, לא יותר מ-35, שער בהיר מסודר בקפידה, כאילו זה עתה יצאה ממספרה, ואולי באמת כך הריח החזק של הבושם כמעט העלה דמעות לאסתר. המעיל היה בצבע בז’, קשמיר אמיתי, ניכר גם מרחוק. התיק על זרועה עלה ודאי יותר מכל משכורתה של אסתר לחצי שנה.
אני שומעת, אמרה אסתר בקור רוח.
אז למה את לא פותחת? אני ממתינה כאן כבר שלוש דקות.
אין לך אישור כניסה, השיבה אסתר בשלווה. כבר הסברתי לנהג שלך כשצלצל. את אישור הכניסה מסדרים מראש.
בעלי שוכר כאן חצי מהקומה השמינית! קולה של הצעירה עלה בגובה הצליל חברת “שחר סחר”. את מבינה על מה אני מדברת?
מבינה, הנהנה אסתר. אבל לא רשום אישור על שמך. תתקשרי לבעלך, שירד אלייך או שיפנה אלינו, נסדר את זה במהרה.
אין לי כוונה להתקשר לאף אחד! אני אישתו של השוכר, ואת מחויבת להכניס אותי!
אסתר צמצמה עיניים קלות, ללא שמץ של כעס, פשוט במבט עייף על דבר מוכר ויומיומי.
החוקים אחידים לכולם, השיבה באותו טון.
האישה ניגשה קרוב, התכופפה, ואמרה בשקט ברור:
תקשיבי, סבתא, את פה בעמדה שלכם, מקבלת שכר מינימום ונדמה לך שיש לך מילה. לי? תתקשרי עכשיו ותפתחי את המחסום, או שאדאג שלא תשבי פה יותר.
אסתר שתקה שניה.
טוב, אמרה, והושיטה יד לטלפון.
האישה נראתה מרוצה.
אסתר חייגה מספר, המתינה ואמרה בקול נמוך:
רוני בן שמואל, כאן עמדה ראשונה. יש כאן בחורה ללא אישור שמציגה את עצמה כאשתו של איתן לוי מהשמינית. כן, ממתינה. תודה.
הניחה את השפופרת וחזרה ליומן.
זה ייקח הרבה זמן? שאלה הצעירה.
רק עד שיתנו תשובה.
הצעירה נחרה בזלזול, שלפה טלפון והחלה להקליד, מהפגינה זלזול גלוי. חלפו שתי דקות. אז הגיע גבר גבוה, בחליפה מהודרת, פניו מעט מודאגות.
דנה, אמר כמעט בלחש. מה קרה?
המבטחת שלך לא מכניסה אותי.
זו פרוצדורה רגילה, אמרתי, תמיד צריך לסדר אישור מראש…
איתן, אין לי כוונה להודיע מראש כדי לבוא למקום העבודה של בעלי.
הגבר פנה לאסתר.
שלום, זאת אשתי, דנה לוי. אפשר להוציא עבורה אישור זמני?
כמובן, אסתר פתחה את הטופס הרלוונטי.
בזמן שמילאה פרטים, דנה עמדה בצד ושוחחה בטלפון. רגע לפני המעבר המחיצה סיננה לאוויר, בלי לפנות לאף אחד:
שערורייה.
הבעל צעד מאחוריה, לא מביט בעמדת הביטחון.
אסתר ליוותה אותם במבטה, סגרה אחריה את היומן ומזגה לעצמה תה מהתרמוס. הוא כבר היה פושר למדי.
המחשבות שלה לא נדדו אל דנה לוי. מהדהד במוחה היה דווקא שם המשפחה “לוי”, שברור היה לה שזה לא מקרי דווקא כאן. היא ידעה היטב מה עומד מאחור.
איתן בן אברהם לוי.
אסתר עצמה עיניים לרגע.
22 שנה עברו. די הרבה זמן. אנשים משתנים, מזדקנים, מקימים משפחות, פותחים משרדים בקומה שמינית. אבל יש דברים שלא משתנים. זה ודאי.
