היא כבר הורידה את הנעלי סירה ושמה מים לקפה, כשקפצה לה הודעה מהמנכ”לית במערכת: “תוכלי מחר להחליף את תמר? יש לה חום, ואין מי שיכסה”. הידיים עוד היו רטובות מהכיור, המסך התמלא טביעות אצבעות. ניגבה אותן במגבת, הסתכלה על הלוח שנה בטלפון. מחר היה הערב היחידי שתכננה פשוט להיכנס למיטה מוקדם, לא לענות לאף אחד מחר יש לה להגיש דוח, והראש כבר עובד שעות נוספות.
התחילה להקליד: “לא יכולה, יש לי…” ונתקעה. בפנים נהיה לה מוכר כזה בטן-גומי: אם תסרב, את מאכזבת. את לא מהאנשים ה’טובים’. מחקה וכתבה קצר: “כן, אבוא”. שלחה.
הקומקום החל לשרוק. מזגה לעצמה לקפה, התיישבה על שרפרף ליד החלון ופתחה את הטיוטה בטלפון שהיא קוראת לה “הטוב”. כבר הייתה שם שורה: “החלפתי את תמר במשמרת”. שמה נקודה ובסוף הוסיפה פלוס קטן, כאילו זה מאזן דברים.
הטיוטה הזאת הייתה איתה כמעט שנה. פתחה אותה בינואר, כשהיה ריק מגעגועים אחרי החגים ורצתה להוכיח לעצמה שהימים לא נמרחים ונעלמים. אז רשמה: “הסעתי את רבקה משכונת רפאל לקופת חולים”. רבקה מהקומה החמישית הלכה לאט, השקית שלה מלאה בדיקות דם, למונית פחדה לעלות. לחצה על האינטרקום: “אפשר שתקחי אותי, תביאי אותי בזמן?” היא לקחה, חיכתה באוטו עד שהבדיקה הסתיימה, והחזירה חזרה הביתה.
בדרך חזרה, קלטה שהיא קצת כעוסה. ממהרת לעבודה, ובמוח כבר עולים קיטורים של אחרים תורים, רופאים. הבושה מעורבת בכעס, שתתה קפה בתחנת הדלק להשתיק את זה. בטיוטה, כתבה כאילו זה פשוט, חלק מהיום-יום.
בפברואר, הבן קיבל מילואים, הביא לה את הנכד לסופ”ש. “את בבית, זה לא מסובך”, אמר לה לא בקשה, קביעה. הנכד מתוק, קולני, עם ה”סבתא, תראי!”, “בואי”, “שחקי איתי”. אוהבת, בטח שאוהבת, אבל בידיים רעד מעייפות ובראש זמזום של הופעה. בערב הרחיצה כלים, אספה צעצועים לקופסה, שכבר בבוקר התפזרה שוב.
ביום ראשון, כשהבן הגיע, אמרה: “אני עייפה”. הוא חייך, כאילו זה בדיחה: “את סבתא, מה?” ונשק לה בלחי. בטיוטה: “הייתי עם הנכד יומיים”. ליד השורה לב קטן, שלא ירגיש ‘חובה’.
מרץ בת דודה התקשרה, ביקשה שקל עד המשכורת: “אני צריכה תרופות, את בטח מבינה”. היא הבינה. העבירה, לא שאלה מתי תחזיר. אחר־כך במטבח, ישבה וספרה איך תסתדר עד המשכורת, ויתרה על המעיל החדש שדחתה כבר פעמיים. המעיל לא היה פינוק, פשוט הישן כבר נשחק לו על המרפקים.
כתבה: “עזרתי לאסתי”. לא הוסיפה “ויתרתי על עצמי”. זה נראה לה שטויות, מה כבר קרה.
אפריל בעבודה, אחת הבנות, צעירה, העיניים אדומות, נתקעה בשירותים. בכתה חרישית, אמרה שזרקו אותה, שאף אחד לא צריך אותה. דפקה קלות על הדלת, אמרה: “אני מחכה, אני כאן”. ישבו שתיהן על המדרגות, ריח צבע אחרי שיפוץ, והיא הקשיבה כשהשנייה חוזרת על עצמה שוב ושוב. האימון לגב שתכננה, ירד מהפרק.
בבית נפלה על הספה, הרגישה כאב בגב התחתון. רצתה לכעוס על הבחורה, אבל הכעס הופנה פנימה: למה את אף פעם לא אומרת “אני חייבת הביתה”? בטיוטה הופיעה שורה: “הקשבתי ליעל, עודדתי”. רשמה את השם שיהיה חם יותר. שוב לא כתבה “ויתרה על עצמי”.
