שתי עמודות היא כבר הורידה את המגפיים ושמה מים לקומקום, כשקפץ הודעה מהמנהלת: “את יכולה מחר להחליף את סבטה? יש לה חום ואין מי שיסגור את המשמרת.” הידיים שלה היו רטובות מהכיור, המסך התמלא כתמים. היא ניגבה את הידיים במגבת והביטה ביומן שבטלפון. מחר היה הערב היחיד שתכננה ללכת לישון מוקדם, לא לענות לאף אחד – בבוקר צריך להגיש דוח, והראש כבר תפוס. היא התחילה להקליד: “לא יכולה, יש לי…” — ועצרה. בפנים עלה התחושה המוכרת, כמו בחילה: אם תסרב — בגדה. משמע, את לא כזאת. היא מחקה וכתבה קצר: “כן, אצא.” שלחה. הקומקום רתח. היא מזגה לעצמה לכוס, התיישבה על השרפרף ליד החלון ופתחה את ההערה שקראה לה פשוט “דברים טובים”. כבר עמדה שם תאריך וסעיף: “סגרתי משמרת במקום סבטה.” שמה נקודה והוסיפה בסוף פלוס קטן, כאילו זה מאזן משהו. ההערה הזאת הייתה איתה כמעט שנה. התחילה בינואר, כשאחרי החגים נהיה ריק במיוחד ורצתה הוכחה שהימים לא מתחלקים לחינם. אז כתבה: “הסעתי את נינה פדרובנה לקופת החולים”. נינה עולה חמש באיטיות, עם שקית בדיקות, ופוחדת מהאוטובוס. התקשרה באינטרקום ואמרה: “את ממילא עם הרכב, תקחי אותי, אני לא אספיק.” הסיעה אותה, חיכתה באוטו וכשסיימה — החזירה. בדרך חזרה קלטה שהיא מתעצבנת. מאחרת לעבודה, ובינתיים בראש כבר רצות תלונות של אחרים על תורים ורופאים. העצבנות הייתה מגונה, בלעה אותה ושתתה קפה בתחנת דלק. בהערה כתבה בדייקנות, כאילו זה היה נקי לגמרי. בפברואר לבן הייתה נסיעה, והוא הביא לה את הנכד לסוף שבוע. “את בבית, לך זה לא קשה”, קבע כעובדה. הנכד חמוד, רועש, תמיד עם “תראי”, “בואי”, “נשחק”. אוהבת אותו, אבל בערב הידיים רעדו מרוב עייפות ובראש צלצל כמו אחרי מוזיקה חזקה. השכיבה אותו, שטפה כלים, אספה צעצועים — שמיד פיזר על הבוקר. ביום ראשון, כשהבן הגיע, אמרה: “אני עייפה.” הוא חייך, כאילו בדיחה: “את הרי סבתא”. ונשק לה בלחי. בהערה הופיע: “ישבתי עם הנכד יומיים”. ליד ציירה לב — שתרגיש שלא היה רק ‘חייב’. במרץ התקשרה בת דודה וביקשה הלוואה עד המשכורת. “אני צריכה לתרופות, את מבינה” — היא הבינה. העבירה ולא שאלה מתי תחזיר. אחר כך ישבה במטבח וספרה איך תגיע לאמצע החודש בלי המעיל החדש שכבר רצתה. המעיל לא היה מותרות — הישן כבר התבלט במרפקים. בהערה כתבה: “עזרתי לאחותי.” לא כתבה: “ויתרתי על שלי”. זה נראה לה זניח, לא שווה להזכיר. באפריל בעבודה אחת הבנות, צעירה, עיניים אדומות, נתקעה בשירותים ובכתה. אמרה שזרקו אותה, שאף אחד לא צריך אותה. היא דפקה בדלת: “פתחי, אני פה.” אחר כך ישבו על המדרגות עם ריח הצבע אחרי שיפוץ, והיא הקשיבה לחזרות. נשארה עד שנהיה חושך, פספסה אימון גב שהרופא המליץ. בבית נשכבה על הספה והרגישה כאב בגב התחתון. רצתה לכעוס על הבחורה — אבל הכעס