ציידת החלומות
שוב?! סימה, סימה! תתעוררי! היא עוד תעיר את הקטנים! תפוסי אותה! לינה גלשה מהמיטה וטלטלה את כתף אחותה. מתי היא כבר תירגע…
סוניה התהפכה במיטה, נאנחת באנחה ארוכה ועמוקה, כאילו ממלאה את החדר בצער עד שכל העור עומד בדרך לברוח החוצה.
כמו סרט אימה ברוסית, אבל בלי התרגום! סימה תלשה מעליה את השמיכה, ובקושי פתחה עין גררה את עצמה אל מיטת סוניה.
בזריזות העבירה עליה את שמיכתה, נשכבה לידה, חיבקה את אחותה ולחשה שיר ערש:
נומי, נומי ילדתי… אוי, לינה! איזה נומי? היא בוערת! תקראי לאמא!
לינה פזזלה סביבה, נאנחה, ונעה בחוסר ברירה אל עבר חדר ההורים. הרי מה כבר אפשר לעשות? סוניה אצלם כמו אחד הקטנים, ואמא הרי תכעס אם תגלה שניסו להסתיר ממנה משהו.
בחדר ההורים היה שקט מפליא. לינה רכנה לעריסת שרון, שהיה צמודה למיטת ההורים, ליטפה את רונית.
אמא…
העיניים, כהות כמו שלה, נפערו בין רגע, ככה שרונית כאילו בכלל לא ישנה. כף היד שלה עטפה את אצבעות הבת.
מה קרה, ילדה שלי?
סוניה לא מרגישה טוב! נדמה לי שיש לה חום. היא לוהטת כמו מחבת על הגז!
שרון פמפם קלות, ורונית פתחה לו חצי שיר ערש:
נומי נומי ילד קטן…
ידה אחזה בעדינות בפרק לינה והניחה אותו על הגב של התינוק, לוחשת:
תנדנדי אותו שלא יתעורר, אני הולכת…
רונית התרוממה בקצב שמכבד מדליסטית אולימפית, חרף זה שרק אתמול עוד כאבה לה הגב מנפילה מיותרת מהשידה, ופסעה בצעדי חתול לעבר חדר הבנות, שומעת את שלוות הלילה שעטפה את הבית.
הבית היה הגאווה שלה כולם אמרו לה ולרועי שבחיים לא יצליחו לבנות, שיותר נעים בדירה בפרדס חנה… הדודים רק משכו בכתפיים ושפכו אמירות לא קלות לעיכול:
למה לכם ארמון כזה? אתם הרי זוג בלי ילדים!
בלב רונית, כל פעם מחדש, התכווץ משהו, והראש כאילו נמשך בכוח כלפי מטה על ידי יישות אכזרית וקרה. לא הפכת לאמא? לא יפה להרים את הראש. יש כאלה שראויים יותר.
לא פעם, כשחזרה לשיחה כזאת עם אמא או דודה שלה, רועי היה מחבק אותה, והיא דמיינה איך הלחי שלה מתמזגת לגומחה בצווארו, פשוט מתמזגים, חשים אחד את מחשבות השני, כאילו אין סיכוי שמישהו מהם ירגיש משהו בלי שהשני יקלט.
אל תזילי עליהם רוק! עזבי אותם. מה הם מבינים!
אבל רועי… הם צודקים. לא יהיו לנו ילדים…
נדבר כשתהיה סיבה! רועי היה לוחץ את לסתו בכעס על כל מי שהעיז להעכיר עליה את השקט, ונשבע לעשות הכל כדי להגשים לה את החלום.
כשגרו במרכז, הייתה להם הרגשה שהכל אפשרי, כל עוד מתפקדים כלכלית. אבל קליניקה ועוד אחת… רופאים רק מרימים ידיים:
גברת, זה לא קסמים!
