שתי עמודות
היא כבר הורידה את נעלי הספורט שלה ושמה מים לקפה, כשהקפיצה אותה הודעה מהמנהלת בווטסאפ: “תוכלי מחר להחליף את יעלה? יש לה חום ואין מי לסגור את המשמרת.” הידיים שלה עוד היו רטובות מהכיור, והמסך התמלא סימני מים. היא ניגבה אותן מהר במגבת והביטה ביומן שבטלפון. מחר היה הערב היחיד שתכננה להיכנס למיטה מוקדם, לא לענות לאף אחד מחר בבוקר היא צריכה להגיש דוח, והראש כבר היכה לה טופים.
היא כתבה: “לא יכולה, יש לי…” ונעצרה. בתוכה עלתה התחושה המוכרת, ההיא שאף פעם לא עושה לה טוב: אם תגידי לא איכזבת, את לא מה’טובות’. היא מחקה וכתבה קצר: “בסדר, אבוא.” שלחה.
הקומקום שרק. היא מזגה לעצמה קפה לספל, התיישבה על הכיסא מול החלון ופתחה את ההערה שהיא תמיד מסמנת בשם “הטוב”. כבר הייתה שם שורה ליום הזה: “סגרה משמרת בשביל יעלה.” היא סיימה עם פלוס קטן, כאילו זה מאזן משהו בעולם.
ההערה הזו ליוותה אותה כמעט שנה. היא התחילה אותה בינואר, כשריקנות אחרי החגים התנפלה והיה לה חשוב להרגיש שהימים לא נמרחים לאיבוד. אז כתבה: “הסעתי את נעמי מרציאנו לקופת חולים.” נעמי, מהקומה השלישית, התנהלה לאט עם תיק בדיקות, חששה לעלות לאוטובוס לבד. היא לחצה על האינטרקום: “את על האוטו, תקפיצי אותי, שלא אפגר לבדיקות.” היא חיכתה לה באוטו, אפילו בזמן שמשכו לה דם, והחזירה אותה הביתה.
בדרך חזרה עצבנה אותה המחשבה שהיא מאחרת לעבודה, ובה בראש מתרוצצות רק טרוניות אנשים, רופאים ותורים. הבושה על העצבנות תפסה את מקומה, והיא שטפה אותה בקפה בתחנת דלק. בהערה כתבה אחר כך כאילו זה היה טהור ונכון מהיסוד.
בפברואר הבן שלה היה בשליחות בעבודה והפיל עליה את הנכד לסופה”ש. “את בבית, לא אכפת לך זה קטן עליך,” קבע בטון ידוע. הנכד אחלה רועש, עם “תראי”, “בואי”, “נשחק?” במינון אינסופי. היא אוהבת אותו, אבל בערב הידיים רעדו לה מהתשה וכל הראש צלצל כאילו הייתה במסיבת טראנס.
היא השכיבה אותו לישון, שטפה כלים, אספה צעצועים לקופסה שהוא מיד העלה ברעש על כל הרצפה בבוקר. ביום ראשון כשהבן הגיע, היא לחשה: “אני עייפה.” הוא חייך כאילו זו בדיחה: “נו, את סבתא.” ונתן לה נשיקה קצרה. בהערה היא כבר הוסיפה: “הייתי עם הנכד יומיים.” ליד זה שרטטה לב שזה ירגיש פחות כחובה.
במרץ האחות שלה התקשרה: “אני צריכה הלוואה עד לסוף החודש, צריך לי תרופות, את יודעת איך זה.” היא ישר העבירה, אפילו בלי לשאול מתי יחזירו. אחר כך ישבה במטבח וספרה מחדש איך תגיע ליום המשכורת, ויתרה על מעיל חדש שחלמה עליו כבר שנתיים לא כי ממש מותרות, פשוט הישן יגע בברכיים.
בהערה רשמה: “עזרתי לאחותי.” בלי להוסיף שוויתרה על עצמה זה הרי בטל בשישים.
באפריל אחת העובדות הצעירות, עם עיניים אדומות וראש מתחת לברזייה, ננעלה בשירותים. בכתה בשקט ואמרה שזרקו אותה, שהיא לבד בעולם. היא דפקה בעדינות ואמרה: “פתחי, אני פה.” אחר־כך ישבו על המרפסת הלחה אחרי שיפוץ וריח צבע באוויר, והיא הקשיבה איך היא חוזרת שוב ושוב על אותן תלונות. נשארה עד שנעשה חשוך, פספסה את תרגול הגב שהרופא המליץ.
בבית שכבה על הספה והגב כאב. היא רצתה להתעצבן, אבל הכעס הופנה פנימה: למה את אף פעם לא אומרת “צריך ללכת”? בהערה הופיעה השורה: “הקשבתי לשירה, תמכתי.” כתבה את השם, שירגיש חם יותר. שוב לא כתבה מה ביטלה בשביל זה.
