תשמעי, אני חייבת לספר לך מה קרה השבוע. זה היה לילה, כמעט אחת עשרה, אני שוכבת במיטה עם ספר, וירון, בעלי, בסלון עם הלפטופ, רואה איזה תוכנית כלכלית בטלוויזיה. פתאום הטלפון מצלצל, מספר לא מזוהה, אבל קידומת חיפה העיר של ההורים שלי.
אני עונה, “הלו?” וכבר מרגישה משהו מתכווץ לי בחזה.
“שלום, זו רבקה לוי, אני גרה ממול לאמא שלך, את בטח לא מכירה אותי. תקשיבי, חיה רות, אמא שלך, נפלה הבוקר. נכנסתי אליה בערב, מצאתי אותה על הרצפה, לא יכולה לדבר, חצי פנים נפלו…”.
בינתיים אני כבר רגל אחת מחוץ למיטה, מחפשת מהר את הכפכפים.
“לקחו אותה לבי”ח?”
“כן, לפני שעה באה ניידת טיפול נמרץ, לקחו אותה. נראה להם שזה שבץ. לקח לי זמן למצוא את המספר שלך בפלאפון שלה”
הודיתי לה חצי בוכה, חצי רועדת.
סגרתי את השיחה ונעמדתי ככה, באמצע החדר, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ואז הלכתי לירון.
הוא יושב בכורסא היוקרתית שלו, חצי עסוק במים מינרלים ומחשבות, בן חמישים ושש, נראה פיקס, עסוק בעצמו, בבית המטופח שלנו בעיר הגדולה.
“ירון, לאמא שלי קרה משהו. שבץ. לקחו אותה לבית החולים ברמב”ם.”
הוא הנמיך את הטלוויזיה, בקושי.
“מתי זה קרה?”
“היום. כל היום היא היתה שם לבד על הרצפה”
הוא מניח את הכוס.
“נו, ומה עכשיו?”
אני מסתכלת עליו בכאב. “אני צריכה לנסוע, מחר בבוקר אני נוסעת.”
“תסעי, מי מפריע לך?”
“ירון, חייבים לדבר ברצינות. אמא בת שבעים ושמונה, ואם זה שבץ היא לא תוכל לחזור לחיות לבד. צריך לחשוב מה עושים.”
הוא שוב הגביר את קול הטלוויזיה, כאילו אומר את עסוקה בזה, לא אני.
“ליאת, דיברנו על זה עשרות פעמים.”
“כן, תיאוריה. עכשיו זה קרה.”
“עמדתי ברורה היא לא יכולה לבוא לפה. אין לנו תנאים לזה.”
יש לנו ארבעה חדרים, למען השם.
“זו דירה בת ארבעה חדרים, בחדר אחד זה רק הבגדים שלנו, השני היה צריך להיות חדר עבודה אפשר לחכות עם השיפוץ, להכניס את אמא.”
“השיפוץ לא יחכה, כבר סגרתי חוזה עם הקבלן, שילמתי מקדמה, את יודעת את זה.”
“ירון, זה על אמא שלי, היא חולה.”
“ליאת”, הוא הסתכל לי בעיניים, “אני מצטער, אבל זו המציאות. אני עובד, יש לי פרויקטים, אני צריך שקט. אני לא יכול לגור בבית חולים. גם זו הדירה שלי”.
שתקתי. בחוץ העיר הגדולה המשיכה לזמזם, מנותקת מהכל.
“אולי סיעוד? נשכור מטפלת, שתהיה איתה בבית בחיפה?”
“יש לנו איך לשלם, תעשי מה שאת רוצה.”
“אני אסע הרבה לחיפה, זה שלוש שעות כל כיוון.”
“תעשי מה שאת צריכה.”
והוא אומר את זה בשגרה כזו, שפתאום משהו בתוכי מתחיל להסדק. לא בבום. כמו אדמה שזזה לאט.
חזרתי למיטה, לא עצמתי עין כל הלילה.
בבוקר נסעתי לבד לחיפה.
הגעתי לבית החולים טיפוסי: ריח חיטוי חזק, צביעה גרועה, רהיטים מצד אחר. אמא שלי שוכבת ליד החלון, חצי מהפנים נפול, יד ימין לא זזה. מסתכלת עלי ושותקת. רק קצה הפה רוטט.
“ממא, אני פה, הכל יהיה בסדר.”
