שתי מנגינות של חברות אחת
רוני כהן ושקד לוי ידעו זה את זו כבר מהיום הראשון. הן גדלו בקומתן של אותו בית ביפו והלכו יחד לגן הילדים. חברותן הייתה כמו הספסל המוכר בחצר או תמר הישן בטבעת השכונה. הן חמקו מגשם תחת התמר, חילקו סוכריות ששקד חבאה בכיס, ונרדמו יחד במיטות צמודות בזמן הפסקת היום, כשהשיער האפל והזהוב נשז על קשת אחת מבולגלה.
המשפחות של רוני ושקד היו שונות כמו שני כלי נגינה שונים, אך במרכבה של הילדות הן מצאו הרמוניה מפתיעה.
משפחת רוני הייתה «מסודרת». אביה, דוד כהן, מהנדס במפעל קונסטרוקציות בתל אביב, ואמא, מאירה כהן, מורה במוסיקה של בית הספר למוזיקה. בדירתם תמיד היה ריח וניל של עוגיות אפויות ושמש של פרקים ברצפת הפרק. הכל היה במקום הספרים בשורות, ארוחת הצהריים באותו זמן, והסופישבת מתוכננת סביב שולחן מכוסה במפית מקוּמטת.
מאירה רצתה שרוני תהיה פסנתרן ולכן שכבה לה משנת השישה למעלה על פסנתר קונסול שחור מבריק. רוני שיחקה קטעים בעיניים על החלון, כשמאחור נשמעו צחוק וקול של ילדים אחרים.
משפחת שקד הייתה «תוהובוהו יצירתי». אימה, אורה לוי, תופרת עלילה לתיאטרון המקומי, והדירה נראתה כמו מחסן של תלבושות. בפינה עמד אביר קרטון, על גב כיסא תלויה שמלה של פעם, ועל שולחן המטבח, בין קטעי בדים ובין ריח צ’יפס, היה ראש פפר-מאש מצחייה מרוממת גבה. אביו של שקד לא היה קיים, ואורה מילאה את החלל ברוח אהבה, עבודה ובלבול יצירתי. לא היה סדר קפדני, אבל תמיד היה מעניין.
בדיוק בדירתו של שקד רוני חשה לראשונה את טעם החיים המעט משוגעים. הילדה הקפדנית בבגדים מגוהצים ניסתה חולצות נייר וכתרים, ספגנה ידיים בדבק ובצבע, ושמעה את סיפוריה של אורה על תככים מאחורי הקלעים. בית שקד הפך לפתח לתחום צבעוני וחופשי.
הבית של רוני היה עבור שקד מדורת יציבות ונעימות. היא אהבה לבקר אצל רוני כשמאירה הזמינה, לשבת סביב השולחן המושלם, לאכול סופגניות גבינה ולחוש חלק מהיקום הצפוי והאמין. דוד לפעמים הראה לה טריקים עם מטבעות, והאווירה הגברית השקטה שלו הייתה לה מִנְחָם. כשרוני ניגנה על הפסנתר, שקד הישיבה בפינה נמסה, המוזיקה של חברותה הייתה לה קסם ולא רק תחום.
האימהות של השניים התנהלו אחת עם השנייה בזהירות מנומסת. מאירה הניפה ראש בקול רך כשראתה את הארגון היצירתי של אורה, ושמחה שרוני גדלה באווירת משמעת. אורה מצדה חשבה שהבית של רוני משעמם מעט, אך הייתה אסירת תודה שהבנות שלה תמיד מקבלות אוכל, תשומת לב וחיבוק בניקיון הסדרוני.
הדבר המפתיע היה שהעולמות השונים הללו לא התנגשים, אלא השלימו זה את זה כמו יין ודבש. כשבשכבה החמישית של שקד נוצר דרמה ראשונה סביב בחור, היא בכתה לא על כתף אמה אלא על המיטה המסודרת של רוני, ומאירה, שהפרה את כל כללי הבית, הביאה לה קקאו עם מרשמלו. כשרוני קיבלה ד״ר במתמטיקה ופחדה לחזור הביתה, אורה פגשה אותה במדרגות עם חבילות של בדים, הוציאה לה פנקייקים ואמרה שהציון הוא רק מדד, ולא סוף העולם.
חברותן, שזורים של שיער כהה ובהיר, הייתה חזקה יותר ממה שנראה. היא נבנתה לא רק מסודות וצחוקים, אלא מריח הווניל של בית אחד ודבק תיאטרוני של בית אחר. משתי האהבות של האימהות, שונות אך חזקות, נוצרו גשרים מעל פני הפערים היומיומיים, ויצרו לעולם של שתי הבנות מרקם עשיר וצבעוני.