ביוני הסיעה את איילת מהעבודה, עם התיקים שלה, עד למושב אחרי שהרכב שלה גמר את הסוס. כל הדרך איילת רבתה ברמקול עם בעלה בכלל לא שאלה אם לה נוח, אם זה מסתדר לה. היא שתקה, הביטה בנוף. איילת השליכה תיקים וסיכמה: “טוב, תודה, זה על הדרך.” לא היה על הדרך בכלל. החברה נסעה חזרה בפקקים, הביתה מאוחר מהצפוי, כבר לא הספיקה לאמא שלה ואמא לקחה ללב.
בהערה כתבה: “הסעתי את איילת למושב.” מילת ה”על הדרך” כאבה והביטה הארוכה במסך אמרה הכול.
באוגוסט, באמצע הלילה, אמא שלה התקשרה הקול דק, מלא פחד: “אין לי טוב, הלחץ דם בשמיים, אני מפחדת.” היא קפצה בקפוצ’ון, הזמינה מונית, נטשה את כל תל אביב שהתרוקנה. בבית של אמא היה חם, מד הלחץ דם והמון כדורים על צלחת. מדדה, נתנה תרופות, נשארה ליד עד שאמא נרדמה.
בבוקר יצאה ישר לעבודה, בלי לחזור הביתה. במטרו כמעט נרדמה, פן תפספס את התחנה שלה. בהערה הוסיפה: “הייתי אצל אמא בלילה.” שמה סימן קריאה ואז מחקה שזה לא ייצא גדול מדי.
עד הסתיו, הרשימה השתרכה והפכה לרצועה ארוכה, שאפשר לגלול בלי סוף. וכל שורה נוספת חידדה לה את התחושה: היא לא חיה היא רק מדווחת. כאילו האהבה שהיא תקבל תלויה בקבלות, והקבלות נשמרות אצלה בטלפון, למקרה שישאלו: “תגידי, את עושה משהו בכלל?”
ניסתה להיזכר מתי היה ברשימה משהו באמת בשבילה. לא “בשבילה”, אלא עבורה, נטו. הכול היה למען מישהו, כאב של מישהי, בקשה של מישהו, תוכנית של חברים. כל דבר שלה נשמע כמו גחמה מכבידה, שעדיף להצניע.
באוקטובר קרה קטע שקט אך מצלק. באה לבן שלה, להביא לו מסמכים שביקש להדפיס. היא עומדת בכניסה, מחזיקה קלסר, הוא מחפש מפתחות, עסוק בשיחה בטלפון. הנכד רץ סביבם, צועק שהוא רוצה סרט. הבן מניח את היד על המיקרופון: “אמא, אם את פה, תקפצי לסופר גם? צריך חלב ולחם, אין לי זמן.” היא עונה: “אני באמת עייפה.” אפילו לא הסתכל, רק הפטיר: “את תמיד יכולה. תמיד.” חזר לשיחה.
זה לא היה בקשה, זו הייתה אמת לאמיתה. בבת אחת הרגישה חום שמתחלף בבושה בושה על זה שרוצה לסרב. שהיא מחפשת לא להיות נוחה. ועדיין, בדרך חזרה היא עצרה, קנתה חלב, לחם, תפוחים כי הנכד אוהב. העבירה לו, חייכה, הבן ענה ניטרלית: “תודה, אמא.” כמו עמודה באקסל. חייכה, בכוח, והלכה הביתה.
היא פתחה את “הטוב” וכתבה: “קניתי מצרכים לבן.” הסתכלה בשורה, האצבעות רעדו לא מעייפות, אלא מכעס. הבינה פתאום שהרשימה, שאמורה הייתה לתמוך בה הפכה לרצועה חונקת.
בנובמבר קבעה תור לאורתופד הגב כבר שידר אותות מצוקה והיא לא יכלה לעמוד שעה במטבח. נרשמה באינטרנט, בחרה תור מוקדם בשבת, שלא תצטרך לבקש אישורים מהעבודה. ביום שישי בערב, אמא התקשרה: “את באה מחר? אני צריכה לבית מרקחת, לבד לי.”
היא אמרה: “יש לי תור לרופא.” אמא שתקה שניה ואז: “טוב. אז אני לא חשובה.” זו תמיד הייתה עובדת עליה. תמיד מיהרה להסביר, הבטיחה, הזיזה דברים. כבר פתחה את הפה: “אחרי הרופא אבוא.” אבל עוצרת. לא עקשנות, סתם עייפות. ראו לה שהיא פתאום מבינה שגם לה יש משקל.
היא אמרה בשקט: “אמא, אבוא אחרי הצהריים. חשוב לי להיות אצל הרופא.” אמא נשמה עמוק, כאילו עברה מסע במדבר: “טוב.” וב”טוב” הסתתרו עשרות שנים של דפוסי-לחץ ושקט של אשמה.
