תבחר אמא או אני
הטלפון צלצל בעשר וחצי בלילה, כשמירית כבר שכבה במיטה עם ספר. רמי ישב בחדר השני מול הלפטופ שלו, משם בקע קול מגיש חדשות כלכליות.
המספר היה לא מוכר, אבל הקידומת ירושלים, העיר שבה נולדה.
הלו, ענתה מירית, ומייד הרגישה איך משהו מתכווץ בבטן.
מדברת בתיה לוי, אני גרה ממול, שכנה של אמא שלך. את לא מכירה אותי, אולי. עניין דחוף… שרה דבורה, אמא שלך, נפלה בבוקר. נכנסתי בערב, ראיתי אותה על הרצפה, בקושי מדברת, צד אחד של הפנים…
מירית כבר התרוממה, מחפשת ברגל את נעלי הבית.
היא בבית חולים?
לקחו אותה שעה לפני כן. מד״א הגיעו, אמרו כנראה שבץ. מצאתי את המספר שלך בטלפון שלה, חיפשתי הרבה זמן…
תודה, בתיה. תודה ענקית.
היא ניתקה ועמדה כמה שניות במרכז החדר, מחזיקה את הטלפון בשתי ידיים. אחר כך נכנסה לרמי.
הוא ישב בכורסא האהובה עליו, טרנינג איכותי, לידו כוס מים מינרליים. בן חמישים ושש, מטופח, שיער אפור מסודר. איש מצליח בדירתו הנעימה.
רמי, אמא שלי לא הרגישה טוב, היא קיבלה שבץ. פינו אותה לבית החולים הדסה.
הוא פנה אליה, הנמיך ווליום בטלוויזיה.
מתי?
היום. השכנה מצאה אותה על הרצפה, הייתה לבד כל היום…
רמי הניח את הכוס על השולחן.
אז מה עכשיו?
מירית הביטה בו.
אני חייבת לנסוע. מחר בוקר.
תיסעי, אני לא עוצר.
רמי, אנחנו חייבים לדבר ברצינות. אמא שלי בת שבעים ושמונה. אם באמת זה שבץ, היא לא תוכל להישאר לבד בבית. צריך להחליט מה עושים.
רמי לקח את השלט והגביר את השמע, טיפה, כאילו מדגיש שזה לא ממש מזיז לו.
מירית, כבר דיברנו על זה. כמה פעמים.
דיברנו באופן תיאורטי. עכשיו זה קורה.
ומה השתנה? כבר הסברתי אי אפשר להביא אותה לכאן, אין לנו תנאים.
מירית התיישבה לאט מולה.
רמי, יש לנו ארבעה חדרים.
ארבעה, ששניים מהם ברצועה של שיפוץ. כבר דיברנו. אני רוצה משרד, את רצית חדר ארונות. איפה אני שם אותה, במסדרון?
אפשר להשאיר לה חדר, השיפוץ יחכה.
השיפוץ לא יחכה, אמר בקול רגוע, שכל כך הוציא אותה מדעתה קבענו כבר תאריך עם הקבלן, שילמתי מקדמה. את יודעת.
רמי, זה בן אדם חולה. אמא שלי.
מירית, סוף סוף הרים אליה עיניים אני מצטער, באמת, אבל תביני מה זה בפועל: אישה זרה, חולה בבית, עם חיתולים אולי, בלי דיבור… אני לא בנוי לזה. מותר לי להגיד את האמת?
היא לא זרה. אמא שלי.
בשבילי היא כמעט זרה. פגשתי אותה ארבע פעמים בעשר שנים, היא לא רצתה להיות איתי בקשר.
בגלל ש…
אל תחפשי אשמים. אני מדבר על המציאות. אני עובד, פרויקטים רציניים, אני צריך שקט בבית. זה גם הבית שלי, אגב.
מירית שתקה. העיר בחוץ המשיכה בשלו.
ואם נביא מטפלת? בירושלים. נביא מישהי טובה, נוכל להרשות.
נוכל. תמצאי.
אבל אני אסע לשם הרבה. אצטרך להיות איתה.
כמה שתרצי, תיסעי.
רמי, אתה קולט? אני אצטרך להיות שם כל הזמן כמעט. שלוש שעות נסיעה לכל כיוון.
הבנתי. תיסעי, אמרתי אף אחד לא עוצר אותך.