הופנה לעצמה: למה את לא יודעת להגיד “אני צריכה הביתה”? בהערה הופיע: “הקשבתי לקאטיה, תמכתי.” כתבה שם — זה עשה חם יותר. שוב לא כתבה: “ביטלתי את שלי”. ביוני הסיעה קולגה עם תיקים לכפר, כי המכונית שלה התקלקלה. הקולגה רבתה בטלפון עם הבעל, אפילו לא שאלה אם זה נוח. היא שתקה ונהגה. בכפר הורידה במהירות תיקים: “תודה, זה היה בדרך שלך.” לא היה בדרך. חזרה בפקקים, הגיעה מאוחר, לא הספיקה לאמא ואמא נעלבה. בהערה כתבה: “הסעתי את טניה לכפר.” המילים “בדרך” צרמו, התעכבה עליהן במסך. באוגוסט התקשרה אמא באמצע הלילה: “אני לא מרגישה טוב, לוחץ לי, אני מפחדת.” קפצה, לבשה מעיל, מונית, עיר ריקה. אצל אמא חם, לחץ דם, כדורים מפוזרים. מדדה לה, נתנה תרופות, ישבה עד שנרדמה. בבוקר לעבודה. במטרו כמעט נרדמה, פחדה להחמיץ תחנה. בהערה הופיע: “הייתי אצל אמא בלילה.” שמה סימן קריאה ומיד הסירה — ‘יותר מדי חזק’. לקראת סתיו הרשימה גדלה. ארוכה כמו סרט אינסופי. וככל שהתארכה, תפסה פתאום שזו לא רשימת חיים אלא דוח, כאילו אהבה מקבלת קבלה, והיא אוספת אותן, למקרה שישאלו: “ומה את עשית?” ניסתה להיזכר מתי כתבה שם משהו עליה. לא “בשבילה”, אלא “בשבילי”. הכל היה על אחרים, על הכאבים שלהם, התוכניות, הבקשות. הרצונות שלה נראו כמו גחמות שצריך להסתיר. באוקטובר היה רגע. הלכה לבן להעביר מסמכים שביקש להדפיס. עמדה בכניסה עם קלסר, הוא חיפש מפתחות ודיבר בטלפון. הנכד רץ, ביקש לראות סרט. הבן השפיל את הטלפון: “אם כבר באת, תעברי במכולת? חלב, לחם, לא אספיק.” היא אמרה: “אני גם עייפה.” הוא לא הסתכל, רק משך בכתף: “את תמיד יכולה.” וחזר לשיחה. המילים היו כמו חותמת. לא בקשה, אלא עובדה. הרגישה משהו רותח ויחד איתו בושה — על זה שרוצה להגיד “לא”. שרוצה, פתאום, לא להיות תמיד מתאימה. היא עברה במכולת. קנתה, וגם תפוחים בשביל הנכד. הגישה לסלון ושמעה “תודה, אמא.” תודה עניינית, כמו יומן נוכחות. חייכה, כפי שידעה, והלכה. בבית פתחה את ההערה וכתבה: “קניתי דברים לבן.” הביטו בשורה, האצבעות רעדו לא מעייפות, אלא מכעס. זה לא תומך — זה רצועה. בנובמבר קבעה רופא לגב שכבר לא נתן לעמוד במטבח. קבעה בשירות הממשלתי, בוקר, לא להיעדר. בערב שישי התקשרה אמא: “תבואי מחר? חייבת בית מרקחת, ואני לבד.” ענתה: “יש לי תור לרופא.” אמא שתקה שנייה ואז: “בסדר. כנראה אני לא חשובה.” זו תמיד עבדה. תמיד התנצלה, הזיזה עניינים. הפה שלה כבר יצא להבטיח שתבוא אחרי הרופא — אבל עצרה. לא עקשנות — ייאוש. פתאום הבינה שגם לחיים שלה יש משקל. אמרה בשקט: “אמא, אבוא אחרי הצהריים. חשוב לי ללכת לרופא.” אמא נאנחה כאילו השאירו אותה בחוץ. “טוב,” אמרה, וב”טוב” היה הכל: אכזבה, לחץ, הרגל. באותו לילה לא ישנה. חלמה שפתאום היא רצה במסדרון עם קלסרים, הדלתות