ורונית שוב בורחת ממבטו של רועי, לא יודעת איך אומרים למישהו שאתה כבר מזמן התייאשת. רק כשהוא התחיל לדבר על בניית הבית, אז סוף סוף העזה:
זה לא יחד איתי, רועי… אני אוהבת אותך, אתה יודע, אבל אתה צריך משפחה. ואני לא אוכל ילד. אני רוצה גט…
תמשיכי לחלום! רועי התעצבן, הנחית את הספל תה הרותח על השיש, קפץ על רגל אחת מהכווייה ונזף: רונית! די! מי אמר שאת יכולה לעזוב אותי, אה? את עקשנית כמו דוב ואני בכלל חי עם פילולוגית! מי אם לא את תפגעי בעצמך ראשונה?
רונית פרצה בצחוק, משחררת לחלוטין את כל מה she הולכת לבכות.
למרות כל זאת, היא בכל זאת המשיכה לחשוש מה אם באמת אין ילדים?
אבל רועי היה נחוש. הוא חיכה לרונית כל חייו. זו הייתה לה נישואיה השניים.
בניסיון הראשון, בגיל 19, מטרתה הייתה להימלט מהבית ולצאת ממטריה של אמא. היחסים עם אמה, תמר, היו תמיד מוזרים בחצי מהימים אהבה אותה עד כלות, בשאר הזמן הייתה מוצאת בה רק פגמים.
איך יצא לי כזו בת? לפעמים את גאון, לרוב… מה קורה אצלך בראש?
רונית בעיקר שתקה.
אם היו שואלים אותה אי פעם, אהבת את אמא שלך, הייתה עונה “ברור!”, כי איך אפשר אחרת. אבל עם הגיל היא הבינה שגם תואר, עבודה מכובדת וחברים לדיראון עולם, לא הופכים אותך לחם. אמא שלה הייתה מרשימה, אבל כלפי רונית תמיד היה צל.
פעם שאלה, שבוע לפני החתונה הראשונה, כשהייתה בטוחה שהשמלה שלה מספיק יפה לאמא שלא תעז לקרוא לה “סמרטוט”:
אמא, למה את כל כך קשה איתי? הרי בסך הכל אני הבת שלך.
די עם השטויות!
אמא, תמיד מה שאני עושה לא טוב…
אז תעשי טוב! רונית! וגם ילד זה לא רק ללטף, כשהיו לי ילדים, היה קשה לאהוב למרות שרציתי הכול, לא תמיד הצלחתי…
אז רונית נזכרה, כמה ניסתה בכל דרך לרצות את מי שאמרה לה שהיא לא מספיק.
החתונה הייתה גדולה ומפוחלצת. רונית רק רצתה לנשום, רק לא לחטוף לעוד יום שמצופה להיות “הכי מושלם בחיים שלך”.
הנישואים החזיקו שנה וחצי. כשאבדה ההריון שלה, בעלה ארז את עצמו ולא חזר. ההורים, שבפרדס חנה קנו לה דירה עוד לפני החתונה, אמרו לחזור לבית, כי די טעית, תביני את המחיר.
רונית הלכה לאבא שלה, אהרון, וביקשה דבר פשוט:
אני לא מסוגלת להישאר אצלכם.
למה?
כי זה כואב.
והפעם אהרון עשה מה שרונית בקושי האמינה נתן לה גיבוי, שילם לה את הוצאות המחיה, והורה לאמא שלה לא להתערב.
רונית סיימה לימודי משפטים, קיבלה קידום ולא ויתרה על קריירה אבל התשוקה לחיים הלאה התרוקנה.
כשהתעוררו הדודות, החלו להופיע במפגשים שונים גברים “מתאימים”. בבריכה של אחד מהם היא הכירה את רועי נהג משאית, בכלל לא מצופה להיות בגבול המשפחה.
פשוט, הביא דודה כלשהי עם הילדים לבית ושם, פתאום רונית במעיל הלבן נכנסה למונית, ואמרה:
לתל אביב!
שכחת כסף?
אופס, הארנק אצל דודה, נשאר לי רק מפתח בדלת…
חפיף! תחייכי, ומחוסל הסיפור.
חכה, אני אחזור!
