בבוקר מוקדם, השכן שלי התקשר ושאל אותי:
שמעת מה קרה עם בת הדודה שלך?
לא, מה קרה?
כנראה שהיא עומדת לבקש גירושין בגיל 54, אחרי 30 שנות נישואין.
כאשר שמעתי את החדשות האלה, הייתי בהלם מוחלט. הרי הם תמיד נראו משפחה רגילה, בעלה לא שותה, עכשיו הוא פנסיונר, תשע שנים מבוגר ממנה. יש להם שלושה ילדים בוגרים, כולם מתגוררים בנפרד, וחמישה נכדים. ופתאום היא החליטה להתגרש.
חשבתי שאולי יש טעות, אז התקשרתי מיד לבת הדודה וקבענו להיפגש. נפגשנו בפארק כדי לדבר בשקט. ושמעתי ממנה את הדברים הבאים…
אין לי יותר כוח, הרגשתי שאני מסתובבת כל החיים כמו חולד במבוך. שנינו עבדנו, אבל אחרי העבודה, בעלי היה פשוט נשכב על הספה, רואה טלוויזיה או סתם נח, לפעמים יוצא לשבת עם חברים על כוס בירה, ואני הייתה מתחילה את המשמרת השנייה בבית. אני בטוחה שרבות מהנשים מכירות את זה.
את חוזרת מהעבודה, מתחילה: מכבסת, מבשלת ארוחת ערב, מכינה משהו למחר הרי הילדים צריכים שיהיה להם מה לאכול כשיחזרו מבית הספר. אחר כך צריך לנקות, לשטוף כלים, להפעיל שואב אבק, כי הוא עייף והילדים עסוקים בלימודים ובחוגים. ויש עוד דברים רבים שכל עקרת בית יודעת היטב.
גם קיוויתי שעם השנים, כשילדים יגדלו, יהיה קל יותר. טעיתי. הילדים גדלו, בעלי יצא לפנסיה, ואני עדיין עובדת.
ועכשיו, בעלי היקר כל הזמן בבית או יוצא לדוג עם חברים, אבל אף פעם לא עושה שום דבר בבית. תמיד מחכה שאני אבוא ואעשה הכל לבד.
הקש האחרון היה כשהייתי חולה עם שפעת, וכשהוא חזר מהדיג, לא שאל לשלומי ולא הציע עזרה, אלא ישירות פתח את המקרר והתחיל לכעוס שאין מה לאכול, ושאני לפחות יכולה לבשל תפוחי אדמה, הרי זה לא מסובך.
עניתי לו שאם זה כל כך פשוט, שיעשה זאת בעצמו. והוא ענה:
למה לי אישה אם אני צריך לבשל לעצמי?
כששמעתי את זה, אמרתי שנמאס לי. אנחנו מתגרשים. נחלק את הדירה ונגור בנפרד, לפחות קצת אוכל לחיות בשביל עצמי.
הילדים לא אהבו את ההחלטה שלי. אמרו שאני עוזבת אותו לבד, שהוא לא יודע לעשות שום דבר, שהוא פשוט יתדרדר.
אבל לי זה לא משנה יותר. הוא שרף את עצמו. אם הוא לא מעריך אותי, שיראה מה זה.
ככה זה. אולי העניינים יתייצבו, אבל בת הדודה שלי מאוד נחושה.
לי יש ספקות, הרי לא פשוט להישאר לבד בגיל מבוגר.
מה דעתך?