נסגרות. בבוקר הכינה לעצמה דייסה, לקחה תרופות, יצאה. בתור הקשיבה לשיחות על בדיקות ופנסיה — וחשבה לא על המחלה, אלא על זה שעושה משהו בשביל עצמה וזה מפחיד. אחרי הרופא נסעה לאמא. קנתה תרופות, עלתה לקומה שלוש. אמא פתחה בדממה, אחר כך: “אז היית?” — “הייתי”, אמרה. הוסיפה בלי להתנצל: “הייתי צריכה”. אמא הביטה, כאילו ראתה בה לראשונה אישה ולא מישהי שמתפקדת. הסתובבה למטבח. בערב, בדרך הביתה, הרגישה הקלה מוזרה. לא שמחה — מקום. בדצמבר, כשסוף שנה מתקרב, תפסה את עצמה מחכה לסוף שבוע לא להפסקה אלא כהזדמנות. בשבת הבן שלח: “את יכולה לשמור על הנכד כמה שעות? יש לנו סידורים”. קירבה אוטומטית ‘כן’. ישבה על קצה המיטה, הטלפון חם בידה. שקט, רק הרדיאטור מקיש. נזכרה שתכננה לנסוע למוזיאון, לתערוכה שחיכתה לה. רצתה ללכת בין ציורים, לשתוק, שלא ישאלו איפה הגרביים ומה להביא לארוחת ערב. כתבה: “היום לא יכולה. יש לי תכניות משלי.” שלחה, הפכה את המסך מטה, כאילו ככה קל יותר. תוך דקה בא התשובה: “טוב.” ואז: “נעלבת?” הפכה את הטלפון, קראה והרגישה שוב את הדחף להסביר, להרגיע. יכלה להפליג: עייפתי, מגיע לי גם. אבל הסבירה ארוכה זה להתמקח, והיא לא רצתה להתמקח על עצמה. כתבה: “לא. פשוט זה חשוב לי.” וזהו. התארגנה בשקט, כמו לעבודה. בדקה מגהץ, סגרה חלון, לקחה ארנק, כרטיס, מטען. בתחנה בין אנשים ומזוודות פתאום הרגישה שלאף אחד היא לא צריכה להציל כרגע. מוזר, אבל לא מפחיד. במוזיאון הלכה לאט. הביטה בפנים, בידיים, באור בחלונות של הציורים. הרגישה שהיא לומדת להקשיב מחדש — לא לאחרים, לעצמה. שתתה קפה בקפטריה קטנה, קנתה גלויה, שמה בתיק. הגלויה קשה, הנייר מחוספס, נעים באצבעות. כשהגיעה הביתה, הטלפון בתיק, לא מיהרה להוציא. קודם הורידה מעיל, תלתה, שטפה ידיים, שמה מים לקומקום. אחר כך ישבה לשולחן, פתחה את “דברים טובים”. גללה לתאריך של היום. הביטה זמן רב בשורה הריקה. לחצה פלוס וכתבה: “נסעתי למוזיאון לבד. לא לקחתי בקשת אחרים במקום החיים שלי”. עצרה. המילים “במקום החיים שלי” נראו חזקות מדי, כמו להאשים מישהו. מחקה, כתבה פשוט: “נסעתי למוזיאון לבד. דאגתי לעצמי.” ולראשונה עשתה משהו שלא חשבה עליו: למעלה, בתחילת ההערה, חילקה לשני טורים. בצד אחד כתבה: “בשביל אחרים”, ובשני: “בשבילי”. בטור “בשבילי” הייתה בינתיים רק שורה אחת. הביטה בה והרגישה בפנים שהמשהו מתאזן, כמו עמוד שדרה אחרי מתיחה טובה. לא צריכה להוכיח שהיא טובה. צריכה לזכור שהיא קיימת. הטלפון שוב רטט. לא מיהרה. מזגה לעצמה תה, שתתה קודם ורק אז הסתכלה. אמא כתבה קצר: “מה שלומך?” ענתה: “בסדר. מחר אעבור, אביא לך לחם.” והוסיפה, לפני ששלחה: “היום הייתי עסוקה.” שלחה והשכיבה ליד, מסך למעלה. שקט, אבל לראשונה — מקום שהיה פנוי בשבילה.