אבל הוא כבר לא חיכה. בבית חשבה עליו ולמחרת, כשחיכתה לה מונית לבנה בזמן שיצאה לעבודה, נכנעה, עלתה וככה התחיל סיפור האהבה הכי לא הגיוני לפרדס חנה.
אמא, כמובן, הזדעזעה:
אוי לרחמים! מה זה? את תקבלי כלום! תעשי לי טובה!
אבל רונית החליטה נמאס לה. אם סופסוף התאהבה, לא תביט לאחור.
על בעיות הפוריות סיפרה לרועי עוד לפני החתונה.
מה נעשה? התבלטה עם בובה רכה בצורת גמל.
מה יש להבין? לא מתחתנים רק בשביל ילד, התחתנתי איתך, ואם יהיה… מעולה. אין? גם טוב.
בינתיים אתה משדר ככה…
תמיד אשדר ככה. אבא שלי גידל אותי להיות גבר של מילה.
הם נרשמו בעיר, ובשבת חגגו אצל ההורים שלו. אבא שלה בא, לא חייך, בירך ונסע. ידע מה מחכה לו מאמא.
להפתעתה, אצל חנה, אמא של רועי, היא הרגישה שייכת באמת:
את נראית רעבה! אין פה דיאטות, אני אלמד אותך הכל, תכניסי חיים לבית!
רונית גילתה שדווקא בבית הזה, הפשוט, המרק מגיע ישר מהלב.
כששמעה האמא של רועי שהם לא מצליחים להיות הורים, אמרה בלי התלבטות:
גם אותי אימצו! ההורים האמיתיים שלי, זה שתרם את ה-DNA, לא עניינו אף אחד. לאמא ואבא שהיו לי הם גדלו אותי. הכול בסדר!
אחרי ששקלה גם רונית כבר לא שידרה את כל כאבי אמא שלה.
הבית צמח מהר. רועי, שסיים סוף סוף את התואר, פתח עסק משלו, וחברים של אבא של רונית כבר התנדבו לעזור.
באותו זמן רונית כבר נדנדה בין וועדות ולשכות, ממתינה לרגע שבו תוכל לאמץ ילד.
יום אחד, אמא של רועי, חנה, התקשרה:
רונית! תשמעי! יש ילדים! משפחת סמירנוב, השכנים שלי, קרסו. האמא כבר כתבה ויתור… ועכשיו לקחו את הילדים שלושתם! שתי בנות מתוקות וקטן, בני שנתיים! אני מכירה אותם טוב, הם כמעט נכדים שלי… ובית יתומים זה לא מקום להם. רוצה לשקול?
רונית טרקה את הקמח, ניערה ידיים ורצה לנעול נעלי התעמלות. תוך רבע שעה כבר היו בדרך.
וכך הפכה רונית בין רגע לאמא של שלושה.
סימה, אז בת שבע, ולינה, כמעט שש, התרגלו אליה מהר במיוחד:
אל תדאגי כל כך! אנחנו רואות שאת טובה!
שרון הפעוט נדבק לאמא באובססיה, וכל היום חזר אחריה כמו בזוקה קטנה. הייתה ביניהם הבנה שקטה שאף קרוב משפחה שלה לא ראה.
מה עבר לך בראש! רונית, את השתגעת! שלושה ילדים ועוד לא מהגנים שלך! איך בכלל אישרו לך?!
אמא, אני עורכת דין…
חבל שהשקענו בלימודים!
נגמר לי הכוח, אמא. מעכשיו החלטות שלי, לא שלך.
ולראשונה בחייה ניתקה את השיחה. אולי רק אז הבינה שהיא סופסוף גדולה.
שנה, שנתיים, שלוש…
הילדים גדלו, שמחו, ורונית הפכה לעובדת מהבית, חותכת בין לקוחות אחרי שלא הספיקה אפילו ללכת עם הילדים לשירותים כמו שצריך.
כשלבסוף הרגישה מוזר, החליטה שמדובר בלחץ. רועי נטר לה אמבוש ליד האמבטיה:
קומי! נוסעים למרפאה.