מרכז העסקים “רום” כבר עמד שמונה שנים ברחוב בוני הארץ. זכוכיות אפורות, מדרגות גרניט, חניון שמור, בית קפה בקומת קרקע עם סנדוויצ’ים ב-30 שקלים. הכול מסודר, הכול במקומו. 24 שוכרים, ממשרדי עו”ד קטנים עד חברות מסחריות גדולות. “שחר סחר” החזיקה כמעט את כל הקומה השמינית, שילמה בזמן ונחשבה לאחד מהשוכרים הטובים.
אסתר ידעה זאת היא קראה כל חוזה, הסכם ופרוטוקול. כך, מההרגל.
היא עבדה בשמירה שבעה חודשים.
העמיתים העריכו אותה מעט ברחמים, כפי שמתייחסים לאישה מבוגרת שבאה להשלים פנסיה. עזרו להתמצא בתוכנה החדשה, הביאו בורקסים, לפעמים החליפו אותה בשקט. אסתר הודתה, לא תיקנה איש.
המרכז נוהל בידי רוני בן שמואל, בן 52, איש מסודר, מעט עצבני. הוא עשה את עבודתו נאמנה, ניהל נכון, לא הרים קול. אסתר חיבבה אותו.
איש מהצוות לא ידע שאסתר בת יעקב היא הבעלים היחידה של חברת הניהול. ולא רק של הבניין הזה.
היא בחרה לעבוד בשמירה באוקטובר שעבר, בעקבות שיחה עם בתה.
אמא, את לא רואה מה קורה בשטח, אמרה אז הבת ששימשה כסמנכ”לית כספים באחת החברות שלה, את רואה דוחות, אבל לא את האנשים. את לא יודעת איך הם מתנהגים כשנדמה שאיש לא רואה.
אסתר שתקה אז, ואז שאלה:
את חושבת שאני לא מכירה אנשים?
את מזמן לא ראית אותם מקרוב.
הבת צדקה. אסתר הודתה בכך כפי שתמיד עשתה כשהדברים היו ברורים.
שבעה החודשים בעמדה לימדו אותה רבות. ראתה מי אומר שלום למנקה, מי מתעלם מהמאבטחים. ראתה אכזריות קטנה וחסד קטן מהם מורכבת השגרה.
ועכשיו דנה לוי.
אסתר לא מהנמהרות. נתנה לעצמה שבוע.
באותו שבוע הופיעה דנה “ברום” עוד פעמיים. פעם שוב בלי להודיע, מסבירה בעצבים לרועי, המאבטח הצעיר, שהוציאה אישור ואינה מבינה מדוע שוב לא עובר. התברר שהשאירה אותו בבית. רועי הסביר בסבלנות, דנה הגביהה קול. בסוף ירד הבעל. אסתר ראתה הכול מעמדת הצפייה, מעמידה פנים שמביטה במסך.
הפעם השנייה הייתה בשישי בערב, כשאילנה המנקה שטפה את הרצפה ליד המעליות. דנה צעדה ישר על הלכלוך, אילנה ביקשה להמתין, דנה אמרה משהו בשקט. אסתר לא שמעה, אבל את פני אילנה זיהתה היטב.
אילנה כבר שש שנים במרכז. בת 63 וסבתא לשישה, אף פעם לא התלוננה.
אסתר סיימה את השבוע שלה במוצאי שבת, עם כוס תה ותיקיית דפים דקה.
אחר כך צלצלה לרוני בן שמואל.
ערב טוב, רוני, אמרה, סליחה על ההפרעה. תוכל להגיע מחר שעה מוקדם?
אסתר? הוא הופתע, ניכר בקולו, ודאי. הכול בסדר?
הכול טוב. יש שיחה קצרה.
אהיה בשמונה.
לא התקשתה לישון באותו לילה. רק רגעים לפני העיניים נעצמו, הביטה בתקרה. עשרים ושתיים שנים הרבה? אולי כן. אבל יש חובות שלא מתיישנים. לא משפטית. אנושית.
בשמונה בבוקר עלתה למשרדו של המנהל.
רוני ישב מולה, בטוח שהיא באה לבקש משהו אולי החלפת משמרת, אולי הערה מקצועית. היה מוכן לכל. אבל לא לזה.
אסתר הניחה לפניו תיקיה.
מה זה? שאל.
תעיין, ענתה בפשטות.
רוני פתח. תחילה ייפוי כוח, אחריו נסח מרשם חברות, אז עוד מסמכים חתומים.