Life Lessons

שתי עמודות

היא כבר הורידה את נעלי הספורט שלה ושמה מים לקפה, כשהקפיצה אותה הודעה מהמנהלת בווטסאפ: “תוכלי מחר להחליף את יעלה? יש לה חום ואין מי לסגור את המשמרת.” הידיים שלה עוד היו רטובות מהכיור, והמסך התמלא סימני מים. היא ניגבה אותן מהר במגבת והביטה ביומן שבטלפון. מחר היה הערב היחיד שתכננה להיכנס למיטה מוקדם, לא לענות לאף אחד מחר בבוקר היא צריכה להגיש דוח, והראש כבר היכה לה טופים.

היא כתבה: “לא יכולה, יש לי…” ונעצרה. בתוכה עלתה התחושה המוכרת, ההיא שאף פעם לא עושה לה טוב: אם תגידי לא איכזבת, את לא מה’טובות’. היא מחקה וכתבה קצר: “בסדר, אבוא.” שלחה.

הקומקום שרק. היא מזגה לעצמה קפה לספל, התיישבה על הכיסא מול החלון ופתחה את ההערה שהיא תמיד מסמנת בשם “הטוב”. כבר הייתה שם שורה ליום הזה: “סגרה משמרת בשביל יעלה.” היא סיימה עם פלוס קטן, כאילו זה מאזן משהו בעולם.

ההערה הזו ליוותה אותה כמעט שנה. היא התחילה אותה בינואר, כשריקנות אחרי החגים התנפלה והיה לה חשוב להרגיש שהימים לא נמרחים לאיבוד. אז כתבה: “הסעתי את נעמי מרציאנו לקופת חולים.” נעמי, מהקומה השלישית, התנהלה לאט עם תיק בדיקות, חששה לעלות לאוטובוס לבד. היא לחצה על האינטרקום: “את על האוטו, תקפיצי אותי, שלא אפגר לבדיקות.” היא חיכתה לה באוטו, אפילו בזמן שמשכו לה דם, והחזירה אותה הביתה.

בדרך חזרה עצבנה אותה המחשבה שהיא מאחרת לעבודה, ובה בראש מתרוצצות רק טרוניות אנשים, רופאים ותורים. הבושה על העצבנות תפסה את מקומה, והיא שטפה אותה בקפה בתחנת דלק. בהערה כתבה אחר כך כאילו זה היה טהור ונכון מהיסוד.

בפברואר הבן שלה היה בשליחות בעבודה והפיל עליה את הנכד לסופה”ש. “את בבית, לא אכפת לך זה קטן עליך,” קבע בטון ידוע. הנכד אחלה רועש, עם “תראי”, “בואי”, “נשחק?” במינון אינסופי. היא אוהבת אותו, אבל בערב הידיים רעדו לה מהתשה וכל הראש צלצל כאילו הייתה במסיבת טראנס.

