אהוב את עצמך והכל יהיה בסדר
הגשם סוער בחוץ, הרוח נושבת, ואותו קור שורר גם בליבּה של עינת. לבד היא יושבת בסלון הרחב בדירתה שבהרצליה, דירה שיש בה הכל חוץ מחברה אמיתית. אמנם יש לה בעל, דניאל שמו, אבל גם הערב הוא ״יצא לסדר משהו״, והיא כבר יודעת לאן הוא נעלם.
הבן והבת שלהם עזבו מזמן את הקן. הבן נשוי, חי עם משפחתו בשכונת רמת-חן, והבת עברה לגור בצפון בגליל העליון אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת חיפה, התחתנה עם בחור משם, וכבר יש להם ילדה משותפת.
היום שוחחה עינת עם בתה בטלפון.
– אמא, מה קורה איתך? נשמעת עצובה, קרה משהו? שאלה יערה בדאגה.
– מה פתאום, יקירתי, הכל בסדר. ומה אצלכם? איך נכדתי הקטנטנה שלי מרגישה?
– אצלנו הכל מדהים, אמא. יואבי כל היום בעבודה, את יודעת, רופא כירורג תמיד עסוק. וכשחוזר עייף מאוד, אבל הוא אוהב את המקצוע שלו. נועה כבר כמעט מתחילה גן חובה, גדלה כל כך מהר.
– אני שמחה בשבילכם, מתוקה שלי. שהכל יהיה לכם טוב ענתה עינת בקול עייף.
– אני ממש לא אוהבת לשמוע אותך ככה. איפה אבא?
– אבא… הוא בחניה, יצא להניע את האוטו, קר וגשום מאוד, לא לדאוג ניסתה עינת להרגיע אותה.
כבר חצי שנה שעינת מסתירה את הצער והשברון בתוכה, ואין לה עם מי לחלוק. חלק ירחמו עליה, אחרים ילעגו לה. בקיץ התעסקה בגינה, חלון המטבח היה פתוח ולפתע שמעה את דניאל, מדבר בטון מחמיא ורך ביותר. הוא חשב שהיא לא בבית, עמד ליד החלון הפתוח, ולא ראה אותה.
– טוב, יפה שלי… היום לא אוכל להגיע. התגעגעתי גם אני… כן, אני אוהב אותך… מחר אבוא. את הרי יודעת אותי אם אמרתי, אני עומד בזה…
אחר כך לא שמעה יותר. עינת הרגישה שהקרקע נשמטה מתחת רגליה. דניאל שלה, האיש שאהבה ובו בטחה בעיניים עצומות מתגלה כפשוטו, כמו גברים שלא דמיינה שיידמה להם. נזכרה בדברי אחותה, שסיפרה פעם על בעל שבגד בה. זה תמיד היה נשמע לה חי בעולם אחר.
עכשיו היא בהלם מבולבלת אם לבכות, או פשוט לגרש את דניאל מהבית. לבד, פונה לספסל בחצר, נשברת בדמעות.
– אלוהים… איך הגעתי למצב כזה עם האיש שסמכתי עליו יותר מכל…? דניאל, זה לא אותו האיש שהכרתי?
דניאל בן 47, חי טוב אישה אוהבת, ילדים מוצלחים שיצאו לדרך משלהם. השניים גרים בהרצליה, לו מפעל לקמח בעיר, וגם מספקים תערובות לבעלי חיים בכל האזור.
עינת שמרה הכל בלב, חצי שנה. אט-אט ביררה במי מדובר אף חדרה לטלפון שלו בזמן שישן. גילתה את שמה: טליה מסתבר שהיא קרובת משפחה רחוקה של ידידים משותפים. טליה גרה ברמת-ישראל, בלוקי רכבת בני חמש קומות. דרך ידידה, ורד, למדה פרטים.
– טליה? לא יצא לה שם טוב במיוחד, סיפרה ורד, באמת יפה, לא נשואה, מדברים עליה שהיא אוהבת את החיים, בואי נגיד. הרבה גברים מסביב, עיסוק בעייתי. בת 35, אף פעם לא התחתנה, וגם בלי ילדה.
עינת לא הוציאה מילה לורד, רק חזרה הביתה ופרצה בבכי.
עוד שבועות חלפו. לפני חודשיים לא יכלה עוד, נסעה אל טליה. טליה פתחה את הדלת והחווירה. עינת נכנסה לסלון.
– שלום לחשה בקושי, מתיישבת על הספה, בוחנת את הדירה.
טליה נראתה מבולבלת, אולי חששה שתותקף. עינת שואלת:
– אין בך בושה? את ישנה עם גבר נשוי. לא חסרים רווקים… על אושר של אדם אחר לא בונים את שלך.
טליה, להפתעת עינת, פרצה בבכי.
– אני אוהבת את דניאל. לא יודעת מה קרה לי, אני לא יכולה בלעדיו.
