האםאם שאין לך ילדים, את כבר לא אם, אלא חציאם, כך קראה לי חמותי, והדמעות חבאו את החיוך המר של מאיה.
אל תכניסי את הפה קראה לה פתאומית ושורקית שכנההדוחה שלמה, אלוהים יודע מה הוא עושה. הוא רואה מראש, ולא אתה זמן לחכות.
איך הוא רואה? חמש שנים עברו, ואני חשתה רק משאלתהילד, בכתה מאיה, דמעות נזלו על לחייה. מעולם לא דיברה על כך בקול רם, רק שמרה את הכאב בליבה.
היא חזרה לכפר הקטן שבו נולדה, עשר קילומטרים מר חוף חולה, כדי לבקר קבר אמה, וישב עם שכנההדוחה, מרה, שדיברה אליה בנחמה ישנה.
זה המצב, ילדה, אבל אלתדאגי, הילדים באים אלינו, לא אנחנו אליהם.
בכפר צפורת שבשומרון, שדות קוצים וגרגרי חיטה נרטבו ברוחות, נשמעו נביחות כלבים וציפורים שרצרו. הכפר מתמזג עם נחל הזקוף, כמו מתכבד אליו ברגע האחרון.
מאיה הלכה הביתה למעלה, אל ביתה בקיבוץ אורן. היא רצה לעזוב את צפורת לפני השקיעה, כי תמיד פחדה משעות הלילה והיער החשוך, פחד ילדותי שלא נעלם.
מאיה הייתה ילדה של המקום; לפני שש שנים אביה מת בתור קרב, ואמא נפטרה בגיל צעיר. היא עברה לעבודת חלבנית בחווה הקיבוצית המקומית.
ביום שבו פגשו, היה יוני, קיץ חם של השנה השבעעשרה לחייה. היא רצה עד החווה למרות המרחק, ובכל זאת חייכה, למרות שכאבי הידיים מהניקוי המייגע של הפרות.
בבוקר אחד התפלאה מגשם חזק. שמיים אפורים, רעמים קרים וקרני גשם נחתו בזוויות משונות. מאיה הסתתרה תחת גג קטן על שפת היער, ישבה על הלוח, משטה את שערה השחור וקיבלה ממנו מים.
פתאום, מתוך הקו המוצף, ראה בחור כההשיער, בחולצה משובצת ומכנסיים קצרים עד הברך. הוא קפץ תחת הגג, חייך אליה:
איזה מזל! אני יוסי, ואת?
מאיה רעדה, הלב שלה קפץ, והיא נעמדה על קצה הלוח.
נחתך ברעם? או ששתקת מלידה? התבדח יוסי.
לא, קוראים לי מאיה, ענתה בקול קפדן.
קר? רוצה להתחמם? המשיך הוא, מתקרב לאט.
הוא המשיך לפצח בדיחות, ואז ניסה לגעת במאיה. היא נבהלה, ראתה את החולצה שלה נדבקת לגופה, ופתאום ברחה בריצה חומה ברחובות הכפר.
מאוחר יותר, יוסי חזר לעבודה כמשקיף זמני בחווה, ומאיה חייכה אליו באיבה קלילה, אך הוא החל להחליף עליה בחלום. היא חשה ברוחב הקשר, אך לא ידעה מה יקרה.
בחתונה, מאיא נחשבה לבת לכלה שמחה, אך חמותה הייתה קשוחה, צעדה אחריה במבטים קרירים ונתנה לה משימות חבות. למרות זאת, מאיא לא נכנעה. היא עבדה קשה, חייכה ועמדה מול הקשיים.
הזמן עבר, והפירות לא באו. שנה אחרי השנייה עברו ללא הריון.
את, חייתה, אין לך ילדים, ובכך אינך אם שלמה קראה חמותה: איך נוכל לבנות בית בלי נכדים?
מאיה בכתה על כתפו של יוסי, הוא נימץ את האמא, היא המשיכה לדרוש עזרה מרופאת הבית, ובאמצעות תרופות, תפילות וגרעיני סודה, קיוותה בחיי פוריות.