קרא לאט. נשא מבט אליה, שוב חזר לטפסים.
אסתר? אמר לבסוף. זה את?
אני.
את… כל התקופה היית בעמדת שמירה.
כן.
השתהה ושאל בזהירות:
למה?
רציתי לראות בעיניים איך מתנהלים הדברים כאן. לא מדוחות. בעצמי.
רוני הנהן, לא נעלב, מיטיב להבין. היה בו תמהון, בלבול, וכבוד מסוים.
את מרוצה ממה שראית?
בגדול. עובד טוב, הצוות שלך גם. אבל יש לי עניין אחד. צריכה את העזרה שלך.
אני מקשיב.
“שחר סחר”, שמינית. רוצה להודיע על סיום חוזה.
רוני העיף עוד מבט בתיקיה.
להם חוזה עד מרץ, אין הפרות. זאת תביעה, הם יכולים…
רוני, קטעה ברוך. אני יודעת היטב. תכין הודעה רשמית על אי הארכת חוזה והצעה לפינוי מוקדם עם פיצוי נאה. הם צריכים לעזוב.
רוני הנהן.
תבוצע. דד-ליין?
שבוע להודעה, שלושה חודשים לפינוי. די והותר.
ישאלו סיבות.
תגיד שינוי אסטרטגי של בעלים בתכנון הקומות. זו אמת, אגב. אני באמת בוחנת לעשות שם חדרי ישיבות.
הוא קם, לחצו ידיים. ביציאה שאל:
תמשיכי לעבוד בעמדה?
אסתר השתהתה.
עוד קצת, אמרה. עד שאמלא את אשר התחלתי.
איתן לוי קיבל את המכתב ביום רביעי. בחמישי בבוקר אסתר ראתה אותו יורד מהליפט לקומת קרקע, פניו כשל מי שחטף סטירה, ממהר אל החניון בטלפון. בשישי ישב אצל רוני למעלה משעה.
רוני ספר בקצרה.
דורש הסבר, אמר. טוען ששילם תמיד, שיש לקוחות, לא יספיק לפנות בשלוש חודשים. מוכן להעלות שכר דירה ב-20%.
לא.
ככה השבתי.
תודה, רוני.
סברה שפה ייגמר. לוי ימצא משרד אחר, ייעלב אבל ישרוד. עסקיו טובים, אפשר להניח.
אבל בשלישי שאחר, הופיע בעצמו.
לא אל רוני.
אליה.
אסתר ראתה אותו מתקרב לעמדה, הולך לא בצעדי אנשי עסקים אלא כשל מישהו שהחליט ואולי מצר על כך.
אסתר, אמר.
הרימה עיניים אליו.
שלום, איתן.
עמד שניה. משהו בקור רוחה בלבל אותו.
אפשר לדבר?
תגיד.
הביט סביב; בלובי כמעט לא היו. שניים קנו קפה בצד.
גיליתי מי את, אמר חרישית.
ניחשת.
סיפרו לי. לא משנה מי. היסס. אני רוצה להסביר.
מה, בדיוק?
מה שקרה אז, ב-99′.
אסתר הניחה עט.
1999. אז, בת 43, בעלה מנחם עוד היה בין החיים, רק עתה התחילו לקדם את העסק. היה מחסן קטן, חובות, תקווה. והיה שותף צעיר, בו נתנו אמון.
איתן לוי אז בן 27, אדיב וחריף. עבד אצלהם שנה וחצי, למד, מנחם אהב אותו כמו בן.
יום אחד עזב. לקח עימו את רשימת הלקוחות והסב הסכם בשם לעצמו, כשמנחם התאושש מהתקף לב ראשון. לא קטלני. קטלני היה השני, שלוש שנים מאוחר יותר.
אסתר לא קישרה ישירות את מותו של מנחם לבגידתו של איתן, אבל זכרה היטב: מנחם שלא הבין, שכב חיוור, ואמר: “לא תופס, אסתר, ראיתי בו בן”.
היא זכרה.
אני שומעת, אמרה לאיתן לוי.
הוא דיבר בקול מאופק כנראה התכונן מבעוד מועד. סיפר שהיה צעיר, טעה, מתחרט. חשב על כך כל השנים. לבסוף סינן בגמגום:
יש אצלי משהו ששייך לכם. למשפחה.
אסתר שתקה.