היא ניסה להגיד משהו, רק גיבוב הברות. “אל תדברי, אני כאן, אני לא עוזבת.”
הרופאה, אשה חמורת סבר אבל נחמדה, מסבירה לי שבץ קשה, שיתוק בצד ימין, פגיעה בדיבור. לא בטוחים מה יקרה. תהליך ארוך, מינימום חצי שנה עם טיפול צמוד.
“אין לה אף אחד חוץ ממך?”
“לא. אני בת יחידה.”
הרופאה מביטה בי במין קבלה שקטה שיש רק למי שראה כבר מאות מקרים דומים.
העברתי יום שלם לידה האכלתי אותה בקצת דייסה, סיפרתי לה דברים שטותיים, היא מביטה, מבינה, אפילו שהיא בקושי מדברת.
בערב התקשרתי לירון.
“איך היא?”
“לא טוב… משותקת, לא מדברת. היא לא תחיה לבד.”
הוא שותק רגע.
“אני מבינה, ירון, אני נשארת כאן.”
“כמה זמן?”
“לא יודעת. כמה שצריך. אני לא חוזרת עכשיו.”
“אבל יש לך עבודה, חיים פה…”
“אני אדבר עם הבוס, אעבוד מרחוק. אמא זקוקה לי.”
“דיברנו על סיעוד…”
“סיעוד לא מחליף בת, אתה יודע את זה.”
שתיקה.
“את מבינה שזה לתקופה ארוכה?”
“כן.”
“ואת מוכנה לגור שם, בבית הזה?”
“כן.”
“סבבה,” הוא מסכם בקול קר. “תגידי אם צריך משהו.”
זהו. זה כל הדיאלוג בינינו. ושם הבנתי שזה הסוף, לא רק של שיחה הזאת, אלא אולי של כל מה שבנינו.
המשכתי לכל יום לבית החולים. אחרי שלושה שבועות שיחררו את אמא ישירות למיטה בבית הישן שלה, ברחוב אלון. אני לבד סידרתי לה הכל, הדלקתי לה את החימום, בישלתי, גייסתי שכנה פעם בשבוע לשתי דקות שיחה. והחיים התהפכו.
פתאום את מגלה כמה זה מתיש לסובב אותה כל שעתיים שלא יהיו פצעי לחץ, לעזור לה בכל תנועה, להאכיל לאט. למדתי להיות סבלנית, למדתי שלא לספור שעות. ושלמרות הכל עם כל הכאב, אני כאן ולא במקום אחר.
עבדתי מהבית המנהל היה בסדר, קיצץ לי בשעות ובשכר, לא נורא. ירון שלח מדי פעם כסף, בלי מילה.
בקושי דיברנו.
אחרי זמן, אחד הבקרים, כשניסיתי לסדר את השלבים במדרגות, ניגש שכן מני קרן, גר ממול, אדם פשוט וטוב לב, כזה שתמיד עוזר.
“למה את מתקנת ככה, בואי תני פטיש! צריך להפיל זווית, אחרת תישבר שוב…”
בחמש דקות תיקן מה שאני ניסיתי חצי שעה. “כל דבר את צריכה, תגידי”.
“אין לי נעים…”
“שטויות. אמא שלך עזרה לאמא שלי כשרק עלינו. לא שוכחים דבר כזה.”
בערב כשחטפתי קצר בחשמל, הוא בא והציל אותי, סתם ככה, עם חיוך ובלי לרצות כלום. האמת, גם על כוס תה לא סרב.
הבנתי יש אצלנו, בארץ, משהו בשכנות הזו, שקט, פשוט. פעם את מתביישת, פעם את שמחה, בסוף ככה זה צריך להיות.
חודשים הלכו, אמא קצת משתפרת, הדיבור חוזר לאט, זזים ס”מ קטנים בהליכון. היו ימים שהתייאשה, בכיינה, ואני בטוחה שהיא מתביישת מורה למתמטיקה, כל החיים חזקה, עכשיו פתאום תלויה בי.
בינתיים החברות באות הילה מהעבודה ניסתה לחלץ אותי, אמרה, “בשביל מה להקריב חיים? קחי מטפלת, יש מוסדות טובים…”
“אני לא יכולה לשלוח את אמא שלי לבית אבות, זה פחד שלה כל החיים.”
“וזה שווה שתזניחי את עצמך? על ירון לא חבל?”
