שלושהים זה לא רק חג לגברים. למשל, לאלה תיטובה, שעומדת לחגוג שלושים. תאריך עגול, יובל.
המשפחה תתרכב ממקומות שונים: הדודה ליאורה מחיפה, בת דודתה מרינה מתל אביב עם בעלה מצליח בתחום ההייטק ושניים תאומים מושלמים, דודו ויטלי מבאר שבע כלבעל, שבנה לעצמו בית כמעט ללא עזרה של אחרים.
ומה תעניק לה לאלה?
אין לה בעל, ילדים, וגם אין לה עבודה מאובקת. היא גרה בדירת חדר קטן, שנרשתה מבס״ה של סבה… מדף זכוכית במזנון, מוכר מהילדות עד כאב, מכיל תמונות. אומרים שהעולם השתנה, אבל כל החברות שלה כבר נשואות. נטע עם שני בנותיה, דנה עם בן בגיל גן, אפילו הקלילה קתיה, שהבטיחה לעולם לא להתחתן, חיה עכשיו עם וודִימ שלה.
ואת היא…
עובדת אהובה בספרייה המחוזית בשם “הספרן”, מכירה כל ספר, וחייה שקטים ויציבים.
יום הולדתה נפל באותו היום שבו חוגגים גברים את יום הצבא. אבל בתרבות שלנו תאריכים עגולים חוגגים גם, ולכן הפעם לא הייתה בריחה.
לא רוצה להסתבך עם שלג על פניה, חשבה לאלה, מביטה בשלג שמזיז את החלון. לא רוצה שהדודה ליאורה תנשום בצער, או שמרינה תצחק מלמעלה.
הייתה ביישנית עד כדי רעדת ברכיים במפגש עם גבר זרים, ולכן טאלה את המפגש במציאות. נותר אינטרנט. חודש שלם באתר היכרויות וקיבלה המון תגובות. אבל ברגע שמופיעה המילה בזוגיות או משפחה, השיחה נמשכת לאורכה. האחרונה, עם בחור בשם ארז, נקטעה אתמול. אחרי שהיא שאלה בזהירות למה אתם מחפשים קשר?, הוא שלח רק מדבר, משעשע, נבדוק, והיעלם שעה אחר כך.
החורף ההוא היה קיצוני, -10 במעלות. בחוץ נחשף, בפנים גם. לאלה ישבה על הספה, עטופה בשלוב של סבתה, ומזדקפת בגלישה ברשתות החברתיות.
הדלת צלצלה.
היא קפאה. היה בערך שמונה בערב. לא ציפתה למישהו, הייתה בפיג’מה חמה עם ציפורים, והמחשבה לפתוח גרמה לה גירוי עמוק.
הצלצול חזר, באש.
מי עוד הגיע? אמרה בקול חורק, כשהתקרבה לדלת.
פיצה? נשמע קול צעיר, קצת חולה.
איזו פיצה? לא הזמנתי דבר! חינפה לאלה.
איך לא? בקול מתבלבל. רחוב ירושלים 29, תיטובה?
הכתובת והשם היו מדויקים. לאלה מבט מהירה במראה שבפתח: שיער מפוזר, אף אדום משתהה, פיג’מה. זה לא יכול להיות, חשבה. היא לבשה חוץ ספורטיבי וקיבלה נשימה עמוקה, ונפתחה על הדלת.
על המדרכה עמד שליח בן שלושים וחצי, לבוש בחלוק כבד, מחזיק שני קופסאות מעושנות ושקית תרמוס על הכתף. פניו היו רוחות, אבל עיניים חיות ועייפות. המעיל היה דק מדי למזג האוויר.
בטח לא שלכם? שאל שוב, ונראה כאילו חוסר נוחות. סליחה על ההפרעה.
הוא התכונן למתן דרכו, ואז נקרע בלב של לאלה תחושה של חרטה. קר מאוד, הוא היה קפא, ועכשיו יפסיד זמן וכסף על החזרה.
חכו! קראה מהר. רוצה תה? כדי שתתפנק?
הוא הסתובב, הרים גבה בהפתעה, ואז חייך רחב, כמו ביתי:
למה לא. ובתמורה קבלו פיצה על חשבון הפיצוי. יש לנו מרגריטה וארבעה עונות. בחרו מה שמתאים.
חמש דקות אחר כך היו שיושבים במטבח הקטן שלה. הקומקום רבע, לאלה שלפה צנצנת ריבת חלב ביתית ושוקולדים במעטפה זהובה לאורחים. ריח לחם, גבינה וחום אנושי בלתי צפוי מילא את האוויר.