מנחם נתן לי פעם לשמור משהו. את בטח זוכרת. שעון כיס.
היא זכרה. עתיק עוד לפני המלחמה, סבו של מנחם נשא אותו כל שרותו בצבא, יחיד שנשאר לו. מנחם העריך את השעון מאוד, מסר לאיתן לבדיקה ושם נשאר, בתוך החלפת החברות ובבית החולים.
אני רוצה להחזיר, אמר איתן. ומבקש שתשקלי מחדש את החלטתך לחוזה.
אז ככה.
אסתר הביטה בו בחליפה, בשער המושפר, באיך שחיבר ידיים לפניו. לא נער עוד. כמעט חמישים. כנראה הצליח בעסקים, אשתו במעיל קשמיר, רכב במרתף, משרד בקומה גבוהה.
הרהרה, האם באמת חש אשמה.
לא ידעה. ואולי גם הוא לא. פחד מהמשרד, אולי. אנשים לא תמיד מבינים עצמם.
תביא את השעון, ענתה לבסוף.
הוא נשף.
מתי שנוח…
תביא לעמדה, אשאיר לאסוף.
ולגבי החוזה…
ההחלטה סופית.
הביט בה.
את מבינה מה זה לי? השקעתי הכול…
מנחם השקיע גם, קטע אותה בשקט. בך. זוכר?
השתתק.
תביא את השעון, חזרה בשלישית. ואל תיגש עוד בעניין.
עמד שניה, הסתובב והלך.
את השעון העביר למחרת, עטוף בד נעים, דרך רועי המאבטח לא בא בעצמו.
אסתר פרסה את הבד בסיום המשמרת. השעון גם הוא, לא היה ספק. המכסה מעט שרוט, והקפיץ עובד.
החזיקה בו שעה ארוכה.
אחר צהריים לקחה אותו הביתה.
השבועות שאחרי היו דרוכים. עובדי “שחר סחר” לא הבינו תחילה, אחר כך נפוצו שמועות. כמה כלבו בררו, רועי ענה ביושר שאינו יודע.
דנה לוי הגיעה שבוע לאחר שיחתה של אסתר עם בעלה. יום חמישי בצהריים. אסתר בעמדתה.
דנה התקדמה לאט מהרגיל, המעיל עכשיו כחול כהה, גם פניה שונות, ללא התנשאות.
שלום, אמרה דנה.
שלום, ענתה אסתר.
אפשר לשוחח?
גשי למחסום, אפתח.
לא דנה נענעה בראשה לדבר.
אסתר הרימה גבה.
אני מקשיבה.
שתקה דנה, ניכר שלא יודעת להתנצל. אבל עמדה שם וזה אומר הרבה.
התנהגתי לא נכון, אמרה לבסוף. בפעם ההיא, ללא אישור. דיברתי אלייך בגסות. טעיתי.
קראת לי ‘סבתא’, הזכירה אסתר בטון רגוע.
דנה הסבה מבט, חזרה אליה.
כן. סליחה.
אסתר בחנה אותה. צעירה שלא רגילה להתנצל, שבאה מעולם בו הכול נקנים, והמאבטחת היא ריהוט.
אני מקבלת, אמרה אסתר.
דנה הנהנה. שקטה:
תשקלי מחדש את ההחלטה על המשרד?
לא.
ברור.
כבר הסתובבה, ואז אסתר אמרה:
דנה, רגע.
הסתובבה.
אסתר הביטה בה רגע ארוך. דנה לא השפילה עיניים, אף שברור היה שמביך לה.
את עובדת? שאלה אסתר.
מה?
עובדת. במשהו.
אני… לא. בית ילד.
בן כמה?
שמונה. בבית הספר.
כלומר חופשייה בבקרים.
דנה הביטה בתמיהה.
פנוי לי תפקיד, אמרה אסתר. בארכיון. לא קל, אבל נחוץ מיון ניירות, סריקה. לא עבודה שאת רגילה.
שתיקה.
את מציעה לי עבודה? דנה לא האמינה.
מציעה.
למה?
אסתר חיכתה.
כי באת ואמרת את מה שאמרת. ולא הלכת מיד.
זה הרי מובן מאליו, ניצתה דנה, התנהגות אנושית בסיסית.