ה״אף אחד לא עוצר אותך״ הזה הרגיש למירית כמו רעש קטן, אבל ברור, של אדמה שאיבדה יציבות מתחת לרגליים.
היא חזרה לחדר ושכבה ערה עד שתיים בלילה.
בבוקר נסעה לירושלים לבד.
המחלקה פנימית הריחה כלור וציפוי קירות זול. שרה דבורה שכבה במיטה ליד החלון, שישה יחד. הצד הימני של פניה נופל, ידה הימנית דוממת, עיניה מביטות בביתה בשתיקה, רק זווית הפה רעדה מעט.
אמא, החזיקה מירית את ידה. אני כאן, אמא. הכול בסדר.
אמא ניסתה לדבר. יצא לא ברור, מילים חדות.
לא צריך, אמא. אני איתך. לא עוזבת.
הרופאה, גברת עייפה בסביבות חמישים, הסבירה בפשטות: שבץ איסכמי רחב, צד ימין משותק, דיבור פגוע, אי אפשר לדעת מה יהיה, צריך לפחות חצי שנה של טיפול, פיזיותרפיה, קלינאית תקשורת, השגחה צמודה.
אי אפשר שהיא תהיה לבד, אמרה הרופאה, את הבת היחידה?
כן.
המבט בעיניה היה של מי שכבר ראתה הרבה משפחות במצבים כאלה: לא שופט, לא מרחם, רק מבין.
מירית נשארה כל היום. האכילה אותה דייסה בכפית, דיברה איתה בעצם לעצמה ואמא הקשיבה לה, מבט חכם, מבינה, כמעט בלי יכולת להשיב.
בערב יצאה מירית והתקשרה לרמי.
איך שם? שאל בקצרה.
קשה. צד ימין משותק, דיבור לא ברור. אי אפשר שתישאר לבד.
שתיקה קצרה.
הבנתי.
רמי, אני נשארת פה.
לכמה זמן?
לא יודעת. כמה שצריך. לא יכולה לעזוב אותה.
הוא שינה טון, היה מתוח.
מירית, יש לך עבודה. יש לך חיים פה.
אסתדר, אקח מרחוק, אמצא פתרון זמני. אמא לא יכולה להיות לבד.
דיברת על מטפלת.
זה לא מחליף בת. אתה יודע.
הוא שתק.
מבינה שזה יהיה הרבה זמן?
כן.
ואת מוכנה להישאר שם? בדירה ההיא?
מוכנה.
שתיקה, ארוכה.
טוב, אמר לבסוף, בלי חום, בלי התנגדות. רק הצהרה תגידי אם צריך משהו.
היא סגרה את הטלפון והביטה ברחוב המאפיר. פנסי רחוב דלקו לסירוגין, קשישה עברה עם עגלה משובצת, רוח קרה נשבה מחצר סמוכה.
הבית של אמא היה בסוף רחוב הסיגלית, עץ ישן, גג שיש בו חורים, מרפסת עקומה וחלונות קטנים במסגרת עץ. מירית פתחה במפתח שתמיד היה אצלה, מפתח שכמעט לא השתמשה בו.
בתוך הבית היה קר, לא הוסקה שם כבר יומיים. מירית מצאה עצים במזווה, הבעירה לאט ובקושי, כבתה והדליקה. הידיים עשו מה שזכרו מהילדות, בחוסר ביטחון. פה גדלה עד גיל שמונה־עשרה.
אחר עברה בין החדרים. מטבח קטן, ריצוף סדוק. מסדרון צר. שתי חדרים אחד עם המיטה של אמא, בשני הספה הישנה שלה. הכול מסודר, נקי, דל. תמונות שלה בהתבגרות, אביה המנוח, דוד מהשואה. סדר ביתי כזה, שבו כל חפץ במקומו כי יש מעט חפצים.
כתבה לרמי: “אני נשארת פה. לא יודעת כמה זמן. אבוא לקחת בגדים”.
הוא השיב אחרי עשרים דקות: “הבנתי. בסדר”.
וזהו. זו הייתה השיחה, וכנראה גם הנישואים.
הימים הראשונים התמזגו ליום אחד מתיש. כל בוקר-ערב בבית החולים. כשלמדה להלביש, להזיז, להאכיל לאט, לדבר בנינוחות. אמא לומדת לדבר מהתחלה, מורה למתמטיקה לשעבר, מחפשת מילים פשוטות ולא מוצאת.
