– אהלן חברה, – אמרה שירי והתיישבה ליד נגה בבית הקפה הקטן בלב תל אביב. – מזמן לא נפגשנו, מה איתך?
– אהלן, שיר, – ענתה נגה בקול שקט, עיניה משוטטות ברחבי החדר. הכול בסדר.
– את בטוחה? למה את לא מסתכלת לי בעיניים? שירי סקרה אותה במבט חודר. שוב אמיר עשה שטויות? מה הפעם?
– אל תגזימי, – נגה הנידה בראשה ונאנחה, בולעת בהצקה שפשוט נכנסה לבית הקפה הזה. הכול תקין. היחסים שלנו מושלמים. הוא באמת בן אדם טוב. בואי נדבר על משהו אחר.
היא סיימה את דבריה, ורצה החוצה, עוקפת במרירות את הפרוסה האחרונה של עוגת הגזר. נגה לא רצתה לשמוע אף אחד, בטוחה שמקנאים לה ושלא מבינים.
אמיר היה מיוחד. יפה תואר, מצליח בעסקי ההיי-טק, מדבר בצורה עדינה. לפעמים הייתה לו בקשות מוזרות אסר עליה לצבוע את השיער לבלונד וזה ממש הציק לה.
זו היתה הפעם הראשונה שרבו בגדול. זה כמעט הוביל לפרידה! והיא עוד חשבה שזו סתם שטות.
נגה הלכה לספר שלה ברח בוגרשוב; הוא טען שהיא נולדה להיות בלונדינית, ופיתה אותה להבהיר את התלתלים שלה. היא חזרה לבית עם שיער פלטינה אמיר החוויר, הרים ספר מהספה שבה נח וזרק אותו לעברה. הוא אמר מילים קשות, ודרש ממנה שתצבע מיד לשחור, כי “בלונדינית לא תיכנס לבית שלי”.
נגה בלעה דמעות, רצה למספרה הסמוכה, שם ניסו לשכנע אותה שהיפה לה עם הבהיר, אבל ראו איך עיניה מתמלאות דמעות, והסכימו לצבוע לשחור.
אמיר רק הנהן בסיפוק בבוקר הבא, ובלי לומר דבר, הגיש לה צמיד יפהפה מזהב עיראקי מתנה של פי אלף חנינה.
ודבר נוסף נגה לא הורשתה ללבוש לבן. כתום, ירוק, טורקיז הכול כן, רק לא לבן. כשהתלוצצה ושאלה באיזה צבע יהיה שמלת הכלה שלה, אמיר שלח לה מבט כה מוזר, שיותר לא העזה לשאול.
– תברחי ממנו, – ניסתה שירי לשכנע אותה אחר כך. תרוצי, נגה! היום לבן אסור, מחר את לא תורשי לצאת מהבית. תמצאי מישהו פחות משוגע.
– לכולם יש קטעים, – נגה משכה בכתפיים. בינינו זה אמיתי. אפילו החלטנו להביא ילד. אמיר רוצה בת. אפילו שם כבר יש עלמה. ואת אומרת לברוח
****************************************
נגה לא הקשיבה לשירי, וזה היה חבל מאוד. המוזרויות של אמיר לא נגמרו. ולא עבר זמן רב עד שנגה ראתה זאת בעצמה.
בבית הייתה תמיד דלת אחת נעולה, אליה לא הייתה לה גישה. נגה אפילו צחקה ואמרה לו: מה, אתה דוד של בעל הזקן הכחול?
– תפסיקי לדאוג, – גיחך אמיר במוזרות. אני לא שומר גופות של גרושות שם.
זה היה סוף השיחה. עד שביום מן הימים, כשחזרה מוקדם ממכללת ספיר שיעור התבטל כי המרצה טס שמעה קולות מהמקום האסור. אמיר היה לכאורה בבית, אך לא מצאה אותו בשום מקום. חלפה ליד דלת הברזל, שמעה מילמולים בלתי ברורים, ולחצה קלות על הדלת. דרך חריץ קטן ראתה מחזה שהקפיא אותה.