עכשיו? למה?
אי אפשר להתעלם מזה!
חנה הסבתא, שבדיוק בישלה פנקייקים במטבח, קרצה לה ואמרה:
תלמדי שגבר לפעמים יודע לנהל! ובעצם, אני יודעת בדיוק מה קורה…
גם הרופא חייך כשהראה לה את האולטרסונוגרפיה:
רואים? זה לא שקר! קטנטן אבל איפה שאמרת שאין סיכוי…
רונית פרצה בבכי שלא ממש נגמר.
שרון נולד בחורף, הזרים לבית אושר ובעיות. סימה ולינה הגיבו בפילוסופיה (“עוד אחד, שיהיה”), שרון הפעוט התמרד ורצה שוב בלב עקרי את תשומת הלב של אמא. רק אחרי הסבר של רונית, הבין שלא ננטש.
אבל אז, מתוך הסערה, נכנסה למשפחה גם סוניה.
מערכת היחסים הבעייתית עם אמה התפתרה רק כשנודע שהבת של הבת דודה שלה, סוניה, עברה טרגדיה, ורונית דהררה לאזור הדרום כדי לאסוף אותה ילדה מבוהלת, מנותקת מכל העולם, ששום דבר כבר לא הבטיח לה שקט יותר.
רונית חזרה עם ילדה חרדה, שכל לילה צורחת מתוך חלום רע.
סימה ולינה ניסו הכול: צעצועים, חולצות, אפילו בובה מצחיקה שום דבר לא עבד.
פתרון נמצא במקרה. לסבא חנה העניקה לחמוד סיפור על אינדיאנים, ובו ציור של “לוכד חלומות”.
סשה הקטן, איך שראה אותו, הכריז:
נעשה אחד כזה בשביל סוניה! הוא יתפוס לה את כל הסיוטים!
התחילו לאסוף חרוזים, נוצה, קולב ישן, חוט, ועשו עבודת יד. תוך כדי, סשה שם חרוזים לפי צבעים אהובים: כחול כמו של סוניה, אדום שלו, צהוב של סימה ולבן של לינה.
לא סיפרו לסוניה מראש, כדי לא לאכזב אם לא תעבוד.
בלילה, שוב מתוך החלום הלא נגמר, שלחה סוניה ידיים אל רונית:
אל תשלחי אותי!
רונית חיבקה אותה, ספגה את החום שלה, והרגישה פה זה הבית.
כשבוקר הגיע, הבחינה רונית בדבר משונה תלוי מעל המיטה של סוניה.
מה זה? שאלה את לינה, שישבה וקראה לידה בספר.
זה לוכד חלומות! סשה חשב על זה, אני וסימה השלמנו.
ולמה את חושבת שזה עזר?
כי הלילה היא לא צעקה. היא רק החזיקה אותך ביד.
אז בעצם אני לוכדת החלומות האמיתית?
בטח! את, אנחנו, סבתא, סבא… לינה ספרה בשקט מלא לוכדים…
רונית, מחייכת, חשבה, אולי באמת צריך לפעמים לוכד סיוטים, אבל העיקר זה יד שמחזיקה ביד.
סבתא חנה עברה בין החדרים עם קפה, וסבתא תמר גם היא נכנסה. ברקע נשמעו ויכוחים שהתמסמסו לחיוכים, ובחוץ צרחה מכוניתו של רועי, החוזר לארוחה.
סשה הציץ בדלת, לחש “אוכל מוכן”, חיבק את אמא וקפץ אל המטבח.
רונית נשארה עם סוניה, נשמה לרווחה כשראתה שהחום ירד.
רואה? לילדים צריך קודם כל חיבוק. השאר? יעבור עם הזמן, חנה חייכה והמשיכה למטבח.
“נו, מה, מישהו אמר שבמשפחה עדיין לא סיימו לגדול?” אולי צריך עוד כלב.
אולי אבל העיקר, שהכל במקומו. כל מי שצריך בבית. והשאר? ימים יגידו.