מירית, אמרה יום אחד, שונה, ברורה מהרגיל מירית. תלכי הביתה.
אני בבית, אמא.
לא. יד שמאל רפרפה באוויר לשם. לרמי.
אמא, בבקשה, לא עכשיו.
רמי לא… לא שמח?
מירית סידרה לה את השמיכה.
הכול בסדר, אמא. אל תחשבי על זה.
אמא הביטה בה, ארוכות, עיניים אומרות דברים רבים. מירית פנתה אל החלון, להסתיר.
אחרי שלושה וחצי שבועות אמא חזרה הביתה, עם רשימת תרופות, תרגילים, ושם של קלינאית תקשורת. מירית שכרה רכב, הביאה את אמא, השכן הצעיר סייע לסחוב למיטה, הדליקה חימום, הכינה מרק.
והתחילה תקופה אחרת.
לטפל באדם סיעודי זו עבודה שאיש לא מדבר עליה: להפוך כל שעתיים, לילות עם סיר לילה, התעמלות כל בוקר, להאכיל לאט, לבדוק אי-חנק, תרופות בדיוק, שבע בבוקר, חמש בערב. קלינאית דיבור, סבלנות, כי לא נכנעת לעולם.
מירית עבדה מהבית, הנהלת חשבונות בחברה קטנה. המנהל הבין, העביר עבודה חלקית מרחוק. הכסף הספיק פחות. רמי העביר מדי פעם העברה, לא הרבה ולא הסביר מגיעה הודעה מהבנק. היא לא שאלה.
כמעט לא התקשרו.
באחד מימי נובמבר האפורים, כשמירית ניסתה לתקן מדרגה מתנדנדת בכניסה אמא עתידה להתחיל ללכת עם הליכון הגיע השכן ממול.
ראתה אותו מהתריס שחום, גוף מוצק, עיניים טובות, בגדי עבודה. בן חמישים וחמש בערך.
כך לא מחזיקים, אמר. צריך בזווית, אחרת יתלש.
הושיט יד.
שמי צבי, מהבית ממול. את הבת של שרה דבורה?
כן. מירית.
איך היא?
משתפרת, בקצב איטי.
הנהן, לקח את הפטיש, קבע במסמרים תכליתיים מה שלא הצליחה בשעה של ניסיונות.
אם צריך עזרה תגידי. אני ליד.
תודה, לא נעים להטריד.
מה הטרדה? משך בכתף בפשטות שרה דבורה עזרה לאמא שלי לפני שנים, לא שכחתי.
הלך.
מירית הביטה אחריו וחשבה: את המילה “לא נעים” היא כבר פחות מפחדת. לא נעים היה לגור בדירה מרווחת בעיר, כשהאם שוכבת לבד במיטה ישנה.
נובמבר היה קר. בערב אחד, הבית התמלא עשן כי בפיר היה סתום. מירית פתחה חלון, ניסתה בפחד להבין מה לא עובד.
הלכה אל צבי. הוא בא מיד, עלה, ניקה את הפיח, הסביר איך לוודא לפני כל חורף. לא רצה תשלום, לא מילולית פשוט.
מתחשק לך תה? שאלה.
בשמחה.
ישבו במטבח, שתו תה עם ביסקוויט. האם נרדמה מעבר לקיר. הרוח הסיטה ענפי תפוח ישן.
מאז ומתמיד כאן? שאלה.
נולדתי פה. חמש שנים גרתי בתל אביב, עבדתי, ואז חזרתי.
למה?
פה אני שייך. שם אני זר. יש כאלה שמתאים להם זר; לי לא.
מירית אחזה בספל בחום ידים.
עשרים שנה חייתי בעיר. חשבתי שהתרגלתי. עכשיו אני כאן ולא מבינה איך לא באתי יותר.
עכשיו באת, זה מה שחשוב.
בדצמבר אמא התחילה לשבת. ניצחון קטן ענק. הקלינאית רחל קרן, בת חמישים עליזה, אמרה שזה נדיר התקדמות מעולה.
דיבור חזר לאט, לא לגמרי. משפטים פשוטים, חיפשה מילים.
רזית, שמה לב.
