תשמעי, את לא מאמינה איזה ערב אפור היה היום גשם בחוץ, רוחות, והאווירה פשוט קפואה גם בלב של מרים. לבד היא בבית הגדול שלהם ברמת השרון, בין כל הדברים ועדיין, היא מרגישה לבד. יש לה גם בעל, אורי, אבל שוב פעם הוא נעלם “לעניינים” שלו, והיא כבר יודעת טוב מאוד לאיזה סוג של עניינים הכוונה.
הבן והבת כבר מזמן פרחו מהקן. הבן, ניב, נשוי וגר עם המשפחה שלו בכפר סבא. והבת, הדס, ירדה לדרום, למושב בשפלה, שם היא סיימה את הלימודים, התחתנה עם בחור מקומי, וכבר יש להם ילדה קטנה, מרים הנכדה שלה.
הבוקר דיברה מרים עם הדס בטלפון.
“מאמא, למה את נשמעת ככה? משהו קרה?” שאלה הדס בדאגה.
“לא, הכל טוב, ילדה שלי. ואת? איך את מסתדרת שם? ואיך מרים הקטנה?”
“כולנו פה סבבה, אמא. אורי בעבודה המון זמן, את יודעת איך זה עם רופאים היום, כל היום במשמרות, חוזר עייף אבל אוהב את מה שהוא עושה. ומרים עוד רגע גן ילדים, היא כבר פורחת.”
“שיהיה לכם רק טוב,” ענתה מרים, בקול שקט ועייף.
“אבל משהו לא יושב לי טוב עם הקול שלך, אמא, איפה אבא?”
“אבא? נראה לי גינה… אולי ליד הרכב בחניה. קר וגשום נורא היום…” לא רצתה להכביד על הבת.
כבר חצי שנה מרגישה מרים שהיא אבודה ומבולבלת, ואין לה למי לפתוח את הלב וגם מה זה יעזור? חלק אולי ירחמו עליה, וחלק לא יגידו לא, אבל ייהנו לראות אותה מתייסרת. היא נזכרת בקיץ האחרון, כשהייתה בגינה ופתאום שמעה את אורי הוא בטח חשב שהיא לא בבית. הוא עמד בצד השני של החלון ופתאום דיבר בקול רך ומתוק… “טוב, מתוקה… היום אני לא אצליח להגיע, מתגעגע גם אלייך… אוהב אותך, אל תכעסי, מחר כבר אגיע, מבטיח. אמרתי לך שמילה של אורי זה מילה.”
מרים הרגישה איך נופלת לה הנשימה הבן-אדם שהיא כל כך סמכה עליו, פתאום כמו כל הגברים גם לו יש “מישהי”. היא נזכרת באחות שלה, שהתלוננה פעם שבעלה עושה אותו דבר, ואיך אז זה היה נשמע כל כך הזוי ועכשיו היא, בדיוק באותו מקום. מרוב הלם לא ידעה אם לבכות או להעיף את אורי מהבית. ישבה בפינה של המרפסת, לא יכלה לעצור את הדמעות.
“מה, דווקא לי זה קורה? אורי שתמיד סמכתי עליו בעיניים עצומות… גם אותו תפס השד הזה שדבוק לגברים.”
אורי בן ארבעים ושבע, החיים הסתדרו לו: חברה מצליחה לטחינת קמח ותערובות, ומרים איתו כל השנים, משפחה לתפארת, שני ילדים מוצלחים שיצאו לעצמאות. הם גרים ברמת השרון, והוא עם העסק, כל יום מביא קמחים ומוצרים לכלם.
חודשים שמרה הכל בבטן. עד שבאומץ שקט התחילה לבדוק, לברר דרך מכרות, אפילו בלילות כשאורי ישן הציצה לו לטלפון.
אחרי כל החיפושים, התברר לה שהשם של המאהבת הוא רותם, והיא בכלל סוג של משפחה רחוקה של חברים משותפים. רותם גרה ברמת גן, באחד הבניינים הגבוהים. דרך חברים גילתה גם את הכתובת שלה.
“יודעת לך, רותם תמיד הייתה אחת ככה… יפה, אבל קצת בעייתית”, סיפרה לה השכנה חווה. “שלושים וחמש, לא נשואה, כל מיני גברים סובבים… היא בעצמה סיפרה פעם שקשה לה למצוא משהו רציני, וילד לגדל לבד פחות בשבילה.”
מרים שתקה, לא אמרה כלום, רק רצתה כבר להתרסק מבפנים. רק חזרה הביתה ונתנה לדמעות לצאת.
קצת אחרי, כבר לא יכלה להתאפק לפני חודשיים פשוט הלכה אל רותם בעצמה. דפקה בדלת. רותם פתחה, לגמרי מופתעת. מרים בלי לשאול נכנסה לסלון וישבה.
“שלום,” אמרה בעייפות, סוקרת את הדירה.