יוני הסיעה קולגה עם מזוודות לבית ההורים במושב, הרכב שלה נשבר. הקולגה התווכחה כל הדרך עם בעלה על רמקול, אפילו לא שאלה אם זה בסדר. שתקה, הסתכלה על הכביש. בפרדס נאמר לה: “תודה, את הרי בדרך”. לא הייתה בדרך. חזרה בפקקים, איחרה לאמא, שנעלבה.
בטיוטה רשמה: “הסעתי את רוני למושב”. המילים “בדרך” צרבו לה. בהתה במסך הרבה זמן עד שנרדם.
באוגוסט, אמא התקשרה באמצע לילה: “אני לא מרגישה טוב, הלחץ דם, אני פוחדת”. קפצה מהמיטה, שמה ג’קט, הזמינה גט-טקסי, חצתה את תל אביב הישנה. בדירה של אמא אוויר עומד, מד לחץ-דם על השולחן, כדורים מפוזרים בקערה. מדדה, נתנה תרופה, ישבה לידה עד שנרדמה.
בבוקר נסעה ישר לעבודה. במטרו עצמה עיניים, כמעט פיספסה את התחנה. בטיוטה: “הלילה הייתי אצל אמא”. סימנה סימן קריאה, ומיד מחקה שקט מדי.
בסתיו הרשימה התנפחה. התארכה כמו מגילה שאי-אפשר להפסיק לגלול. והדבר המוזר ככל שהרשימה ארוכה, היא מרגישה שקופה כאילו החיים שלה זו איזו תיק דוח, כאילו אהבה היא קבלה שצריך לשמור, להראות אם ישאלו: “מה את עושה בכלל?”
ניסתה להיזכר, מתי היה שם משהו בשבילה לא “בשבילה”, אלא “בשבילך”. הכול למען מישהו אחר, הכאב של מישהו, התכניות שלו. הרצון שלה פתאום נראה ילדותי, אירוע שצריך להסתיר.
באוקטובר, התרחשה סצנה שלא הייתה דרמטית, אבל חרצה חריץ דק. באה לבן, להביא לו ניירות שביקש להדפיס. עמדה ליד הדלת עם הקלסר, הוא מחפש מפתח, מדבר בטלפון, הנכד רץ מסביב, צועק שרוצה לראות סרט. קיצר אליו: “אמא, אם את כאן, תקפצי למכולת? חסר חלב ולחם, אין לי זמן”.
אמרה: “אני גם עייפה”. אפילו לא הסתכל עליה, רק משך כתף: “אבל את יכולה. את תמיד מצליחה”. והמשיך לשיחה.
המילים האלו היו חותמת. לא בקשה, עובדה. בחזה משהו חם ושמעורבב בו בושה, כי התחשק לה לענות “לא”. כי לא בא לה להיות תמיד נוחה.
הלכה בכל זאת, קנתה חלב, לחם, גם תפוחים שהנכד אוהב. הניחה על השולחן, שמעה: “תודה, אמא”. התודה הייתה פורמלית, כמו דיין בחתימת אישור. היא חייכה, כמו שהיא יודעת, ויצאה.
בבית פתחה את “הטוב” ורשמה: “קניתי קניות לבן”. הביטה בשורה. האצבעות רעדו, לא מעייפות, אלא מעצבים. קלטה פתאום שהרשימה לא כבר תומכת היא רצועה.
בנובמבר, נרשמה לרופא הכאב בגב החמיר, כבר לא יכלה לעמוד במטבח הרבה. קבעה תור באתר של מכבי, בשביל הבוקר של שבת. שישי בערב, אמא התקשרה: “תבואי מחר? אני צריכה בית מרקחת, ובכלל, אני לבד”.
אמרה: “יש לי רופא”. רגע דממה, ואז: “טוב. כנראה אני לא חשובה”.
זה תמיד עבד. תמיד הייתה מסבירה, מבטיחה, מזיזה לעצמה. כבר פתחה פה להגיד “אחרי הרופא אבוא”, אבל בלב כבר לא היה עקשנות, רק עייפות הבינה שגם לה יש משקל, שגם הזמן שלה סופר.
אמרה בשקט: “אמא, אבוא אחרי הצהריים. לי חשוב לראות רופא”.
אמא נאנחת כאילו השאירה אותה ברחוב. “בסדר”, אמרה ובהיה “בסדר” הזה הכל: העלבון, הלחץ, ההרגל.