לא, אמא.
בטח שכן. רמי מתקשר?
לפעמים.
הוא בא?
לא יודעת.
הוא לא יבוא, אמרה אמא. בלי עצב, רק עובדה.
רמי לא בא. דיבר בשבוע שיחה קצרה, שואל “מה נשמע”, מקשיב ועובר הלאה. הזכיר שפינת עבודה כבר מוכנה, יצא לארוחת גיבוש, מספר. מירית הקשיבה ומרגישה איך המרחק נוצר, לא קשיים רעים, אלא מרחק של עולם אחר.
ינואר באה חברתה טובה, הדס. במיוחד מתל אביב, עם עוגה נכונה לעזור, אך הדיבור לא התעלה.
מירית, אולי זה כבר מוגזם? שאלה הדס. חודש, חודשיים, אבל כמה זמן זה יימשך? תישברי ככה.
ומה את מציעה?
להביא מטפלת מקצועית נהדרת. או בית אבות טוב, יש כאלה.
אמא פחדה תמיד מבית אבות.
מה אכפת? היא לא מבינה כמה קשה לך…
דווקא מבינה הכל, ענתה מירית בשקט. הראש שלה חד.
הדס שתקה.
רמי לא בא?
לא.
ותעזבי אותו על זה?
לא יודעת.
בעל מפרנס, דירה בתל אביב…
מירית הביטה בה.
אמא שלי שוכבת כאן. בת שבעים ושמונה. הייתה כל היום לבד על הרצפה.
אני מבינה…
לא. את רוצה להבין, אבל לא באמת.
הדס עזבה קצת נעלבת. התפייסו אחר כך, בהתכתבות, אבל משהו זז.
עמיתותיה של מירית דרך עיניהן ראתה הערכה שקטה, כפרית. בתיה לוי הביאה לפעמים צנצנת חמוצים, עוגה, הניחה ליד הדלת, בלי מילים. זוהר גל, בגיל של אמא, ישבה שעתיים עם שרה דבורה לתת למירית לצאת לבית מרקחת.
בנות גילה, דווקא, שמעו שהיא כאן חיפשו רכילות: רמי לא מגיע, ואיך התחזוקה… עוקצות.
חיים, ענתה מירית, ולא הסבירה יותר.
צבי עזר שוב ושוב: תיקן את הגדר, סידר עצים לערימה, כשמירית חלתה, בישל, חימם, החליף לאמא מצעים. בשקט, ללא התרברבות.
איך מודים לך? שאלה מירית.
עזבי, ענה שכנים לא חייבים תודה.
יש שכנים ויש שכנים.
נכון, הסכים.
יש לך משפחה? שאלה.
הייתה. אשתי נפטרה לפני שמונה שנים, בת בלונדון, לא שומע ממנה הרבה. חי לבד, מתרגלים.
לא משעמם?
לפעמים. לא כמו שחושבים. כשיש עבודה, אין זמן לשעמום.
באותו ערב התקשרה לרמי.
רמי, צריך לדבר.
קרה משהו?
לא. פשוט לא דיברנו באמת הרבה זמן.
תדברי.
מה שלומך?
בסדר. גומרים שיפוץ; יש לי פרויקט מעניין. שתק. את מתכוונת לחזור?
רמי, אני… חושבת שלא.
שתיקה ארוכה.
באמת?
באמת.
לא כעס, רק שאל:
בגלל אמא או בגללי?
שלוש שניות חשבה.
בגללי, כנראה.
הוא נשם בקו.
הבנתי. את רוצה גט?
כן.
בסדר. שיהיה גט.
וזה “שיהיה גט”, בקול ענייני, סיים את הסיפור בבירור יותר מכל שיחה.
אביב אמא התחילה ללכת. קודם עם הליכון, אחר כך למטבח, אחר כך למדרגות. זה לקח זמן, היה קשה, נפלה ברוחה פה ושם, אבל הלכה.
הקלינאית רחל קרן שמחה באמת התקדמות לא רגילה.
היא מתאמצת בשבילך, ביארה למירית. זה חצי מרפא.
מירית לא הייתה בטוחה, אבל הרגישה תודה.
במאי, ערב חמימות, שוחחו מירית וצבי על הספסל ליד השער. אמא כבר ישנה לבד, למירית נותרה שעה שקטה.
