אהוב את עצמך, והכל יהיה טוב
מחוץ לחלון השתוללה סופה, קר ואפל, וכך הייתה גם נפשה של מרים באותם ימים רחוקים, כשהייתה יושבת לבדה בבית הגדול שלהם אי שם בפרברי חיפה. הכל היה שם: ריהוט יוקרתי, חצר מטופחת, אפילו כלב מלטזי ששמו היה תום, אך מרים נשארה לבד. יגאל, בעלה, שוב יצא בערב “לעסקים”, אך היא ידעה היטב באילו עסקים מדובר.
שני ילדיהם כבר התעופפו להם מחיק הבית מזמן; הבן, עידו, התחתן וגר עם משפחתו בקריית מוצקין, והבת, דקלה, מלמדת באחת מהשכונות החדשות בכפר סבא. שם סיימה אוניברסיטה, התחתנה עם ערן המקומי, וכעת מגדלים יחד את נכדתה הקטנה, עדן.
דווקא באותו בוקר דיברה מרים בטלפון עם דקלה.
אמא, נשמע שאת לא במצב רוח, שאלה ברוך דקלה, קרה משהו?
לא, מתוקה, הכל בסדר. מה שלום יונתן וקטנטונת שלי? ניסתה להישמע רעננה.
אצלנו הכל מעולה, אמא. ערן עובד הרבה, את יודעת איך זה עם רופאים אין להם שעות. הוא חוזר עייף אך מרוצה, מרגיש שזה הייעוד שלו. עדן כבר עוד רגע בגן ילדים, אנחנו צומחים ונהנים.
אני שמחה בשבילך, דקלה, שתהיי תמיד מאושרת ענתה מרים בקול עייף.
אבל משהו בטון שלך מדאיג אותי, אמא… ואיפה אבא?
אבא… הוא למטה, במוסך, הלך להניע את המכונית מאוד קר בחוץ, בסערה הזו שיקרה, כי לא רצתה להדאיג את דקלה.
כבר יותר מחצי שנה ישבה מרים בתחושת מועקה, לא שיתפה בה כמעט איש. למי לספר? חלק ירחמו, אבל ישמחו לאיד. בקיץ אחד, כשהייתה זורעת זרעים בגינה שליד החלון, שמעה לפתע את קולו של יגאל מתוך הבית. הוא דיבר בנועם וברוך, וידע שאשתו אינה בבית. עמד צמוד לחלון הפתוח, מרים לא הבחינה בו.
טוב, שמש שלי… לא אוכל לבוא היום. גם לי את חסרה… גם אני אוהב אותך… מחר אבוא, אל תעלבי ואל תתגעגעי יותר מדי. את הרי מכירה אותי, אם הבטחתי, אקיים…
בהמשך נדם הקול, מרים לא שמעה עוד דבר. גופה רעד והיא הרגישה שכאילו מישהו הטיח בה סלע כבד. יגאל שלה, בו בטחה, כמו רבות אחרות נכנע ליצריו. מיד נזכרה במילותיה של אחותה, גם לה עבר דומה. פעם זה נשמע לה זר, והנה זה קורה לה עצמה.
שקועה בכאב, מרים התיישבה מאחורי הבית ובכתה חרש.
אלי, איך זה קרה דווקא לי? עד עכשיו האמנתי לו בלי סייג. כנראה גם הוא חטא יצר גברי שמאחורי כל צלע.
יגאל כבר בן ארבעים ושבע, נדמה שחייו עלו יפה אשה אוהבת, ילדים גאים, עסק בטחנת קמח בפרדס חנה, שמשרת את כל האזור. אך מרים שמרה את הכל בבטן. עם הזמן גילתה מי היא אותה אישה: נועה, קרובת משפחה רחוקה של מכרה משותפת. נועה גרה בשכונה שנקראת “המרובע” בעמק יזרעאל כך כולם קראו לבלוק הבניינים. דרך אותן מכרות גילתה מרים בעקיפין את כל הפרטים.
לאמא שלנו, נועה, אין בדיוק מוניטין מזהיר, סיפרה לה ורד, שכנה ותיקה, יפה, נכון, אבל לא הסתדרה במערכות זוגיות. בת שלושים וחמש, לא התחתנה, ילד אין לה. אמרה לי בעצמה פעם שקשה לה, לבד, ולא רוצה לגדל ילד לבד. הכל שפכה ורד, מבלי לדעת שבעלה של מרים הוא שמבלה לפעמים עם נועה.
מרים שתקה, חזרה הביתה ורק אז התפרקה מדמעות.
ריבון העולמים, כמה קשה להחזיק את כל זה לבד.
עוד זמן עבר, עד שלפני חודשיים מרים כבר לא יכלה לשאת והחליטה לפגוש את נועה בבית. נועה פתחה, ראשה הלבין פתאום כשראתה את מרים.
שלום, לחשה מרים, והתיישבה על הספה בלי רשות.