לא ישנה טוב באותו לילה. חלמה שהיא רצה במסדרון עם קלסרים, דלתות נסגרות לפניה. בבוקר הכינה לעצמה דייסה, שתתה כדור שלקחה כבר מזמן, יצאה מהבית. במרפאה, ישבה בתור, שמעה אחרים מקטרים על בדיקות, פנסיות, ולא חשבה על אבחנה אלא על זה שכעת היא עושה בשביל עצמה, וזה מלחיץ אותה.
אחרי הרופא נסעה לאמא, כמו שהבטיחה. קנתה תרופות, עלתה במעלית לקומה שלוש. אמא קיבלה אותה בשתיקה, אחר כך שאלה בסוף: “הלכת?” ענתה: “הלכתי”. והוסיפה, הפעם בלי תירוצים: “הייתי צריכה”.
אמא הסתכלה עליה בריכוז, כאילו בפעם הראשונה רואה בה אדם, לא תפקיד. ואז הסתובבה והמשיכה. בערב חזרה הביתה, והרגישה בפנים סוג של רווחה. לא שמחה מרחב.
בדצמבר, בסוף השנה, תפסה את עצמה מחכה לשבת בתור סיכוי, לא הפסקה. שבת בבוקר, הבן שלח הודעה: “אפשר שתשמרי על הנכד לשעתיים? יש לנו עניינים”. היא מיד רצתה לכתוב “כן”.
ישבה על קצה המיטה, הטלפון חמים בכף. בחדר שקט, רק הרדיאטור נותן קליקים. נזכרה שכיוונה את היום שלה אחרת חלמה לנסוע לעיר, למוזיאון, לתערוכה שדחתה. רצתה לשוטט בין ציורים ולא לענות לאף אחד על גרביים ומה לבשל בערב.
כתבה: “היום לא אוכל. יש לי דברים שלי.” שלחה והפכה את המסך למטה, כאילו כך קל יותר לחכות לתשובה.
אחרי דקה “בסדר”, ואז: “את כועסת?”
הפכה את הטלפון, רצתה כבר להסביר, להתנצל. יכלה לכתוב מגילה: עייפה, צריכה גם לחיות. אבל כבר יודעת הסברים ארוכים נהיים מיקוח. והיא לא רוצה יותר להתמקח על עצמה.
כתבה: “לא. פשוט חשוב לי.” וזה הכל.
התארגנה בשקט, כמו לעבודה. בדקה שכיבתה מגהץ, סגרה חלונות, לקחה ארנק, רב-קו, מטען. בתחנה עמדה בין אנשים עם שקיות, ופתאום הרגישה לראשונה שאין לה מישהו להציל ברגע הזה. זה מוזר, אבל לא מפחיד.
במוזיאון שוטטה לאט. הסתכלה בפנים ודמויות, באור שבציורים. הרגישה שלומדת לראות הפעם את עצמה. שתתה קפה בדוכן קטן, קנתה גלויה עם הדפס, שמה בתיק קרטון עבה, מחוספס, מלטף באצבעות.
כשחזרה הביתה, הטלפון נשאר בתיק. קודם הורידה מעיל, תלתה אותו, שטפה ידיים, הרתיחה מים. אחר כך התיישבה לשולחן ופתחה את “הטוב”. גללה עד למטה, לתאריך של היום.
הביטה הרבה בשורה הריקה, ואז לחצה על הפלוס וכתבה: “הלכתי לבד למוזיאון. דאגתי לעצמי”.
ואז עשתה משהו שלא חשבה עליו אף פעם. למעלה, בתחילת הרשימה, הוסיפה שתי כותרות ועשתה טבלה: מצד שמאל “בשביל אחרים”, מצד ימין “בשביל עצמי”.
ב”טבלה בשביל עצמי” הייתה רק שורה אחת. בהתה בה, והרגישה שמשהו מתיישר בגוף כמו עמוד שדרה אחרי מתיחה טובה. היא לא צריכה להוכיח שהיא טובה. היא רק צריכה לזכור שהיא קיימת.
הטלפון רטט שוב. לא מיהרה. מזגה תה, לקחה שלוק, ורק אז הסתכלה. אמא: “איך את?”
כתבה: “בסדר. מחר אבוא, אביא לך חלה”. הוסיפה, לפני השליחה: “היום הייתי עסוקה”.
שלחה, הניחה את הטלפון לידה, הפעם עם המסך פתוח. בחדר היה שקט לא שקט מדכא, אלא מרחב, סוף־סוף, שגם לה יש בו מקום.