רותם עמדה רועדת. כנראה חששה שתקבל את הסצנה של החיים הרבה נשים היו מתפרקות בשלב הזה. ואז מרים שאלה, בקול קשה:
“את לא מתביישת? לקחת גבר נשוי? חסר לך רווקים? הרי על חשבון האושר של אחרים לא בונים כלום.”
רותם נשברה ובכתה. “לא יודעת מה קורה לי, אבל אני ממש אוהבת את אורי ולא מסוגלת בלעדיו.”
מרים קמה ופשוט סטרה לה. “סליחה, רותם, אבל זה היה חזק ממני…”
השתיים ישבו ובכו יחד. רגע אחרי שמרים נרגעה אמרה, “רק אל תספרי לאורי שבאתי. אבל אם אשמע שהוא עוד בא לפה, תדעי ש… זה לא ייגמר ככה.” ויצאה מהדירה.
רותם שמרה את הביקור בסוד. גם מרים לא דיברה על זה עם אורי. כך הם המשיכו, והיא נשאה את זה לבד. עד היום היא לא בטוחה אם אורי עדיין רואה את רותם, אבל כל פעם שהוא יוצא ל”עניינים”, היא חושדת.
“למי אני אספר? אנשים ישר יגידו לי ‘קחי את עצמך בידיים, תכבדִי את עצמך ועזבי אותו!’. אולי הם צודקים…” חשבה מרים. “אולי צריך לאהוב את עצמך, ולפעמים פשוט לשחרר. אבל אני כל כך אוהבת את אורי. מקווה שגם הוא אותי. אולי זאת סתם חולשה זמנית, יעבור לו. בכל זאת, לא השתנה אליי, חם, מתעניין, לא רבנו… הכל כמעט כמו פעם. צריך גם לחשוב על עצמי.”
מרים מקננת עם הלב הכואב הזה כבר חודשים, קשה לה לשחק אותה כאילו כלום ליד אורי. רותם, הדמות הצעירה, לא יורדת לה מהראש. והיא כבר מחשבת אולי אפילו כדאי לה לעשות משהו למען עצמה, אולי בכלל גבר אחר? היא הרי נראית מצוין, תמיד מקבלת מחמאות… אבל לא, היא לא מסוגלת אפילו לדמיין איש אחר לידה. אורי שלה, היא הייתה סולחת לו קשה לה, אבל גברים… הם בנויים אחרת.
מרים נזכרה איך פעם היה להם כל כך מעט, וכמה קל היה להם להיות יחד. כששכרו דירה עלובה, כשהיו מחשבים שקל לשקל עד המשכורת, מחליפים ארוחה טובה בכרטיס קולנוע. זה נראה גם קרוב וגם כל כך רחוק. היום יש להם הכל אבל היא לבד, ואפילו אין עם מי לדבר על זה.
ובדיוק כשישבה מול החלון, שקועה במחשבות, ראתה שהאוטו של אורי מאיר את כל הרחוב כשהוא נכנס, חונה, מוריד הילוך. פותח לאט את הדלת ונכנס.
“מרים, את פה?” קרא מהכניסה, מדליק את האור במטבח. לא שמה לב שכבר חושך.
“פה, כן… סתם שקועה… והחוץ הזה, פשוט מדכא.”
“אל תשאלי, כמעט נתקעתי בשלוליות… תכיני לי משהו קטן לאכול, אני רעב.” אמר בקול רגיל.
היא קמה להתחיל להכין לו, והוא הלך לשטוף ידיים. בזמן הארוחה הוא חייך אליה.
“מרים, תשמעי, עוד מעט חנוכה-ראש השנה ואני הכנתי לנו הפתעה.”
היא מיד נדרכה, לא רגילה הפתעות לאחרונה.
“מה הפתעה?” בקושי הצליחה לשאול.
אורי המשיך לחייך, ראה את המתח שלה. קם, יצא רגע וחזר עם מעטפה.
“קניתי לנו שני כרטיסים לאילת, שנחגוג שם את הסילבסטר תחת הדקלים והים, כמו בחו”ל,” חייך את החיוך המוכר שלה.
מרים הרגישה איך פתאום יורד ממנה הר געש של לחץ, כמעט לא מאמינה.
“די, אורי, אתה לא משתנה תמיד מפתיע אותי. יאללה, מתי טסים?”
“בחודש הבא. היה לי דיבור ארוך עם ניב, הבן שלנו והוא אמר שמזמן לא נסענו רק שנינו. אז חשבתי, יאללה הפתעה קטנה, סוף סוף שינוי אווירה. תתחילי לארוז…”
ואז באמת משהו השתנה טסו לאילת, חגגו יחד, חזרו מאושרים. פתאום הרגישה שמחזירים לה את אורי של פעם. ראו שהוא יותר נוכח, מתקשר, משקיע, וכל פעם שמתעכב ישר שולח הודעה, שלא תדאג.
חיוך חזר לה. אולי באמת זה נכון תאהבי את עצמך והכל מסתדר, ולא תמיד צריך לשבור לפעמים צריך לתת לזמן ולעצמך להתרגל ולהתחדש.