כפר צפורת היה דל, הבית של יוסי היה מתוח. קיץ אחד, יוסי הביא חצי שק של תבואה רטובה, והאמא צעקה: אל תביא, תביאו את זה למפקד!
מאיה ישנה בלילות, מתלבטת אם להמתין לבעל או לשנות את גורלה.
יום אחד, שלג קר ולחוץ נמשך, היא יצאה לחפש את יוסי, מצאה חבישה של חולצה תחת הדלת, נעלי גומי גבוהות, מעיל קנבס, ויצאה אל שטח הכפר. רוחות נובבות הכניסו אותה אל האור הקפוא.
בשלב זה, היא הבחינה בבית הישן שבקצה הכפר, שם שמע צחוק נשמע של אישה. הוא היה קולה של קתי, בחורה משכונת סמוכה שעבדה איתה בחווה.
קתי, שהייתה פעם שמחה וקופצת, נראתה כעת מדוכאת, מדברת במילים קשות על גבר נודד. היא סיפרה למאיה על קשר של יוסי עם קתיה, שחזרה מהעיר הגדולה והשאירה את בתולה.
בדיוק אז, באו שני שוטרים וראש הקיבוץ, נאלצו לקחת ארבעה עשר אנשי הכפר למרכז השלטון, והנחו אותם למעצר. כפר צפורת רעד מהאמת שנחשפה, האמא והאבא הפסידו תקווה.
קתי חזרה אל ביתו של יוסי, שם חיכה להם עם תינוק קטן נועם בן חודשי שנה. היא חיבקה אותו, והאמא של מאיה נזכרה שהיא הייתה חולה וכואבת, ולא יכלה לחזות כלום אחר.
מאיה חיברה משקאות חמים, ניסתה לשים לב למה שהמתנהלת, אך מצאה עצמה מתלוננת על הרגש הנכשל.
הקיץ עבר, וקרו שינוי בחווה נבנו ארבעה בתים חדשים, הגיעו חלבניות זמניות, חיי הכפר השתנו. מאיה מצאה חברה חדשה בשם רונה, והתחילה לספר לה את סיפורה: כאן, תחת קורת גג אחת, גרה האישה והאהבה שלה יחד.
רונה שלחה אותה ללמוד קורס טיפוח בבתי ספר מקצועיים במרכז העיר. מאיה קיבלה משכורת קלה, קנתה שמלה חדשה, וחלמה על עתיד טוב יותר.
ביום חג, היא אפתה פאי, הציבה אותו על השולחן, והזמינה את קתי, יוסי, האבא והאמא לארוחת ערב. קתי סיפרה: קיבלתי משטרת המדינה עונש של עשר שנים, אבל חיי באתי לשמר את הבית.
מאיה הרגישה שהשיחה פותחת לבבות. היא חיבקה את נועם, ונזכרה במילים של חמותה: אולי יולד ילד אחר, ולפעמים האמת היא שצריך לתת מקום למי שבא.
היום האחרון של הקורונה, היא חיברה את כל המשפחה סביב האח, והבינה: לעיתים הפתרון אינו בהולדה של ילד מחוץ לעצמך, אלא בקבלה של אהבה שמקורה במישהו אחר.
כך, אחרי שנים של כאב, מאיה למדה שהחיים לא תמיד ניתנים לשליטה שלנו, אבל תמיד ניתן לבחור להאמין בתקווה, לייצר קהילה תומכת ולהיות פתוחה לקבלת דלתות חדשות.
בזכות כך, היא המשיכה ללכת אל תחנת הרכבת, קיבלה בקבוק של מים, וקיבלה משקל של שקלים שלף 20 שקלים של מזומן, קיבלה כרטיס רכבת, ונסעה לעיר, לשם תלמד קורס תפירה ותהפוך למעצבת.
הנסיעה הייתה תזכורת שלמה: הדרך ארוכה, אך אם נמשיך ללכת באומץ ובאמונה, נגלה שהבית האמיתי הוא הלב שלנו, ולא המספרים על הילדים שמחזיקים אותנו.