עינת לא התאפקה ונתנה לה סטירה. טליה אחזה בלחיה, ובכתה:
– תסלחי לי, עינת. אני לא יודעת מה עובר עליי…
גם עינת נשברה, בכו שתיהן. אחרי שנרגעו, אמרה עינת:
– אל תספרי לדניאל שבאתי לפה. אבל אם אשמע שאת ממשיכה איתו, אל תתפלאי אם אפעל… ויצאה.
טליה לא סיפרה, גם עינת שמרה הכל בלב. איך מתמודדים עכשיו? דניאל עדיין יוצא ״לעסקים״, והיא מבינה שהוא משקר…
– מה לעשות? דניאל בשבילי הכל. אני חיים שלמים איתו, הפכנו אחד. לא רוצה להתגרש, לא רוצה לאבד את הבית שלי נאנחה, מביטה בגשם ומתייסרת במחשבות.
– גם אם אשאר עם הבית, למה לי להישאר לבד בדירה ענקית? יש בה המון עבודה דניאל מתחזק הכל, בלי סוף תחזוקה. התרגלתי לרמת חיים, אני פוחדת מעניות… ומה יגידו הילדים? איך אספר להם שאבא מצא מישהי צעירה יותר?
ההתלבטויות לא מרפות ממנה. היא יודעת ברוב ההמלצות יגידו לה: תכבדי את עצמך, תעזי, תפרדי, תאהבי את עצמך. אולי הם צודקים אבל דניאל בליבה.
– אולי זו רק התלהבות חולפת שלו? הוא לא השתנה אליי, מתייחס אליי בחיבה, לא רבנו… אולי אנשים צודקים צריך להתחיל לאהוב את עצמי. לחשוב גם עליי.
קשה לה. מאז שגילתה על טליה, חייה קשים. מתנהגת כרגיל כשהוא בבית, אך בתוכה הכל מתהפך. היא אפילו חשבה, אולי גם לה מגיע למצוא גבר אחר היא נראית טוב, יש שמחמיאים לה. אבל מיד עצרה את עצמה לא, היא לא מסוגלת לדמיין מישהו אחר לידה. דניאל הוא שלה. אבל מה עושים עכשיו?
נזכרה בנעוריה, חייכה בעצב.
– היינו הכי עניים ועם זאת הכי מאושרים. זוכרת איך גרנו בדירה שכורה ביד אליהו, שקלנו כל שקל, רצנו לקולנוע במקום לאכול טוב. כמה עברו מאז השנים הכל רץ והשתנה. והיום יש הכל אבל אין עם מי לשתף.
היא יושבת כך, ומהרהרת, כשרואה פתאום את האורות של הרכב של דניאל נכנסים לחניה. הוא מחנה, נכנס לאיטו הביתה.
– עינת, איפה את? למה את יושבת ככה בחושך? מדליק את האור במטבח. רק אז היא שמה לב שכבר ערב.
– אני פה, משיבה בשקט, נרגעת מהרעש בחוץ.
– אל תשאלי, כל הרצליה מוצפת, בקושי עברתי. אני מת מרעב, תכיני משהו אומר בחיוך יומיומי.
היא קמה להכין, הוא ניגש לשטוף ידיים. בארוחת ערב מסתכל עליה דניאל עם ניצוץ בעיניו.
– עינת, ראש השנה מתקרב ויש לי רעיון להפתיע אותך.
היא מיד נדרכת. כבר לא אוהבת הפתעות…
– איזו הפתעה? משיבה בנשימה עצורה.
דניאל עושה פאוזה, בוחן אותה, רואה את המתח.
– נו, אשתי, הרבה זמן לא יצאנו לבלות. קניתי לנו כרטיסים לחופשה באילת נטוס לשם, נרגע קצת בשמש, ננשום אוויר ים.
עינת פתאום מרגישה איך פתאום הכאב נמס, מסיטה עננת דאגה אחת מעל ראשה.
– וואו, דני, לא השתנית תמיד ידעתי שמחכה לי איתך משהו טוב. חופשה כאלה על חוף הים, דווקא עכשיו זה בדיוק מה שצריך.
– הרעיון עלה מהבן שלנו אבל גם אני הרגשתי שצריך להוציא אותך מהשגרה. תארזי מזוודה…
מאז, הכל תפס כיוון. הם נסעו, חגגו באילת את ראש השנה, שבו מלאי חוויות. עינת מרגישה שדניאל השתנה, נותן לה יותר תשומת לב, מוודא שהיא רגועה. ואם מתעכב תמיד מכריז מראש, והיא פחות דואגת.
והלקח שלי? צריך לאהוב גם את עצמך, להתעקש על האושר שלך ורק אז אפשר באמת גם לתמוך במי שקרוב אליך. לפעמים האהבה שלנו לאחרים כל כך חזקה, שאנחנו שוכחים את ערכנו בעיני עצמנו. למדתי אני ראויה לטוב. ומגיעה לי אהבה גם שלי לעצמי.
