תתחילי לארוז, פגשתי את אהבת נעוריי, אמר בעלי. ואחרי שעה עמד בעצמו ליד הדלת עם תיק ביד.
עמוס חזר מפגישת מחזור בערב שבת. בזמן שנעמי שטפה כלים אחרונים במטבח.
בעלי היה שונה מהרגיל. התלהבות משונה על פניו. ורוד כזה, כאילו בישרו לו זה עתה שקיבל קידום, או, נניח, זכה בפיס. נעמי ניגבה ידיים במגבת והעיפה בו מבט: “נו, היה להם ערב מוצלח”.
עמוס שתק. נכנס להתקלח, השתרע לישון.
למחרת בבוקר הוא ישב במטבח, כולו קר רוח, פנים רציניות וידיים שלובות על השולחן. כמו בסרט רגע גדול של החלטה. נעמי הניחה לפניו כוס קפה, פתחה את המקרר כדי לבדוק מה אפשר לעשות עם שאריות הקציצות. ואז הוא דיבר.
נעמי. צריך לדבר.
“זהו זה”, חשבה. משפט הפתיחה המוכר, שמנבּא צרות.
אתמול פגשתי את תמרה. את זוכרת שסיפרתי לך עליה. האהבה הראשונה.
נעמי זכרה. תמרה צצה בשיחות מדי כמה שנים, במיוחד אחרי ששתי כוסות יין היו עושות את שלו, ועמוס נרגע. “הימים הכי יפים.” הכל רגיל.
דיברנו. הרבה. ובקיצור, נעמי, תתחילי לארוז.
נעמי הסתובבה. הקציצות נשארו מיותמות על המדף.
מה?
החלטנו להיות יחד, אני ותמרה. את מבינה?
היא הביטה בו.
הדירה הרי שלי, הוסיף עמוס, טון של מי שמכריז “כך זה”. עדיף שתחפשי מקום אחר.
נעמי החזירה את הקציצות למקרר, סגרה את הדלת בזהירות, שהמגנט עם ציור אילת לא ייפול.
כבר החלטת הכול? שאלה.
כן.
היא הנידה בראשה והלכה לחדר השינה.
ישבה על שפת המיטה ובהתה בקיר. תלוי שם לוח שנה עם חתולים שקנו בינואר בשוק הסיטונאי כי היה צריך לקנות משהו, וזה עלה שלושים שקלים. מזמן עברו ינואר, פברואר, ועדיין תלויים החתלתולים. חתלתול ג’ינג’י עם סרט אדום הביט בה במבט של חמלה פילוסופית.
“ככה זה”, חשבה.
עשרים שנה חיה עם אותו אדם. עשרים שנה זה הרבה.
זו הדירה הראשונה שלהם בשכונת קטמון הישנה מים בקושי זרמו, והשכן בצלאל צרח בלילות.
הפעם שעמוס פשט את הרגל והלך כחול שלושה חודשים, ונעמי התעלמה מהוויסקי שעל המרפסת.
בית החולים באמצע הלילה, כשנסעו עם כאב הבטן החריף של עמוס, והרופא אמר: “עוד שעה וזה היה נגמר אחרת.”
זה טקס סיום של התלמידים שלה, בתקופה שעבדה כמורה לספרות, כשהוא הופיע עם זר פרחים ונעמד מבויש בכניסה.
כל זה הכול היה. הכול קרה, ובסוף, שום דבר מזה לא נספר.
נעמי קמה, התהלכה בחדר. נעמדה ליד הארון.
למעלה, בפינה, היו מונחים המסמכים.
עמוס עדיין ישב בשולחן, מרפרף בטלפון כנראה מתכתב עם תמרה, כי חייך מדי פעם, מבט של אדם שמצפה למחיאות כפיים אחרי צעד דרמטי.
נעמי התיישבה, הניחה את המסמכים על השולחן.
את אורזת מסמכים? שאל במבט חשדני.
לא, רק רוצה להראות לך משהו.
פתחה את התיקייה.
נעמי, אולי עכשיו לא הזמן…
תשתוק רגע.
הוציאה את החוזה.