דנה, אמרה אסתר חרישית. זה הבסיס. אבל לא עשית זאת בהתחלה, ולא בשנייה. עשית זאת עכשיו, כשאין לך מה להפסיד. זה שונה.
דנה שתקה. לבסוף שאלה:
שכר?
בסיסי. כחוק, הכול מסודר.
הפוגה ארוכה.
אחשוב על זה, סיכמה דנה.
טוב, הנהנה אסתר. יש לך את המספר של רוני, תסדירי דרכו.
חזרה ליומן. השיחה הסתיימה.
במרץ “שחר סחר” פינו את הקומה. בלי רעש, לוי קיבל פיצוי ועבר לאזור זול יותר. שמעו שאיבד מספר עסקאות גדולות, אבל אסתר לא בדקה.
צפתה בחלון, העלו רהיטים וציוד, שני סבלים עם עגלות, אחד מחזיק חלון זכוכית עטוף. סוף של משרד, התחלה של משהו אחר. שגרה.
אסתר הורידה משקפיים, ניגבה, החזירה.
22 שנה. לא מעט.
לא הרגישה ניצחון. אולי ציפתה, אבל לא. משהו אחר, דחוס ועמוק, כמו ששחרור כואב משאיר.
מנחם נפטר ב-2002. בן 56. אסתר הקימה הכול לבד, באמון זהיר, בלי שותפים. נתן לה הרבה ולקח ממנה גם.
לא התלוננה. רק זכרה.
הארכיון שכן בבנין סמוך, בניין פשוט יותר מניהולה גם כן. שלושים עובדים, בשקט, ביעילות. תפקיד בארכיון באמת היה קיים, לא הומצא עבור דנה.
דנה צלצלה לרוני ארבעה ימים אחרי אותה שיחה.
אסתר שמעה מאת רוני.
נרשמה, אמר, נבוך תתחיל שבוע הבא. הכול הוסדר.
טוב, אמרה אסתר. תודה.
אסתר, היסס רוני תמשיכי לעבוד בעמדה?
אסתר פנתה לחלון בוני הארץ, שמים אפורים, שלג אחרון, עוברי אורח בודדים.
לא, השיבה. נראה לי שמספיק. למדתי את שאהבתי.
חבל, אמר רוני, התרגלו אלייך.
תמסור ד”ש; וברכה מיוחדת לרועי בחור טוב.
אעביר.
עזבה בסוף השבוע, בשקט, בלי כוס תה חגיגית. השאירה במגירה תרמוס, עט יפה, וקקטוס קטן בעציץ. “צריך מים פעם בשבועיים. לא יותר”, כתבה.
אילנה פגשה אותה ליד המעלית.
את עוזבת? שאלה.
כן.
חבל. שתקה, הוסיפה תמיד אמרת שלום. יש כאלה שאפילו פעם בשנה לא אומרים, ואת תמיד.
אסתר חייכה.
זה לא גבורה, אילנה. זה בסיס.
נכון, הסכימה אילנה. הלוואי היה ככה אצל כולם.
נפרדו ביציאה.
אסתר יצאה. היה קר סוף מרץ עקשן. רכסה מעילה ופנתה למכונית שחנתה שני רחובות, לא קרוב גם זה הרגל ישן, חלק מהעניין.
נעמה לה הצעידה.
חשבה על דנה. מה יקרה איתה. אחד לא הופך אחר בשיחה אחת. עבודה בארכיון לא מחנכת. החיים לא מניחים מוסר סיפורי. אבל דנה באה. אמרה. גרעין קטן אולי יצמח, אולי לא. תלוי בה.
אסתר נתנה אפשרות. לא מעבר.
כל השאר לא בידה.
הגיעה לרכב, ישבה, שמה את התיק עם השעון ליד. לעיתים שלפה, אחזה בידיה. המכאניזם עבד הביאה לניקוי בפברואר, אמרו שמאה שנה עוד יעבוד.
שעון טוב. עמיד.
השתהתה דקה, לא הניעה. הסתכלה דרך השמשה על “רום” הזכוכית האפורה שיקפה עננים.
שבעה חודשים, חשבה. שבעה חודשים בעמדת השומרת יומן, טלפון, תרמוס תה. למדה יותר על אנשים, על עסק, על עצמה, מכל השנים במשרד עם נוף לים ודוחות.