קיר שלם היה מכוסה בציור ענק של בחורה מחייכת, פורשת את ידיה. אמיר כרע על ברכיו לפניה.
על הציור אישה דומה מאוד לנגה. אפשר היה לטעות שהן אחיות, פרט לשיער הגברת בציור הייתה בלונדינית.
– עוד מעט, עוד מעט, עלמה. עוד קצת ואת שלי, – חזר על עצמו אמיר. נגה כמעט פרצה פנימה, רצתה להתעמת, אבל עצרה כששמע את המשפט הבא:
– היא תלד לי ילדה, בטוח. ואז הנפש שלך תיכנס לגוף הקטן שלה ותהיי איתי. לנצח. אני אשמור עלייך, וכשתגדלי, נאהב שוב.
מטורף
חצה זעזוע על פניה. נגה ברחה החוצה בפאניקה. שירי הרי צדקה! מי יכול להוציא אותה מזה? איך בורחים ממשוגע? והסיוט נגה באמת הייתה בהריון, אבל עדיין היה מוקדם לדעת בוודאות.
ההורים רחוקים בבאר שבע, רק שירי חברה קרובה. ישר אליה רצה נגה.
– לא דמיינתי שאמיר כזה, – לחשה נגה, ידיה רועדות. אילו לא ראיתי בעיניים לא הייתי מאמינה.
– תירגעי, – אמרה שירי ומזגה לה כוס מים. נגה שתתה. – תחליטי: את נשארת איתו?
– בשום פנים ואופן! – נגה נענעה בראשה. – זה פשוט מפחיד. אני דואגת לעצמי ולתינוקת. עכשיו אני מבינה למה אסר עליי לצבוע או ללבוש לבן הייתי הופכת להיות היא.
– טוב שגילית הכול לפני החתונה, – שירי חשבה בקול רם. עדיין לא סיפרת לו על התינוקת, נכון?
– רציתי להפתיע
– זה מצוין. תגידי שמצאת מישהו אחר. תחזרי להורים. זה הזמן לעבור, ולעבור למכללה בבאר שבע. העיקר להתרחק.
– זה מה שאעשה.
*****************************************
חצי שנה לא קלה עברה על נגה. יותר נפשית מאשר פיזית. שוב לבית ההורים, לספר את האמת, לעזוב את הלימודים לא יכלה לעשות הפלה, הרי הילדה לא אשמה. ובסוף נגה ילדה בת, בדיוק כמו שאמיר רצה.
למרבה הפלא, אמיר שחרר אותה בקלות, רק רמז שלא כדאי לדבר יותר מדי. אפילו לא שאל לאן היא עוברת.
לעיתים תהתה אם עשתה טעות שברחה ממנו, וגם שלא סיפרה על הילדה. גם באותו ערב, כשגילה הקטנה ישנה במיטה, נגה הביטה מהחלון ומהרהרת.
פתאום צלצל הפעמון. שליח הביא אוכל שהזמינה, כי בישול לא היה הצד החזק שלה. אחרי שאכלה, חזרה לספרי הלימוד הייתה נחושה להצליח.
האותיות ריצדו, הראש הסתחרר נגה ניסתה להגיע לטלפון, להזעיק אמבולנס, אבל הגוף סירב לזוז. ממש לפני שהתעלפה, ראתה את אמיר, מחזיק בעדינות את גילה התינוקת.
**********************************************
כשנגה התעוררה, כבר הייתה בבית החולים. אמא, למזלה, ביקרה בדיוק כשראתה את התינוקת נלקחת.
המשטרה לא הצליחה לאתר את הילדה, ואמיר כאילו התנדף מהעולם.
רק שנה מאוחר יותר, תקבל האם המיוסרת גלויה בדואר: תמונה של אמיר מחבק ילדה בלונדינית יפהפיה.
