ביום ההוא, בדרך הביתה מרמת גן, לא הפסקתי לחשוב על הבוקר בו יעל, אשתי, סיפרה לי לראשונה בהריון שלה. שלוש שנים ניסינו, ארבעה רופאים, אלפי שקלים, ולבסוףהקב”ה שמע את תפילותינו. רציתי להפתיע את יעל, אז קפצתי לשוק הכרמל, קניתי פירות רעננים מלאי ויטמינים, והכנתי לארוחת ערב חגיגית: אורז עם דג בר ים, סלט ישראלי טרי ופירות.
לפני שיעל הגיעה הביתה מהעבודה, עצרתי אצל צורף ברחוב דיזנגוף וקניתי לה עגילי זהב דקים שרציתי לראות על פניה חיוך. אבל כשהגעתי, יעל נראתה חיוורת ולא הרגישה טוב. היא אמרה לי בקול עייף “רוני, אני רק רוצה לישון.” ניסיתי להזעיק לה רופא, אבל היא התחננה שאניח לה.
בערב ישבנו בסלון, דיברנו בלחש, והארוחה נשארה כמעט כמו שהייתה. הלילות הפכו לארוכים, והזמן לאט לאט חלף. בסופו של דבר הגיע הרגע הגדול: נשמעו הצירים ונסענו יחד לבית החולים איכילוב. אחרי שעות ארוכות, האחות יצאה בהתרגשות ובישרה לנו שיש לנו בן.
כשנכנסתי עם האחות אל הרופא, באותו חדר קר, שמעתי בשקט את דבריו: “יצחק במצב טוב, אבל יש לו בעיה מולדת ברגליים שעלולה להקשות עליו ללכת”. ואזהלם שני. יעל, בדרך ברורה, הודיעה שהיא רוצה לוותר על הילד.
הלב שלי נשבר. ניסיתי כל שיחה, ניסיתי דמעות, ניסיתי לשכנע אותה להישאר עם יצחק, אבל היא הייתה עקשנית, אפילו מול אמא שלה שבאה ועלתה עליה בדמעות של אהבה. כשהבנתי שאין עם מי לדבר, הסכמתי לקחת את כל האחריות. ארזתי את כל הדברים של יעל, סגרתי את הדירה שלנו, קניתי טיטולים, מנשא, עגלה ומיטה לתינוק בכסף האחרון שנשאר לי.
עם כל מה שהיה בי, חיפשתי מידע, שאלתי רופאים, נכנסתי לפורומים בעברית בחיפושים איך עוזרים לילד עם בעיה כזאת. שמעתי שיש אישה אחת במושב הסמוך, רותם, שמטפלת בילדים. יצרתי קשר, חיכיתי לראות דמות סבתאית וותיקה, אבל מולי עמדה אישה צעירה ותוססת. רותם הסכימה לעזור ליצחק אבל בתנאי שאעבור לגור איתה. הופתעתי, אבל לא היססתירק רציתי שלבן שלי יהיה טוב.
חצי שנה אחרי, יצחק זחל כבר בכל הבית של רותם. עם הזמן, התאהבתי ברותם. פתחנו יחד את הלב, דיברנו על פחדים, הבדלי הגילים כבר לא נראו חשובים. סיפרתי לה על אהבתי, רותם חייכה בהבנה ואמרה “זה הדדי”. החלטנו להתחתן. יצחק קיבל אמא חדשה, ואני אישה שאיתה אפשר לחלוק הכל.
שנתיים חלפו. אני, רותם ויצחק בבית החולים בילינסון, שמחים בהולדת בננו השני. ודווקא אז, במסדרון, ראיתי את יעל. היא זיהתה את יצחק מיד, ראתה אותו רץ במסדרון וההבעה בעיניה הייתה שילוב של הפתעה, הערכה, ואוליקצת חרטה.
כשאני כותב זאת, אני מבין: החיים מביאים אותך למקומות שלא חלמת עליהם. העיקר לא להרים ידיים, לאהובולהאמין בטוב שאפשר לבנות, גם כשזה נראה בלתי אפשרי.