שמי קובי, הציג את עצמו, חימם כפותיו סביב הספל. בעל קפריסין קטנה, קפה שמכרתי בשם הבייגלה. היום הנהג שלי חולה, ולפעמים יש הצפות של הזמנות, ולכן הגעתי בעצמי. לא רוצה לאכזב לקוחות.
הוא דיבר בלי חמקמיות, סיפר שהתגרש לפני שלוש שנים, אין לו ילדים, גר בדירת חדר דומה באיזור אחר, אוהב לדוג בקיץ ולנגן גיטרה לעצמו. סיפרותיו נשאו תחושה של יציבות ארצית.
לאלה, שמרגישה בדרך כלל שקטה עם זרים, נפתחה והחלה לשתף על היובל המתקרב, על המשפחה, על ההרגשה שלא מצליחה לעמוד ברכבת של החיים הרגילים.
קובי הקשיב בקשב, קווד, ונהן. כשהיא השקטה, שתתה תה במבוכה, הוא פתאום שאל:
שמע, היית מוכנה להתחתן איתי?
לאלה התנגדה.
מה? זה תודה על הכנסת האורחים? ניסתה, פניו חמות.
לא, הוא הזיז ראשו, והביטו הפכו רציניים. פשוט נגעתי בך מהרגע הראשון. את אמיתית. יושבת כאן, מצטערת על שליח קפוא, ומזמינה ריבה. העיניים שלך ישרות. האקס שלי אומרת שאני חסר פוטנציאל. את נראית כמישהי שאפשר לחיות איתה. לחיות טוב.
הוא תיאר את חייו בלי קישוטים רומנטיים:
יש לי קפה קטן, הכנסה צנועה אבל יציבה. יש לי רכב לשימוש חצרי לדייג והפצות. יש לי בית קיץ בפתח תקווה, עם מרחץ. רוצה שני ילדים, בן ובת. לא מיד, אבל אם תרצי, נוכל למכור את הדירות הקטנות שלנו ולקנות משהו גדול יותר. מה את אומרת? לקחת אותי כבן זוג? אולי זה מהיר מדי? צריך לחשוב.
היא ישבה, נחרבה. מחשבות קיפו: הוא משוגע. זה תעלול. זה ייאוש. זה הצלה. פתאום היא ראתה לא את קובי הספציפי, אלא את החיים שתיאר חומו אמיתי, לא תמונה מפורזת למשפחה. מרחץ בפתח תקווה, ריח לחם חם, צחוק של ילדים שהיא כמעט הפסיקה לאחל לעצמה.
היא הסתכלה על ידיו חזקות, עובדות, עם צלקות מקריאת לחם או כלי עבודה. על פניו פתוח, רגוע. חשבה שאם תגיד לא, האיש יקומה ויעזוב ברגע.
אז אני מקבלת, אמרה בקול שקט אך החלטי, והרגישה בתוכה משהו נפתח כמו קפיץ נלחץ.
קובי חייך, לא הסתר את ההקלה:
מצוין! אז, אלנה תיטובה, תכיני דרכון. מחר אחרי העבודה אגיע אלייך, נלך לרשם ונגיש בקשה. יש לי מכררת שם שיכולה לזרז. אולי נגיע גם לפני היובל שלך.
מתברר שהפיצה הייתה לשכנה נדיה תיטובה, קרובה בקומה למעלה. למחרת קובי הביא לה סל סליחה וקופסה של קרואסונים טריים במתנה. הדודה נדיה התרגשה: וואו, לאלה, זה היה יופי!
לאלה לא חלמה על יובל כזה. היום הולדת שלה הפך לשולחן חגיגי בקפריסין “הבייגלה”, ריח קינמון ואפייה טרייה מילא את האוויר.
המשפחה, שראתה את קובי השקט והיציב, התייחסה לתהום המהיר בחשש, אך באישור. הדודה ליאורה ניגרה דמעה של שמחה, ובת דודת מרינה, תוך שהיא צופה בקובי מתקן את השער של לאלה, לחשה: את יודעת, הוא מביט בך כמו שאני מביטה במועדונים שלי רק על היעדים שלו.
החוגגת שמעה לחיים לכבודה, חייכה והבינה שהגנה האמיתית מהסערות היא לא שריון של הצלחה, אלא הכתף הגברית האמינה שהופיעה בפתאומיות על הסף. ההרפתקה שלה, שמתחילה מייאוש, מובילה לא רק למראה, אלא לבית אמיתי. בית שלם.