מה זה?
הסכם ממון. לפני חמש עשרה שנה, כשהתחלת את העסק של החומרים לבנייה, עו”ד המליץ. אמרת שזו פרוצדורה. אני הלכתי, חתמתי, החזרתי העתק הביתה.
אז אמר “טוב” ותקע אותו במגרה. נעמי בהמשך הניחה בארון.
היא לא חשבה אסטרטגית. היא הייתה פשוט מסודרת.
העסק ההוא יבוא חומרים לבניין שרד בדיוק ארבעה עשר חודשים, והתמוטט בדיוק כמו שנבנה עקום.
החובות היו גדולים. נעמי הציעה פעם אחת, למכור את הדירה לגמור עם הכול. עמוס סירב, אמר “אסדר.” ואכן, סידר, אבל לא בשלושה חודשים כפי שהבטיח, אלא בשש שנים. לאט לאט. נעמי עבדה במשרה וחצי, לא התלוננה.
עמוס קרא את הנייר. שתק.
נעמי מזגה לעצמה קפה שהתקרר, שתתה.
חכי רגע, אמר בקול נמוך וחרד. כתוב ש…
כן, ענתה.
שהדירה שלך במקרה של גירושין.
נכון.
אבל…
עמוס הביט שוב בנייר, ואז הוריד עיניים.
נעמי לא מיהרה. שיקרא. שיראה. לפני חמש עשרה שנה היה זמן לברר, לא בירר. עכשיו הזמן.
ומה עם ההלוואות? שאל.
של העסק, שלך. סעיף רביעי.
עמוס שתק. הודעת ווטסאפ הבהבה על המסך תמרה בטח שאלה מה נשמע. הוא לא ענה.
נעמי, אמר.
כן?
זה בכוונה? שמרת הכול במיוחד?
לא. אני פשוט לא זורקת מסמכים.
זו האמת. היא שמרה הכול קבלות, אחריות למוצרים מזמן מתים, דו”חות מהמרפאה של תשס”ג. מסודרת, מה לעשות.
עמוס שוב הביט בנייר, ואז בחלון.
נעמי קמה, אספה את המסמכים, הניחה את הכוס בכיור, הסתובבה.
עמוס. מישהו מאיתנו באמת צריך למצוא מקום אחר, אמרה. אתה צודק.
ונכנסה לחדר.
עמוס נשאר במטבח עוד עשרים דקות. אולי שלושים. נעמי לא ספרה. הייתה עסוקה במה שעושים אנשים במצבים כאלה קצת מכלום. ערמה ספרים, העבירה עציץ מהחלון למדף, ניגבה אבק. כשהידיים עסוקות, הראש מדבר פחות.
עמוס הופיע בדלת.
נעמי.
היא הסתובבה. עמד עם ההסכם, מחזיק אותו כמו נס שמסוגל להציל או להחריב.
נעמי, רגע. נדבר על זה כמו שצריך.
נדבר, ענתה באדישות.
אבל ההסכם זה היה פעם… לא חשבנו ש…
שמה?
עמוס שתק. לא מצא סוף למשפט שלא נחשוב שנתגרש? שההסכם יהיה חשוב? שלא נחשוב בכלל?
עו”ד אישר, אמרה. הכול לפי חוק. בדקתי.
מתי בדקת?!
לפני חמש שנים. ליתר ביטחון.
עמוס הביט בה בתדהמה של מי שהבין שלא הבין כלום.
את תכננת?
לא. אני פשוט אדם מסודר.
אמת. לפני חמש שנים התקשרה לעו”ד בשביל ירושת אמא, בין לבין שאלה על ההסכם. “בתוקף,” אמר לה. שכחה עד הבוקר הזה.
עמוס חזר למטבח. נעמי שמעה אותו הולך, פותח ארונות, מזיז דברים.
הציצה לשם.
עמוס עמד בפינה.
מה אתה עושה? שאלה.
חושב.
על מה?
לא ענה.
הרתיחה קומקום.
עמוס, אמרה, אתה יודע לאן תלך?
הוא הביט בה. שתיקה.
ברור, ענתה נעמי לעצמה.