היא השכיבה אותו לישון, שטפה כלים, אספה צעצועים לקופסה שהוא מיד העלה ברעש על כל הרצפה בבוקר. ביום ראשון כשהבן הגיע, היא לחשה: “אני עייפה.” הוא חייך כאילו זו בדיחה: “נו, את סבתא.” ונתן לה נשיקה קצרה. בהערה היא כבר הוסיפה: “הייתי עם הנכד יומיים.” ליד זה שרטטה לב שזה ירגיש פחות כחובה.

במרץ האחות שלה התקשרה: “אני צריכה הלוואה עד לסוף החודש, צריך לי תרופות, את יודעת איך זה.” היא ישר העבירה, אפילו בלי לשאול מתי יחזירו. אחר כך ישבה במטבח וספרה מחדש איך תגיע ליום המשכורת, ויתרה על מעיל חדש שחלמה עליו כבר שנתיים לא כי ממש מותרות, פשוט הישן יגע בברכיים.

בהערה רשמה: “עזרתי לאחותי.” בלי להוסיף שוויתרה על עצמה זה הרי בטל בשישים.

באפריל אחת העובדות הצעירות, עם עיניים אדומות וראש מתחת לברזייה, ננעלה בשירותים. בכתה בשקט ואמרה שזרקו אותה, שהיא לבד בעולם. היא דפקה בעדינות ואמרה: “פתחי, אני פה.” אחר־כך ישבו על המרפסת הלחה אחרי שיפוץ וריח צבע באוויר, והיא הקשיבה איך היא חוזרת שוב ושוב על אותן תלונות. נשארה עד שנעשה חשוך, פספסה את תרגול הגב שהרופא המליץ.

בבית שכבה על הספה והגב כאב. היא רצתה להתעצבן, אבל הכעס הופנה פנימה: למה את אף פעם לא אומרת “צריך ללכת”? בהערה הופיעה השורה: “הקשבתי לשירה, תמכתי.” כתבה את השם, שירגיש חם יותר. שוב לא כתבה מה ביטלה בשביל זה.

ביוני הסיעה את איילת מהעבודה, עם התיקים שלה, עד למושב אחרי שהרכב שלה גמר את הסוס. כל הדרך איילת רבתה ברמקול עם בעלה בכלל לא שאלה אם לה נוח, אם זה מסתדר לה. היא שתקה, הביטה בנוף. איילת השליכה תיקים וסיכמה: “טוב, תודה, זה על הדרך.” לא היה על הדרך בכלל. החברה נסעה חזרה בפקקים, הביתה מאוחר מהצפוי, כבר לא הספיקה לאמא שלה ואמא לקחה ללב.

בהערה כתבה: “הסעתי את איילת למושב.” מילת ה”על הדרך” כאבה והביטה הארוכה במסך אמרה הכול.

באוגוסט, באמצע הלילה, אמא שלה התקשרה הקול דק, מלא פחד: “אין לי טוב, הלחץ דם בשמיים, אני מפחדת.” היא קפצה בקפוצ’ון, הזמינה מונית, נטשה את כל תל אביב שהתרוקנה. בבית של אמא היה חם, מד הלחץ דם והמון כדורים על צלחת. מדדה, נתנה תרופות, נשארה ליד עד שאמא נרדמה.

בבוקר יצאה ישר לעבודה, בלי לחזור הביתה. במטרו כמעט נרדמה, פן תפספס את התחנה שלה. בהערה הוסיפה: “הייתי אצל אמא בלילה.” שמה סימן קריאה ואז מחקה שזה לא ייצא גדול מדי.

עד הסתיו, הרשימה השתרכה והפכה לרצועה ארוכה, שאפשר לגלול בלי סוף. וכל שורה נוספת חידדה לה את התחושה: היא לא חיה היא רק מדווחת. כאילו האהבה שהיא תקבל תלויה בקבלות, והקבלות נשמרות אצלה בטלפון, למקרה שישאלו: “תגידי, את עושה משהו בכלל?”

