Miriam הייתה רק אמא מאושרת כל שלושים ושתיים השנים האלה. היא התגוררה יחד עם בנה, Tamir, שעבד כמנהל בחברת סטארט-אפ קטנה בתל אביב. מרבית הזמן שלה הוקדש רק לו. בסוף השבוע, תמיד היו להם תכניות קבועות – עושים קניות בשוק הכרמל. למרות שתמיר לא התלהב מהמעמסה של הקניות, הוא עשה זאת בשביל אמא שלו. מרים הייתה מהלכת בשוק בצעדים לאטיים, בוחרת בקפידה ירקות, גבינות ותבלינים למרות שהיה אפשר לסיים הכל בסופרמרקט במהירות, היא אהבה את ההרגל הזה להיות איתו יחד בין הדוכנים. אחרי זה היו נוסעים לקריית אונו, שם בילו שעות בגינה הקטנה וטיפחו את העצים והצמחים.
הגיע עונת הכבישה למרות שמרים וגם תמיר לא היו חובבי חמוצים או עגבניות כבושות, הם הכינו צנצנות רבות למען משפחה וחברים. הכל התנהל על מי מנוחות ומרים הייתה מאושרת שבנה בן ה-32 עדיין לידה בכל רגע. אבל בסופו של דבר, משהו שבר את השגרה הזאת. תמיר אמר לה יום אחד: “אמא, אני מתחתן.” הכלה הייתה בחורה צנועה ושקטה בת 25 בשם Tzofiya. תמיר וצופיה קנו דירה יחד בגבעתיים, אך חמותו הציעה שיגורו זמנית אצל מרים וישכירו את הדירה: “הכסף הזה יעזור לכם כזוג צעיר.” הם הסכימו.
מרים שוב התמלאה שמחה שבנה נשאר עימה אבל האושר הזה היה קצר מועד. תמיר הקדיש את זמנו רק לצופיה. בערבים יצאו יחד לבר של יפו או לסרט בקניון עזריאלי, ואז צופיה בישרה שהיא בהריון. מרים כבר דמיינה איך תמיר יצטרך את בגדי התינוק ששמרה עבורו כל השנים, אך צופיה הביעה כי הבגדים יתאימו רק לצילום מיוחד, ושהיא מעדיפה לבחור כל דבר לתינוק בעצמה. אחרי שצברו מספיק כסף, ההורים הצעירים עברו לדירתם החדשה.
העלבון שחשתי היה קשה להסבר, איך ייתכן שבני עזב אותי כך. הרגשתי כאילו החליף אותי באשתו הצעירה. לקח לי זמן להבין, אבל בסופו של דבר הבנתי תפקידי כאמא השתנה, והאהבה לא פוחתת, אלא פשוט מקבלת מקום חדש.