הזמן עבר כמו דפי לוח שנה נשרפים, והן נפרדו אחרי בית הספר, אך הקשר נשאר מתוח כמו קפיץ גמיש שמוכן לשוב ולמשוך אותן יחד בכל רגע.
הפנייה הגדולה הגיעה בתיכון. מאירה שכבת כעת שמלות ערב לקונצרטי הקונסרבטוריון שבו הייתה רוני אמורה להופיע. רוני, שתמיד הייתה צייתנית, פתאום קיבלה החלטה.
אני לא רוצה ללכת לקונסרבטוריון אמרה בערב, מביטה מחוץ לפסנתר.
השתקה כבדה ירדה בחדר.
למה? יש לך כישרון! את כל החיים מתרגלת! קול מאירה רעד.
רוני כיסתה ידיה.
אני לא רוצה לחיות רק בגמא ובסונטות של אחרים. אני רוצה להבין איך העולם האמיתי מתנהל איך הכסף זז, איך חברות עובדות. זה גם מוזיקה, אמא, רק אחרת.
מאירה נרתעה, תחושה של בגידה נמתחה בלבה לא רק של החלום שלה אלא של האמנות עצמה.
שקד, שהייתה באותה ערב במטבח עם דוד, מצאה את המילים המתאימות.
מאירה, רוני לא ברחה מהמוזיקה. היא רק מחפשת כלי משלה.
רוני נרשמה לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. החשיבה המתמטית, שהייתה מושרשת במוזיקה, הובילה אותה למודלים פיננסיים מורכבים. היא הצטיינה בלימודים, בעבודות ובכנסים, הלבשה חליפות מושלמות והפכה לעצמאית כלכלית. אך בלילות, כשחזרה לדירתה המעוצבת, הרגישה חלל פנימי שלא ניתן למלא.
שקד נותרה בעיר לוד, נרשמה לביה״ס לאמנויות, ובסיום הקים סדנת תפירה קטנה. היא יצרה בגדים ייחודיים, הקימה חפצים ישנים בחיים חדשים, ואמא הייתה שותפה תמידית, מוסיפה נגיעה של חן ותשומת לב לכל פרויקט.
הסדנה של שקד הפכה למפגש של נפשות יצירתיות סטודנטים, שחקנים, מוזיקאים. אורה, בתשוקה, סייעה בתפירת שמלות של שנות ה20 ובחירת תחרת וינטג. השניים דיברו עד הלילה על תפרים ויצירתיות, והרגישו כמה מזל יש לשמור על אם כזו.
הקשר בין רוני לשקד הפך להודעות נדירות במייל וללייקים על תמונות. רוני ראתה בתמונות של שקד: היא בעבודה, שמלה וינטג על מדף, והחתול שלהם, «מיאו», ישן בין חתיכות בדים. בחיי המשרד והטיּים הגדולים, הרגעים הפשוטים נראו לה כעולם אבוד.
שקד עקבה אחרי הצלחת רוני ברגשי גאווה וגעגוע. רוני שלי כובשת את העולם, חשבה, מביטה בתמונה של רוני מול גורמי עסקים. ובסדנתה, ריח העור והצבעים הפך לשקט עדין יותר.
חיי השתיים הלכו בדרכן, אך החברות, שכבר נחשבה למאוחרת, חזרה לפתע.
יום אחד, כשרוני סידרה חפצים לאחר מעבר, מצאה בתחתית המזוודה תמונה ישנה. הן, בגיל שבע, יושבות תחת אותו תמר, מחבקות. מבט על הפנים המאושרות גרם ללב של רוני להרגיש כאב של אובדן כאילו איבדה חברה שיכולה לשמוח ללא סיבה.
באותו לילה, כתבה לשקד מכתב ארוך, לא על הישגים אלא על תחושת הבדידות בעיר הרועשת, על נפש מתעייפת מהמספרים והגרפים, ועל הקנאה בפשטות ובמשמעות שבתמונות מהסדנה. תשובה הגיעה תוך רבע שעה.
רוניקו, טיפשית, כתבה שקד, חשבתי שכבר הפכת למי שחשובה שלא נצטרך עוד את הבלגן היצירתי שלנו. מתגעגעת אלייך כל יום.
מאותו רגע החלה השיחה החדשה. הן לא כתבו כל יום קצב החיים שונה אך שיחות וידאו הפכו לטקס של ריפוי. רוני, שפצעה על ספה איטלקית, יכלה לשמוע כששקד ואורה מתווכחות על צבע פנינה לכתרים תיאטרליים. שקד, מצידה, שמעה על בעיות מקצועיות של רוני והציעה עצות אינטואיטיביות שהפכו למפתיעות במעמדן.
יום אחד, הרגישה רוני שהשיחות אינן מספיקות. היא רצתה לנשום את אוויר העיר שהייתה לה בית, ולחבק את חברה באמת.