ניסתה להיזכר מתי היה ברשימה משהו באמת בשבילה. לא “בשבילה”, אלא עבורה, נטו. הכול היה למען מישהו, כאב של מישהי, בקשה של מישהו, תוכנית של חברים. כל דבר שלה נשמע כמו גחמה מכבידה, שעדיף להצניע.

באוקטובר קרה קטע שקט אך מצלק. באה לבן שלה, להביא לו מסמכים שביקש להדפיס. היא עומדת בכניסה, מחזיקה קלסר, הוא מחפש מפתחות, עסוק בשיחה בטלפון. הנכד רץ סביבם, צועק שהוא רוצה סרט. הבן מניח את היד על המיקרופון: “אמא, אם את פה, תקפצי לסופר גם? צריך חלב ולחם, אין לי זמן.” היא עונה: “אני באמת עייפה.” אפילו לא הסתכל, רק הפטיר: “את תמיד יכולה. תמיד.” חזר לשיחה.

זה לא היה בקשה, זו הייתה אמת לאמיתה. בבת אחת הרגישה חום שמתחלף בבושה בושה על זה שרוצה לסרב. שהיא מחפשת לא להיות נוחה. ועדיין, בדרך חזרה היא עצרה, קנתה חלב, לחם, תפוחים כי הנכד אוהב. העבירה לו, חייכה, הבן ענה ניטרלית: “תודה, אמא.” כמו עמודה באקסל. חייכה, בכוח, והלכה הביתה.

היא פתחה את “הטוב” וכתבה: “קניתי מצרכים לבן.” הסתכלה בשורה, האצבעות רעדו לא מעייפות, אלא מכעס. הבינה פתאום שהרשימה, שאמורה הייתה לתמוך בה הפכה לרצועה חונקת.

בנובמבר קבעה תור לאורתופד הגב כבר שידר אותות מצוקה והיא לא יכלה לעמוד שעה במטבח. נרשמה באינטרנט, בחרה תור מוקדם בשבת, שלא תצטרך לבקש אישורים מהעבודה. ביום שישי בערב, אמא התקשרה: “את באה מחר? אני צריכה לבית מרקחת, לבד לי.”

היא אמרה: “יש לי תור לרופא.” אמא שתקה שניה ואז: “טוב. אז אני לא חשובה.” זו תמיד הייתה עובדת עליה. תמיד מיהרה להסביר, הבטיחה, הזיזה דברים. כבר פתחה את הפה: “אחרי הרופא אבוא.” אבל עוצרת. לא עקשנות, סתם עייפות. ראו לה שהיא פתאום מבינה שגם לה יש משקל.

היא אמרה בשקט: “אמא, אבוא אחרי הצהריים. חשוב לי להיות אצל הרופא.” אמא נשמה עמוק, כאילו עברה מסע במדבר: “טוב.” וב”טוב” הסתתרו עשרות שנים של דפוסי-לחץ ושקט של אשמה.

בלילה שינה לא באה. חלמה שהיא רצה במסדרון עם קלסרים, דלתות נסגרות בזו אחר זו. בבוקר קמה, הכינה דייסה, לקחה את הכדורים שמזמן חיכו, ויצאה. בקופת חולים ישבה עם הפנסיונרים, שמעה שיחות נואלות על בדיקות וקצבאות, חשבה לא על אבחנה, אלא על זה שהיא עושה משהו ראשון בשבילה, וזה גרם לה לרעדה קלה.

بعد הרופא נסעה לאמא, כמו שהבטיחה. לקחה לה תרופות ברוקח, טיפסה שלוש קומות. אמא קיבלה אותה בשתיקה, סופסוף שאלה: “נו, היית?” היא ענתה: “הייתי.” ולא הוסיפה הסבר: “הייתי צריכה.” אמא בחנה אותה, כאילו לראשונה רואה בן-אדם. אחר כך הלכה למטבח. בערב, בדרך הביתה, היא הרגישה כאילו משהו בפנים הסתדר לא שמחה, אלא ריווח שנותן לנשום.

