אילה בקפידה פתחה את הקשר, מרגישה כיצד הנעל הקטנה רוטטת בידה. הקשרים היו חזקים וחדשים לא כמו אלו הפגומים שהיו לה במקלט. היא נשמה ונפתה למכנסיה המושתפים.
הנה, את מוכנה. לא תיתקל יותר.
הנער חייך לה רחבה, כה טהורה ובטוחה, שלרגע העולם סביבו איבד את האפור שלו.
תודה, גברת.
קוראים לי אילה תקנה לעצמה, ונסחרה בקול שמו שלה. אחרי כל כך הרבה זמן אף אחד לא קרא לה כך.
הוא הנהן, שלף מכיסו ממפחת נייר סחוט והושיט לו.
קח, תנגב ידיך.
אילה חייכה עצובה והנהנה בראש.
לא, שמור לעצמך. רואה, אפך מדמם מעט.
הנער נגב את מצחו, ובאותו רגע עצר ג’יפ שחור ברחוב. הבלמים צרחו, ויצאו מהרכב שני גברים בחליפות ואישה עם משקפיים.
אלי! קראה האישה בקול רועד. אלוהים, מה עשית?!
הנער קפץ.
רק רדפתי את היונים…
היית גורם לנו לבא לשברון לב! צעקה, תופסת אותו על הכתפיים. מבטה נע אל אילה. מי את? מה עשית לו?!
אילה נסעה צעד אחורה.
לא פשוט נפל. עזרתי לו.
האישה הסתכלה עליה בזלזול, מודדת אותה מהראש עד הרגל החולצה הקצוצה, הפנים העייפות, הידיים עם עור סדוק.
את חסרת בית?
אילה שמעה במחשבה. רק הניפה את ראשה.
באותו רגע נפתח הדלת של הג’יפ וירד ממנו אדם גבוה עם שיער אפור על האזורים העיוורים. גבוה, בחליפה ארוכה, מבטו קפוא כמו פלדה.
מה קורה כאן? שאל בנעימות, אך בטון שהאוויר נקטע בו.
האישה נגעה בילד אמרה האישה. היא טוענת שהיא “עזרה” לו.
הגבר הביט באילה.
מי את?
היא בלעה בקושי.
לא אחת. רק אדם שלא יכול היה לעבור ליד ילד בוכה.
הוא השתק. אחר כך התכופף לפני הנער, בדק את מצחו בקפידה.
כואב לך, אלי?
לא, אבא. האישה הזו עזרה לי. היא טובה.
הגבר קם. מבטו הרך הרגיש לרגע, ואז חיזק שוב.
הכניסו אותו לרכב ציווה על האישה.
כאשר נשארו לבד, הוא פנה אליה.
ידעת מי הוא?
לא. לי היה רק ילד שצריך עזרה.
הוא הביט בה בריכוז.
ידעת כמה אנשים היו מעמידים פנים של רחמים אם היו יודעים שהוא בן של אחד האנשים העשירים ביותר בתל אביב?
אילה נגנה ראשו.
לא ידעתי. ולא היה משנה לי. הדם שלו זורם זה מספיק.
הגבר שלף ארנק, הוציא שטר של מאה ש”ח והושיט לה.
קחי.
אילה נחתה רחוק.
לא, תודה.
זה רק הבעת תודה.
אם אקח, זה יהפוך לעסקה. ואני לא מוכרת את מה שאני מרגישה.
הוא קמץ עיניו.
אתה גאה… להיות חסרת בית.
אולי זה הדבר היחיד שנשאר לי לחשה ברכתה.
הוא לא השיב. רק הביט בה זמן רב, ואז חזר אל הג’יפ ונסע.
בבוקר שלמחרת, אילה שוב ישבה על הספסל באותו מקום. העיר מתעוררת ריח של קפה ובצק מתערבב עם קולות החשמליות וצעדי האנשים.
היא שלפה מכיסה אבן קטנה אותה שהכניס לה אלי לפני שעזב.
קחי אותה, ילדה יקרה אמר. זה האבן המזל שלי. לא תפחדי בלילה.
אילה חייכה ולחצה אותה ביד חמה.
ואז עצר שוב הג’יפ השחור. הפעם היה רק האיש.
אפשר לשבת? שאל בעדינות.
אילה הנהנה.
הם נשארו בדממה כמה דקות.
אתמול חשבתי שאתה כמו כולם אמר האמן. אך הבוקר בנה שאל מדוע לא הזמנו אותך לבוא לבקר. הוא אמר שאתה טובה.
אילה הורידה מבטה.
אני לא שייכת לעולמך.
והעולם שלי האם הוא נכון? הוא חייך במרירות. מלא בנכסים, אך בלי לבבות.
הוא שלף מעטפה והשאיר אותה במרווחה של אורה.
בפנים אין כסף. רק כתובת. מרכז סיוע שמממן. תגידו שהגעתם משלי. תקבלו חדר ועבודה.
אילה הביט בו בתמיהה.
למה אתה עושה זאת?
כי אתמול בנה אמר שמישהו “טוב”. והבנתי שאני לבד לא ראוי למילה הזאת.
דמעות מילאו את עיניה.
תודה
אל תודה לי הוא חייך בעדינות. תגיד זאת לעצמך. הצלת לא רק אותו אלא אולי גם אותי.
הוא קם, לפני שיצא, פנה ואמר:
אגב במרכז מחפשים מטפלת לילדים. אלי ישמח לראות אותך.
אילה נותרה לבד על הספסל, רעדה, אך חום חדש מילא את חזהה.
היא פתח את המעטפה. בתוכה הייתה הכתובת שמצוינת, ובתוכה ציור של ילד מחזיק יד של אישה, ומתחתיו באותיות מוטות נכתב:
“לילה יקרה, אל תדאגי. הכל יהיה בסדר.”
הדמעות זלגו, אבל הפעם לא מאבדה אלא מקווה. היא קמה. צעדיה לא היו בטוחים, אך הם הלכו קדימה.
שלושה שבועות לאחר מכן, בחצר מרכז הילדים בשכונת רמת אביב, נשמע צחוק.
חזק יותר, ילדה יקרה! חזק יותר! קרא אלי על נדנדה.
תיזהר שלא תעוף! צחקה היא, דחפת בעדינות את הנדנדה. על צווארה תלויה האבן הקטנה, קשורה בחבל הקסם האישי שלה.
בפתח עמד האיש, צופה בשקט, ועיניו כבר אינן קפואות.
הוא ידע: באותו היום שבו אישה זרה הרימה מהאדמה את בנו, לא רק חייו של הילד השתנו. השתנה גם שלו, וגם של אילה. שינוי שלם שלמה. ובכך למד שכל מחווה של חסד, גם אם קטנה, משאירה חותם של אור על כולנו.