ההחלטה נחתכה פתאום, כמו משקעים של אביב. ההנהלה הציעה לה חופשה של שבוע הראשונה בשלוש השנים האחרונות. את מתלהבת, אמר המנהל בעדינות, ורוני לא חתרה. במקום לטוס לים, קנתה כרטיס רכבת חזרה ללוד.
היא לא הודיעה מראש להורים ולא לשקד. משהו חמים וקורן גרם לה לעשות הפתעה.
הפגישה עם ההורים הייתה מרגשת. מאירה בכי, חיבקה את בתה, ודוד לחץ על ידה בחוזקה. בדירתם הריח הוניל של ילדות, ורוני לחשה שהקושי בכבדתה מתחיל להיעלם.
בערב, אחרי כוס תה, חייגה לשקד.
היי, זו רוני. אני בלוד.
שקט ארע חומם, ואז קול שמחה רם.
איפה את?! תישארי, אני באה אלייך!
עשרים דקות לאחר מכן, שקד עמדה על הסף, נושמת בחלקה. הן הסתכלו ברגע, ואז חיבקו כמו ילדות של שבע, מצחיקות ובוכות יחד.
רוניקו, זאת את? נשפה שקד, מנגבת דמעות מהשרשרת. איזו ציפור חשובה חזרה!
ואת תמיד אותה, כמו תמיד, השיבה רוני מצחיקה.
הן ישבו במטבח של הוריה, והזמן נסגר לאחור. במקום קקאו עם מרשמלו, העדכונים היו של יין מבעבע, והנושא היה חיי המבוגר. התחושה של הבנה מלאה ונעימות נשארה ללא שינוי.
במהלך ערב, באו לשתות קפה. ליד השולחן, גבר צעיר קרא ספר, מבטו חזר שוב לשולחן שלהם, שם צחקו ברוח קלילה. אחרי ששקד שפכה יין על עצמה, הוא ניגש אל רוני.
סליחה על החדירה, חייך בעדינות. אבל לא יכולתי לא להבחין אתם פשוט זורחים כשאתן מדברות. נדיר היום לראות תקשורת אמיתית.
רוני, שבדרך כלל שותקה עם זרים, חשבה: מה הייתה עושה שקד כאן? וחייכה.
לא נפגשנו הרבה זמן, משאירות פערים, ענתה.
הגבר הציג את עצמו כמקסים, בלוגר מקומי שמתעד אנשים פשוטים אך מרתקים בעיר. הוא התרגש מהסיפור של שתי חברות שנפרדו וחזרו יחד, וביקש רשות לכתוב עליהם ולשמור על המספר.
בעולם שבו כולם מדברים דרך מסכים, הסיפור שלכם הוא נשימת אוויר נקייה, אמר לפני שהלך.
שקד הרימה גבה:
מה, רוני? אהבת אותו?
לא, נזלה רוני, אך חייך נראו. רק הערב הזה היה עוד עדות לכך שכאשר צועדים אל עבר העבר, העתיד מציע הפתעות נעימות.
הן יצאו מהקפה. הרוח הייתה צלולה, והפנסים השתקפו בבארות. בהליכה יחד, הן לא נשתקו כי לא היה מה לומר, אלא כי הכל כבר נאמר. בשקט הזה נשמע הבטחה שהדרכים שלהם עוד לא יתפצלו.
מחרת, מגע של מקסים חזר בטלפון, והזמין אותם לפגישת עסקים. הוא סיפר שמנהל רשת חנויות יוקרתיות מחפש שותפים לשילוב מודרני עם עבודת יד היסטורית. הוא הראה תמונות של יצירות שקד, והמנהלים רוצים להיפגש עם רוני ושקד.
רוני הסתכלה בחלון אל רחוב מוכר, שלושה ימים לפני הייתה חיה בחדרי משרד, ועכשיו הגורל הציע לה לפתח שותפות שמחברת מוזיקה עם חישוביות, אהבה ליצירתיות עם ניתוחים מדויקים.
ניפגש בסטודיו של שקד, אמרה בסוף השיחה. זה המקום הנכון.
היא שם לב שההזדמנות היא לא רק עסקית, אלא דרך לשכתב את חייהן ולהשאיר אות משותפת. אהבתה לחישוב ולתזמון יכולה להתמזג עם הכשרון של שקד לנשום חיים לתוך הרכוש הפשוט.
כך, בחיבוק של שתי נשמות, נרקמה תזמור של איזון: חכמה של מספרים ולב של קווים וצבעים. המסר שבסוף הוא שהרבה פעמים הדרך שבה אנו משלבים את השניים סדר ויצירה, תכנון ותחושה מביאה אותנו למקום שבו שני העולמות מתלכדים לחיים שלמים. והחיים מעצימים אותנו רק כשאנו לומדים להקשיב למוזיקה הפנימית של עצמנו ולשתף אותה עם אחרים.