בדצמבר, לפני סוף השנה, תפסה את עצמה מייחלת לסופ”ש לא כדי לנוח, אלא כהזדמנות. בבוקר שבת הבן שלח הודעה: “יכולה לקחת את הנכד לכמה שעות? יש לנו סידורים.” היא קראה, והאצבע כבר כמעט כתבה “בטח”.

היא ישבה על קצה המיטה, הטלפון חמם את היד. בחדר היה שקט, רק הרדיאטור תקתק. נזכרה שתכננה את היום הזה. רצתה לנסוע לתל אביב, לראות תערוכה שכבר מזמן רצתה. רצתה פשוט לשוטט בין תמונות ולשתוק, בלי שידרשו ממנה כל דבר.

היא כתבה: “הפעם לא אוכל. יש לי תוכניות.” שלחה והניחה את הטלפון עם המסך כלפי מטה כאילו זה יקל על התגובה.

התשובה לא איחרה לבוא: “טוב.” ואז: “את כועסת?” היא הפכה את הטלפון, ראתה, והרגישה איך שוב מתעורר היצר להסביר, לנמק, לפייס. היא יכלה לכתוב מגילה: עייפתי, גם לי מותר לחיות. רק שידעה שהתכתבויות כאלה מתדרדרות למיקוח, והיא לא רוצה לנהל מיקוח על עצמה.

כתבה: “לא. פשוט זה חשוב לי.” ולא כלום מעבר.

היא התארגנה באיפוק, כאל עבודה חשובה. בדקה את המגהץ, נעלה חלונות, תפשה ארנק וכרטיס, הטעינה מטען. בתחנה עמדה בין אנשים עם סלים ותרמילים ופתאום הבינה אף אחד לא צריך הצלה ממנה עכשיו. זו הרגשה מוזרה, אבל לא מאיימת.

בתערוכה הסתובבה לאט. התבוננה בפנים, בידיים, באור שבחלונות ציורים. הרגישה שהיא לומדת איך להתרכז שוב לא בדרישות של אחרים, אלא בעצמה. שתתה קפה במזנון פיצפון, קנתה גלוית הדפס ושמה בתיק. הגלויה הייתה גסה למגע, נעימה ליד.

כשהגיעה הביתה, השאירה את הנייד בתיק לא ניגשה אליו מיד. קודם הורידה מעיל, תלתה, שטפה ידיים, שמה מים לקפה. רק אז התיישבה ופתחה “הטוב”. גללה עד היום.

הביטה על השורה הריקה. ואז לחצה על הפלוס והוסיפה: “הלכתי לבד לתערוכה. לא ויתרתי על עצמי בשביל משאלה של מישהו אחר.”

עמדה רגע “במקום החיים שלי” נשמע לה חזק מדי. מחקה. וחידדה בפשטות: “הלכתי לבד לתערוכה. הכרתי בכך שגם לי מגיע.”

ואז עשתה משהו שלא חשבה עליו קודם. בראש הרשימה חילקה לשני טורים. מצד שמאל: “בשביל אחרים”. מצד ימין: “בשבילי”.

ב”לטובת עצמי” היה בינתיים רק סעיף אחד. היא הביטה בו ועקצוץ נעים הלך והתייצב בגבה, כאילו עשתה יוגה טובה לגב. לא הייתה לה שום חובה להוכיח שהיא בסדר. היא רק צריכה לזכור שהיא כאן.

הטלפון רטט שוב. היא לא מיהרה. מזגה קפה, לגמה, ורק אז הסתכלה. אמא כתבה בפשטות: “מה שלומך?”

היא ענתה: “בסדר. מחר אבוא, אביא לחם.” והוסיפה לפני שליחה: “היום הייתי עסוקה.”

שלחה והניחה את הטלפון מולה, מסך למעלה. החדר היה שקט, והשקט לא העיק. הוא הרגיש כמו חלל שסוף סוף התפנה רק בשבילה.

Rate article
Add a comment

five × one =