שתי פני הבדדיות
אורלי עמדה לפני המראה, נלחצתי על השפתיים התחתונות. אצבעותיה משכו בחוסר נחת קו שיער, מסדרות אותו לחבילה מושלמת כאילו מה בכך תלויה גורלה של משימה חשובה.
חמישים ושלושה. גיל שמשווקים מכנים פריחת החיים, וביומנים אישיים מתואר כמשבר. קריירה מצליחה, דירת נוחות במרכז תלאביב, חברות שמוכנות בכל רגע לשוחח על כל נושא מהפוליטיקה העולמית ועד גוון החדש של קרם לחות.
אך כשבערב נקטף הדלת והטלפון נסגר, השתיקה מתרחבת כמו גלים. היא מתגברת על הרעש של העיר שמזמזמת מחוץ לחלון.
שוב פגישה, נשפה היא, מביטה בדמותה המוגלגלת במראה.
שמלה אלגנטית, תופסת אך לא מציגה. איפור קל די כדי להדגיש את העיניים מבלי להיראות מתאמנת. נעלי עקב גבוהות, אך לא כל כך עד שהן נראות נואשות. כל פרט מתוכנן בקפידה, כאילו היא מתכוננת למבחן שבו תיבחן לפי קריטריונים קפדניים.
היא ידעה מה רוצה. לא רק קשר אהבה אמיתית, שמחודרת לעמקי הנשמה, שם אין צורך במילים, מבט אחד או נגיעה אחת מספיקה כדי להבין אחת את השנייה. אך בכל מסעדה, כשגבר חדש מתיישב לפניו, קולה הפנימי הצר והמתלוצץ לוחש:
«אולי הוא יהיה כמו הקודם?»
האחרון. זה שהקיפה אותה בתחושה שזאת היא. הקשר שלהם התפזר סביב עיסוק היוםיום, סביב חוסר הרצון שלו לדבר על רגשות, סביב ניסיונותיה לתקן, להבין, להתאים. היא קראה עשרות ספרי פסיכולוגיה, מילאה חוברת עם סיכומי סדנאות, ניתחה כל טעות כאילו הייתה משוואה מתמטית מורכבת. ככל שהבינה יותר, כך הפחד מפתיחה מחודשת הלך וגבר.
אולי אני מבקשת יותר מדי? לחשה היא, מביטה במסך הטלפון.
הודעה חדשה. גבר מעניין ממאגר היכרויות, חכם, עם חוש הומור טוב, ללא סימוני אזהרה בפרופיל. היא חייכה קלה, אך שפתיה מצוממות בקו עדין.
«אם יאכזב?»
והשקט חוזר, הלילה, המראה, השאלה שאין לה תשובה עדיין.
חופש להיות עצמי
תמר הסתכלה על פינה של בית קפה אהוב, שם ספות רכות מקבלות צורת הגוף, וניחוח קפה טרי משולב בריח וניל. היא הפילה בין ידיה ספר חדש, והאצבעות עצרו לעיתים על משפטים שנגעו בליבה, משאירות קמט קטן בפינות הדף.
ארבעים ושתיים. מספר בתעודה, אך בתוכה גלים של אנרגיה תחושה שההרפתקאות הגדולות עוד לפניה.
תמר, שוב לבד? קרא קול מוכר. חברה, יעל, אחרי יום עבודה ארוך, שלחה שלט למלצרת והזמינה לקפה למנה שלה.
תמר הניחה את הספר, חשפה כריכת עטיפה עם אבסטרקציה צבעונית.
כן, חייכה היא ברוגע של אגם ללא רוח. אבל אינני לבד.
היא תפסה מבטים מופתעים מחברות, מכרים, אפילו מעוברי דרכים. איך יכולה אשה מושכת, חכמה, מעניינת, והיום לבד? תמר כבר לא מרצינה להסביר. אהבה היא לא מציפייה לנסיך, אלא בקפה של בוקר על המרפסת, בטיול ספונטני לים, בפרויקטים בעבודה שמדליקים בעיניים, ובחברים שמכירים אותה ללא מסכות.
אותו חמוד משבוע שעבר? חייכה יעל, מנענע כף קונפיטורה. זה שהזמין אותך לקונצרט ג’אז? את מתה על ג’אז!
חמוד, צחקה תמר, וצחוקה היה חופשי מכל מתח. אבל אני לא מוכנה להתאים לציפיות של מישהו. אם הוא רוצה להיות קרוב, יאלץ לדורד.