נועה נראתה אבודה ופוחדת. כנראה ציפתה לסצנה קולנית. מרים לא יכלה יותר והטיחה בו בזעם:
לא מתביישת? למה את עם בעל שלא שלך? יש כל כך הרבה גברים פנויים… על כאב של מישהי אחרת את רוצה לבנות בית? זה אף פעם לא מצליח.
נועה התחילה לבכות.
אני לא יודעת מה קרה לי. אני באמת אוהבת את יגאל, לא יכולה בלעדיו.
מרים לא התאפקה, נתנה לה סטירה, שתיהן החלו לדמוע.
כשנרגעו, אמרה מרים:
אל תספרי ליגאל שבאתי… אבל אם ימשיך לבוא לכאן, אדע, ואני לא מבטיחה כלום.
בלי לומר מילה נוספת עזבה את הדירה.
נוער לא סיפרה ליגאל, ומרים המשיכה לשאת הכל בלב. עד היום איננה יודעת אם יגאל ממשיך להיפגש עם נועה, רק חשדות יש לה כשמתעכב בלילות, מספר שהוא בעסקים. כעת היא יושבת, וראשה מלא מחשבות.
מה אעשה? אני לא רואה את עצמי חיה בלעדיו. אם נתגרש, אצטרך לחלק כל מה שבנינו ואני לא רוצה בזה. שיהיה כמו שהיה, העיקר לא לאבד הכל. הרי מה אעשה לבד בבית הזה? צריך לתחזק, לתקן, יגאל תמיד דואג שלא יחסר כלום. מפחדת מהבדידות, התרגלתי לחיים טובים. ומה אומר לילדים? איך אודה בפניהם שאביהם בגד? אין לי מושג, זו תהיה זעזוע עבורם.
הכאב של מרים נעשה לה עול. גם אם תספר, יגידו לה תאהבי את עצמך, תתחילי מחדש, תעזבי אותו.
אולי הן צודקות, חשבה לא אחת, אבל אני אוהבת אותו, והוא הרי מתנהג כלפיי כמו תמיד: רך, נדיב, מדבר יפה, ביתנו בלי מריבות. אולי זה זמני, יעבור לו. אולי באמת צריך לאהוב את עצמי קצת יותר…
היה לה קשה לחיות כך. אבל מדי פעם עברה בה מחשבה אחרת:
אם כך, אולי גם לי מותר למצוא מישהו? נראית טוב, לא חסרים שמחמיאים ואז נעצרה. לא אצליח, לא יכולה לדמיין גבר אחר לידי. יגאל שלי הוא האחד שלי, רק איך אוכל להחזיר אותו אליי באמת? הייתי סולחת, אולי. גברים חושבים אחרת ואולי לא, מי יודע מה עובר להם בראש.
מרים נזכרה בנעוריה וחיוך עצוב עלה על פניה.
אז היו ימים אחרים עניים, אך כל כך מאושרים. כשהשכר לא הספיק לשום דבר, ועדיין תמיד היה תירוץ לקנות כרטיס לסרט, רק להיות יחד. היה דל ועדיין היה כל, והיום יש הכל, ואני לבד.
יום אחד, מרים יושבת מהורהרת פתאום נכנס יגאל לחצר ברכבו, מאיר הכל בפנסי הרכב. ניגש באיטיות, מחנה בגראז’, ולבסוף נכנס הביתה.
מאשה, איפה את? למה יושבת כאן בחושך? פתח את דלת המטבח והדליק את האור. היא אפילו לא שמה לב שפני ערב בחוץ.
כאן אני, ענתה חלש, הייתי שקועה במחשבות, וגם מזג האוויר עושה שלו.
אין מילים, הכבישים קרח, בקושי הצלחתי להיכנס לשכונה בלי להתקע בשלג, לבן בכל מקום, מת מרעב. תכיני לי משהו לאכול? ביקש בטון רגיל.
מרים קמה, החלה להתרוצץ במטבח, יגאל הלך לשטוף ידיים. בארוחת הערב חייך אליה:
תשמעי, מאשה, חג ראש השנה כמעט כאן. חשבתי להפתיע.
מרים התכווצה, הפתעות ממנו כבר נראו לה מסוכנות.
איזו הפתעה? שאלה לחוצה.
תראי, התרומם מהכיסא, קניתי לנו כרטיסים, חבילה זוגית לים האדום, לאילת. נטוס יחד, נפגוש את השנה החדשה בחום, יחד. חייך בשובבות.
מרים הרגישה איך לבה מתרכך. צחקה בהקלה:
אלי, יגאל, אתה לא משתנה אף פעם… הרפתקנים היית תמיד. איזו חוויה, ראש השנה באילת… איזה מזל שיש אותנו.
האמת, עידו הזכיר לי שצריך לשבור שגרה. מזמן לא היית בחופשה. תתחילי לארוז
והחיים שלהם באמת השתפרו. נסעו לאילת, פגשו את השנה החדשה ביחד, חזרו שמחים, יגאל נעשה קשוב יותר מאי פעם, וכשמתעכב תמיד מודיע לה שלא תדאג. מרים למדה שוב לראות בעצמה מישהי ששווה. האמינה גם כן שאם אוהבים הכל יסתדר.