בלילה שינה לא באה. חלמה שהיא רצה במסדרון עם קלסרים, דלתות נסגרות בזו אחר זו. בבוקר קמה, הכינה דייסה, לקחה את הכדורים שמזמן חיכו, ויצאה. בקופת חולים ישבה עם הפנסיונרים, שמעה שיחות נואלות על בדיקות וקצבאות, חשבה לא על אבחנה, אלא על זה שהיא עושה משהו ראשון בשבילה, וזה גרם לה לרעדה קלה.
بعد הרופא נסעה לאמא, כמו שהבטיחה. לקחה לה תרופות ברוקח, טיפסה שלוש קומות. אמא קיבלה אותה בשתיקה, סופסוף שאלה: “נו, היית?” היא ענתה: “הייתי.” ולא הוסיפה הסבר: “הייתי צריכה.” אמא בחנה אותה, כאילו לראשונה רואה בן-אדם. אחר כך הלכה למטבח. בערב, בדרך הביתה, היא הרגישה כאילו משהו בפנים הסתדר לא שמחה, אלא ריווח שנותן לנשום.
בדצמבר, לפני סוף השנה, תפסה את עצמה מייחלת לסופ”ש לא כדי לנוח, אלא כהזדמנות. בבוקר שבת הבן שלח הודעה: “יכולה לקחת את הנכד לכמה שעות? יש לנו סידורים.” היא קראה, והאצבע כבר כמעט כתבה “בטח”.
היא ישבה על קצה המיטה, הטלפון חמם את היד. בחדר היה שקט, רק הרדיאטור תקתק. נזכרה שתכננה את היום הזה. רצתה לנסוע לתל אביב, לראות תערוכה שכבר מזמן רצתה. רצתה פשוט לשוטט בין תמונות ולשתוק, בלי שידרשו ממנה כל דבר.
היא כתבה: “הפעם לא אוכל. יש לי תוכניות.” שלחה והניחה את הטלפון עם המסך כלפי מטה כאילו זה יקל על התגובה.
התשובה לא איחרה לבוא: “טוב.” ואז: “את כועסת?” היא הפכה את הטלפון, ראתה, והרגישה איך שוב מתעורר היצר להסביר, לנמק, לפייס. היא יכלה לכתוב מגילה: עייפתי, גם לי מותר לחיות. רק שידעה שהתכתבויות כאלה מתדרדרות למיקוח, והיא לא רוצה לנהל מיקוח על עצמה.
כתבה: “לא. פשוט זה חשוב לי.” ולא כלום מעבר.
היא התארגנה באיפוק, כאל עבודה חשובה. בדקה את המגהץ, נעלה חלונות, תפשה ארנק וכרטיס, הטעינה מטען. בתחנה עמדה בין אנשים עם סלים ותרמילים ופתאום הבינה אף אחד לא צריך הצלה ממנה עכשיו. זו הרגשה מוזרה, אבל לא מאיימת.
בתערוכה הסתובבה לאט. התבוננה בפנים, בידיים, באור שבחלונות ציורים. הרגישה שהיא לומדת איך להתרכז שוב לא בדרישות של אחרים, אלא בעצמה. שתתה קפה במזנון פיצפון, קנתה גלוית הדפס ושמה בתיק. הגלויה הייתה גסה למגע, נעימה ליד.
כשהגיעה הביתה, השאירה את הנייד בתיק לא ניגשה אליו מיד. קודם הורידה מעיל, תלתה, שטפה ידיים, שמה מים לקפה. רק אז התיישבה ופתחה “הטוב”. גללה עד היום.
הביטה על השורה הריקה. ואז לחצה על הפלוס והוסיפה: “הלכתי לבד לתערוכה. לא ויתרתי על עצמי בשביל משאלה של מישהו אחר.”
עמדה רגע “במקום החיים שלי” נשמע לה חזק מדי. מחקה. וחידדה בפשטות: “הלכתי לבד לתערוכה. הכרתי בכך שגם לי מגיע.”
ואז עשתה משהו שלא חשבה עליו קודם. בראש הרשימה חילקה לשני טורים. מצד שמאל: “בשביל אחרים”. מצד ימין: “בשבילי”.
ב”לטובת עצמי” היה בינתיים רק סעיף אחד. היא הביטה בו ועקצוץ נעים הלך והתייצב בגבה, כאילו עשתה יוגה טובה לגב. לא הייתה לה שום חובה להוכיח שהיא בסדר. היא רק צריכה לזכור שהיא כאן.
הטלפון רטט שוב. היא לא מיהרה. מזגה קפה, לגמה, ורק אז הסתכלה. אמא כתבה בפשטות: “מה שלומך?”
היא ענתה: “בסדר. מחר אבוא, אביא לחם.” והוסיפה לפני שליחה: “היום הייתי עסוקה.”
שלחה והניחה את הטלפון מולה, מסך למעלה. החדר היה שקט, והשקט לא העיק. הוא הרגיש כמו חלל שסוף סוף התפנה רק בשבילה.