היא חזרה לדף, מצאה את המשפט הנכון: אם הוא רוצה להיות כאן שירד עדיי, ואני כבר שם, בדרך שלי.
הבדידות? מילה שלא מתאימה. זאת הייתה חירות קלה כרוח קיץ, חזקה כשורשי אלון עתיק. חירות לבחור לאן לפנות מחר, חירות להתעורר ולשכב בתיאום עם עצמך, חירות פשוט להיות.
שתי פניהם של הבדידות
אורלי סגרה את הדלת, הורידה נעלי עקב, וישבה על קצה המיטה. שמלת הערב, עדיין נושאת ריח של בושם זר וקולינריה של מסעדה, פתאום נראתה מגוחכת. הפגישה עברה בטוב שיחה ערונית, נושאים מרתקים, מטבח משובח. כאשר הוא ניסה לתפוס אותה בידה, משהו הצטווץ בפנים. לא פחד, אלא תודעה. גבר נוסף, חכם, תקין והחלל הקרחוני בחזה חזר.
היא ניגשה לחלון, שמה כף על זכוכית קרה. העיר נצנצה באורות, החיים רועמים שם בחוץ, אנשים נפגשים ונפרדים. והיא עמדה במרכז דירה יוקרתית, מוקפת בחפצים יקרים, והרגישה אבודה.
למה זה כל כך קשה? לחשה היא למראה שבזכוכית החשוכה. השאלה תלוייה באוויר, ללא תשובה.
במקביל, בתן העיר, תמר מתרחבת בכסא קלעי על המרפסת. ביד אחת כוס יין אדום, ביד השנייה סיגרייה נדירה של פעם בחודש. בריז לילה מנגן על שיערה המשוחרר, ומוזיקת ג’אז מתנגן ברמקולים.
היא עצמה עיניה, נותנת למוזיקה לעטוף אותה. לא היו מחשבות על פגישות כושלות או חלומות שלא התממשו. רק הרגע טעם יין על השפתיים, קור הלילה, אורות מרחוק שמנצנצים כמו תכשיטים מפוזרים.
תמר לא חיכתה לנסיך. היא הבינה שום גיבור אגדי לא יוכל להאושר יותר ממנה עצמה. כל ערב, כל שחר, כל שנייה של חייה שייכת רק לה. ובכך לא היה בדידות, אלא חירות מוחלטת, משכרת, להיות עצמה.
היא הרימה את הכוס בתהודה שקטה לעצמה, ללילה, לחייה המופלאים. למלכה אין צורך בכס המלך ממלכתה נמשכה במקום שבו היא מרגישה מאושרת: במרפסת של קומה אחת עשר, כוס יין טובה והכוכבים הבוהקים בשמי הלילה.
שתיים נשים. שני יקומים.
אורלי ותמר חיו באותה עיר, נשמו את אותו האוויר, אך קיימו במציאויות שונות לחלוטין.
אורלי הלכה בחיפוש מתמשך בידיה ריקה שהיא מנסה למלא במעשי אהבה חיצוניים, בתקווה לקבל חום ושייכות. היא האמינה שהאהבה היא דבר חיצוני שיורד מתוכו וגורם לה שלמה. ככל שחיפשה יותר, הריקה בפנים הלכה והולכת.
תמר הלכה עם זרועות פתוחות לא כי חיכתה שמישהו ימלא אותן, אלא כי העולם שלה כבר מלא בחוויות, חירות ושמחה קטנה מדברים פשוטים. היא לא חיפשה אהבה, היא הקרינה אותה. ולכן אנשים נמשכו אליה, כי להיות לצידה היה קל. היא לא ציפתה לנסיך, לא בנתה ארמונות בחלל פשוט חיה. ובחייה היה מקום לכל: לבד, למפגש, לפרידה, לדרך חדשה.
אולי דרכיהן יתנגשו יום אחד. אולי אורלי תבין שהריקנות נובע לא מחוסר אהבה, אלא מחוסר אהבה עצמית. אולי תמר תפגוש מישהו שלא ידרוש ממנה שינוי, אלא ילך לצידה בשלמותה. או שאולי לא.
היום, סיפוריהן משמשים שתי תשובות לשאלה אחת.
אהבה לא מגיעה למי שמחפש אותה, היא מגיעה למי שכבר חי עם לב פתוח לא כי הוא מחכה, אלא כי הוא יודע להעניק.
ולבסוף, המשמעות היא לא למצוא מישהו שישלים את הריק, אלא ללמוד להיות שלמים לבד. כי רק אז האהבה הופכת משימור לחיים של שמחה.