“על מי חבל, הילה? אמא שכבה יום שלם לבד. זה מחיר שאני מוכנה לשלם.”
היא נעלבה קצת. הייתי זקוקה לה, אבל יותר הייתי זקוקה לאמת שלי.
השכנות הפכו להיות הרשת שלי רבקה השכנה היו מביאה ירקות, שולה היתה שומרת על אמא כשהייתי רצה להביא תרופות. לא רחמים, לא שאלות.
הנשים מהכיתה, המועמדות להיות “הצלחת העירונית” הסתכלו עלי בעין ביקורתית: “נו, נתקעת, אה? איפה הבעל עם הווילה?”
לא עניתי.
מני הפך כבר לחלק מהשגרה עוזר עם התיקונים, מביא עצים לחימום, וביום שהייתי עם חום, עשה הכל, אפילו האכיל את אמא בשקט, בלי פוזה.
“איך אני מודה לך, מני?”
“אל תודי. שכנים זה שכנים.”
“לא רק שכנים, נכון?”
הוא שתק רגע. “נכון, לא רק.”
דיברנו שעות. על ילדים, משפחה, מה שנשאר, מה שאין.
רגעים של שקט אמיתי.
אמא הביטה בזה, חשבתי שהיא תעיר משהו, אבל היא רק שתקה וחייכה אליי מדי פעם, בקצה השפתיים שנותר זז.
הטיפולים נשאו פרי במאי היא כבר הולכת בעצמה למטבח, עד למדרגות. כל צעד ניצחון.
“יש לך בשביל מי להילחם,” אמרה הפיזיותרפיסטית. “זה חצי מההחלמה”.
לפעמים שואלים אותי למה נשארתי למה את לא חוזרת לעיר? אחרי הכל, עשרים שנה עם ירון, השקענו בדירה!
אבל מי אני עכשיו, בחיים החדשים, עם הבית הישן, השקט, השכונה שבה כולם מכירים, עם הגינה שאמא שלי טיפחה מאז שעליתי כתה א’?
יום אחד יושבנו אני ומני על הספסל לפני הבית, ערב קיץ יפהפה.
“את חושבת לעזוב שוב?” הוא שואל.
“לא. מאוד קשה, אבל נכון.”
“אבל את מרגישה שלמה?”
“פעם לא חשבתי שזה אפשרי, פתאום נהיה. זה לא מושלם, זה לא קל. אבל זה נכון.”
“נכון זה לא תמיד קל,” הוא אומר, במבט פשוט כזה “נכון זה כשאת עושה מה שצריך, לא מה שהכי נעים.”
חתמתי את הגירושים בירושלים, הכל בעורך דין, ירון קיבל הכל, שלח לי קצת פיצוי, לא רבתי. השתמשתי בכל שקל בשביל לשפץ את הבית של אמא: החלפנו ריצוף, תיקנו את הגג מני וחברים שלו עשו את זה במחיר עלות בלבד.
“אכפת לך? למה אתה עוזר כל כך?”
“כי זה חשוב לי,” הוא אומר והמבטים נפגשים כמו בסרטים.
אמא יודעת. היא אפילו אמרה לי יום אחד: “בחור טוב, מני. את רואה את זה?”
“כן, אמא. אני רואה.”
ביולי התקשר ירון. פעם ראשונה מזמן. פתאום הוא אומר, “עשיתי טעות אז, ליאת. סליחה”.
“אני כבר לא כועסת,” עניתי בשקט.
“את מאושרת?” שאל.
“מילה גדולה, אבל אני בסדר. אני במקום שאני צריכה להיות.”
“אני שמח בשבילך,” הוא סיים, והפעם אמר את זה אמיתי.
ויצאתי החוצה “אמא, להכין לך תה?”
“יאללה,” היא עונה. מני מציץ מהשער עם קופסת תותים, “מצאתי בגינה, רוצה?”
“תיכנס, תיכנס! ביחד נשתה תה.”
אז אני עומדת רגע, מחזיקה ספלים ביד, פשוט רגע פשוט ומשמעותי, כי זה מה שיש בחיים קיץ ישראלי, תותים, גינה, אמא, שכן טוב. הכל כל כך פשוט ופתאום נכון.
בסוף היום זה לא הכל או כלום. זה להחליט כל פעם מחדש מה נכון ולבחור בזה.
אני התיישבתי איתם עם התה. וקיבלתי את המקום שלי.