הוא כנראה דמיין סצנה אחרת הוא מכריז, נעמי נשברת, בוכה, רצה לחברה, הוא נשאר, תמרה מגיעה, הכול פשוט. מסמך ישן לא בתסריט.
המים רתחו. מזגה תה.
אני לא הולכת משום מקום, אמרה. הדירה שלי. כאן אני נשארת.
שתק.
ואני… איפה…
אצל תמרה, הזכירה. אמרת שהחלטתם יחד.
על תמרה חשבה בשוויון נפש. היא הייתה דמות מעברו של עמוס, כאילו נוצרה בנוסטלגיה של פגישות מחזור. נעמי הייתה בהיסטוריה הזו רק מכשול.
טוב, קורה.
היא… התחיל ושוב שתק.
מה?
היא לא בטוחה. לא דיברנו על זה ממש. לא בדיוק מוכנה.
הניחה את כוס התה.
עמוס.
מה?
באמת אמרת לי לארוז, כשאפילו לא סגרת עם תמרה איפה אתה ישן?
ברור שכן. יש גברים שאוהבים להחליט החלטות חשובות. בפרטים פחות חזקים.
נעמי קמה, שלפה תיק חום מהארון, הניחה על השולחן.
הנה. קח מה שצריך.
נעמי…
קיבלת החלטה. שמעתי וקיבלתי. עכשיו תבצע.
הביט בתיק. שם, נשבר.
התחיל לארוז.
נעמי נשארה במטבח, שמעה אותו מדפדף בארון, שולף משהו מהמגירה, כל מיני צלילים.
עשרים שנה של חיים, תיק נסיעות אחד.
כעבור שעה יצא עם התיק ביד. על פניו מין בלבול ועצב.
נעמי, אמר. נדבר.
בסדר.
נצטרך, את יודעת, לטפל בניירת של הגירושין.
תתקשר, נסדר.
עמד. חיכה למשהו בכי, דרמה, תחנונים, משהו שיחזיר את הישן. לא היה כלום.
עמוס פתח את הדלת ויצא.
שלושה שבועות אחרי, שמעה נעמי משלומית, קולגה לשעבר, שעמוס ותמרה לא באמת הסתדרו.
לתמרה לא הייתה דירה גרה אצל אחותה בדירה קטנה בתל אביב, אחותה עם בעלה ושני ילדים. מצב רחוק מרומנטיקה. לשם עמוס לא הגיע. שכר חדר אצל בעלת בית ברמת גן, שאסרה לעשן ודרשה ליידע כשהוא מביא אורחים.
תמרה, כששמעה שאין לו דירה ולא תהיה, התקררה. מהר. כנראה דמות הגבר שזורק הכל בשביל אהבה מרחוק נראתה אחרת במציאות, כשזו מזוודה אחת וחובות ישנים. אהבה ראשונה נראית נוצצת מרחוק. מקרוב פחות.
נעמי שמעה הכל. הנהנה. מזגה תה לשלומית.
אז איך את באמת? שאלה שלומית, עם העיניים שאומרות “אני כאן בשבילך”.
בסדר גמור, ענתה נעמי.
וזו הייתה אמת. בשלושת השבועות האלה, נרשמה לקורס עיסוי משהו שרצתה מזמן ודחתה. התקשרה לחברה טובה, גילה, שלא ראו זו את זו שלוש שנים נפגשו לקפה ודיברו ארבע שעות. רכשה כרטיסייה לבריכה הציבורית. דברים קטנים כאלה שמרכיבים את החיים.
לפעמים בערב, בדירה השקטה, חשבה על עמוס. בלי כעס. סתם. פעם עלתה בה מחשבה אולי טוב שדווקא הוא פתח את הדלת. אולי הייתה נשארת עוד שנים מבלי לגעת בידית.
הלוח שנה עם החתולים עדיין היה תלוי. ינואר, פברואר, וחתלתול ג’ינג’י עם סרט הכול במקומו. נעמי חשבה שסוף סוף צריך להעביר לחודש הנוכחי.
אחר כך אמרה לעצמה: יהיה זמן.