הבת צדקה.
אסתר התניעה.
נסעה, חושבת בחירה מוסרית כמעט אף פעם לא יפה. לא נקייה. לוי החזיר שעון כי רצה משרד. דנה ביקשה סליחה כי ידעה עם מי דיברה אז. היה בזה משהו כן? אולי. רגשות מעורבים, פחד ובושה שזורים, ולעתים לא נבין מה גובר.
לא הופך אותם לרעים. זה עושה אותם אנושיים.
גם היא לא מלאך. לא סיימה חוזה רק כי דנה גידפה את אילנה. גם כי זו הייתה משפחת לוי, וה-99′ לא נמחק ולא סלחה, גם אם אמרה אחרת.
לסלוח להניח. הניחה. אבל הזיכרון נשאר.
גם זה אנושי.
בבית היה חמים ושקט. בערב התקשרה הבת, שוחחו ארוכות עסקים, תוכניות קיץ, הנכד שילך לבית ספר בקרוב.
איך היה בעמדה? שאלה הבת בסוף.
סיימתי, ענתה אסתר. את הנדרש עשיתי.
ומה גילית?
אסתר שתקה.
שאנשים, בסך הכול, כפי שהם נראים. טובים באופן יחסי, רעים באופן יחסי. שכבוד לא תלוי בכסף ולא במעמד. ידעתי, אבל קצת שכחתי.
אמא, את מדברת כמו ספר, צחקה הבת.
זה כי אני מבוגרת, חייכה אסתר. זה מותר לנו.
נפרדו.
אסתר הניחה הטלפון, קמה לחלון. העיר חיה, אורות נדלקים, ברחוב אנשים שקיות, אוטובוס עובר. האמיתות הפשוטות של החיים בדיוק כך, בלי שביב של דרמה. רק ערב, חלון, הידיעה שעשית נכון.
לא מושלם נכון.
זה שונה, והיא למדה להבדיל.
דנה החלה בעבודתה החדשה ביום שלישי.
אסתר ידעה, כי רוני כתב “הגיעה. הכול רגוע.” היא ענתה “תודה”.
מה יהיה הלאה, אינה יודעת. אולי תחזיק שבוע ותעזוב, כי עבודה כזו שוחקת ולא זוהרת. אולי חודש ותבין משהו. אולי לא, אבל לפחות תגיד בוקר טוב לאלה שמסביבה.
אסתר לא חיכתה לניסים. נתנה אפשרות בלי ערבויות. הלאה לא בידה.
את איתן לוי לא ראתה ולא חיפשה עוד.
השעון הונח במדף הסלון, לצד תמונת מנחם. שם מקומו.
כך התגלגלה לה דרך חייה שהחלה אי שם במחסן קטן עם גג דולף, עברה אבידות וניצחונות, בגידות ובדידות, שנים של עמל ללא יוצא מן הכלל, ללא הקלות, ללא שותף לצידה.
ועתה היא עומדת ליד החלון, שבעים שנה, דירה בבעלותה, כוס תה ביד. בחוץ ערב של אביב, הנכד עוד מעט ילך לבית הספר, העסקים מתנהלים.
כך זה נקרא חיים.
לא אגדה, לא מוסר השכל. רק חיים עם כל בליטותיהם, עם חשבונותיהם, עם אנשים שעושים רע ומשלמים, אחרים שעושים טוב ומקבלים משהו אחר.
אסתר לוגמת תה, מתרחקת מהחלון למטבח להכין ארוחת ערב.
מחר פגישה לפרויקט חדש. הקומה השמינית ב”רום” ריקה. אולי חדרי ישיבות עם אקוסטיקה וקפה טוב צריך, נכון, ויש לה עוד חלומות.
היא קוצצת בצל, מהרהרת האמיתות הברורות תמיד נראות פשוטות… עד שפוגשים אנשים וחיים. מי שמתעלם מהמנקה, רואה בשומר פריט, באחרים דקורציה.
וברבות הזמן, החשבון מגיע. לא תמיד בקול רעש לפעמים כמכתב מכובד. לפעמים, כשיחה ליד שער, שמטלטלת לשבועות של מחשבה.
הבצל שרף לה בעיניים.
אסתר מחתה דמעה חרישית, והמשיכה לקצוץ.