אין סיכוי שתחזרי? שאל צבי.
לא. חשבה רגע רציתי כל חיי עיר. עכשיו אני כאן ולא רוצה ללכת.
זה לאותה, אמר. יש כאלה שרק בסוף מוצאים איפה טוב להם.
ולא תמיד טוב לי פה. לפעמים מאוד כבד.
כבד וטוב לא אותו דבר. טוב זה נכון לא בהכרח קל.
מירית הביטה בו מהצד; אדם פשוט, ידיים סדוקות מקל, פנים בוגרות, דיבור לא מליצי, אבל מדויק.
צבי, שאלה, אתה יודע שאנחנו מתגרשים?
שמעתי. יישוב קטן…
שופט אותי?
הסתובב אליה.
על מה?
שעזבתי משפחה. עזבתי בית.
משפחה זה כשביחד, בטוב וברע. אחרת סתם שותפים לדירה.
היא שתקה. לא היה מה לענות.
הגירושין נעשו דרך עורך דין, ענייני. הדירה נשארה אצל רמי, הציע פיצוי כספי לקחה בלי ויכוחים. הייתה צריכה כסף לשיפוץ בית אמא: רצפה רקובה, גג חור, חשמל ישן.
בקיץ, צבי הביא שני חברים יחד תיקנו רצפה, שיפצו גג. לקחו רק על החומרים.
למה? שאלה אותו ישירות.
שכנים, ענה.
לא רק.
נכון, אמר אחרי דקה לא רק.
שרה דבורה עקבה מהמרפסת, לשם הגיעה כל ערב. פניה השתפרו, הדיבור חזר לשבעים אחוז, סביר. ישבה, הביטה בעיניים חיות.
בן אדם טוב הוא, אמרה לבת.
יודעת, אמא.
את רואה אותו?
רואה.
אמא הנהנה ולא אמרה דבר.
רמי התקשר ביולי, ראשונה מזה חודשיים.
איך שם? בקול פחות קר, קצת חמים.
בסדר. אמא כבר הולכת לבד, שיפוץ נגמר.
שמח בשבילכן, שקט. חשבתי… אולי לא נהגתי בסדר, אז, בסתיו.
מירית לא אמרה “הכול בסדר” וגם לא “שטויות”.
אולי, ענתה.
את כועסת?
כבר זמן לא.
את מאושרת שם?
הביטה החוצה. אמא ישבה בכורסה על המרפסת, ספר בידה, מביטה בגינה. עצי תפוח נתנו פירות מאוחר, קטנים, ירוקים. על הגדר דרור.
לא בטוחה שזו המילה, ענתה. אבל טוב לי כאן.
הבנתי, אמר רמי. ולפי איך שאמר, הבינה שבאמת הבין משהו.
נפרדו בשקט.
מירית נכנסה למטבח.
אמא, רוצה תה?
רוצה.
הרימה את קומקום, ישן עם ידית חסרה. תמיד התכוונה לקנות חדש אף פעם לא יצא. בעציץ על החלון גדלה גרניום אדום, מגידול ותיק של אמא. בחוץ קיץ, ריח דשא קצוץ וציפוי עץ מתחמם.
בחמש וחצי צבי הופיע, דפק בדלת.
שרה דבורה, ערב טוב. הבאתי קצת פטל מהגינה, משהו ראשון.
תודה, צביקה. כנס, ענתה אמא.
מירית שמעה את קולותיהם, ושנייה אחת עמדה, מחזיקה ספלים. פשוט עוצרת. כי היה בזה, במטבח, בקולות, בריח תה וגרניום, משהו כל־כך פשוט, כל-כך חיוני, שאיפשהו בעיר יושב אדם שבחר רהוט נכון וחיים לא נכונים.
והיא בחרה חיים נכונים.
או עוד בוחרת כל יום קצת.
יצאה עם הספלים.
צבי, תישאר לתה.
בשמחה, השיב.
אמא חייכה. בזווית הפה, אבל חייכה באמת.
שבו, אמרה. שניכם שבו.
השמש ירדה, צללים התארכו, הדרור צייץ. הפטל היה מתוק וחמים.
ולפעמים, זה כל מה שצריך לדעת:
הדרך הנכונה היא הדרך שבה בחרת גם אם היא קשה, כל עוד היא נכונה לדף הלב שלך.
